רע"ב 8568/20 פלוני נ. בית המשפט המחוזי- נצרת

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (הנשיא, כב' השופט אברהם אברהם, וכב' השופטים גדי צפריר ו- אילונה לינדנשטראוס ), מיום 10.11.2020 בעת"א 42692-10-20, במסגרתו התקבלה עתירת המשיב 2, היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש ) נגד החלטת ועדת השחרורים, והוחלט לבטל את שחרורו על תנאי של המבקש.

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר שתחילתו ביום 14.10.2007, למשך 18 שנים, בגין הרשעתו בעבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, עבירות בנשק וכן קשירת קשר לפשע. יצוין כי זהו עונש המאסר השני אותו מרצה המבקש, כאשר בשנת 2006 הושת עליו עונש מאסר בפועל של 12 חודשים בגין עבירת הצתה, לצד עונש חופף של 4 חודשי מאסר בפועל בגין החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית. עוד יצוין כי המבקש סיים לרצות את מאסרו הקודם בחודש פברואר 2007, קרי כ-8 חודשים טרם תחילת ריצוי עונש מאסרו הנוכחי.

2.

ביום 22.3.2019 סיים המבקש לרצות שני שליש מתקופת מאסרו הנוכחית, בניכוי מנהלי. בחלוף כ-3 שבועות, ביום 11.4.2019 הגיש המבקש בקשה לפתיחת הליך לפני וועדת השחרורים לשם שחרורו המוקדם (להלן: הוועדה ). לאחר שהתקיימו דיונים בעניינו, הורתה ביום 15.10.2020 הוועדה על שחרורו המוקדם של המבקש, חרף התנגדות באת כוח המדינה. הוועדה נתנה דעתה למצבו המשפחתי המורכב של המבקש, לחומרת העבירות בהן הורשע, לנורמות האלימות והקושי להתמסר להליכי השיקום והטיפול שאפיינו את המבקש בתחילת מאסרו, וכן לעובדה שהוא לא הביע חרטה על מעשיו באותה תקופה. כמו כן, התייחסה הוועדה לכך שבאבחון הפסיכולוגי מחודש ספטמבר 2019 נקבעה מסוכנותו של המבקש ברמה בינונית. יחד עם זאת, הוועדה התרשמה כי בהמשך מאסרו החל המבקש לשתף פעולה ולקח אחריות מלאה על מעשיו, וציינה את הדו"חות החיוביים שהגישו גורמי הטיפול בעניינו. בנוסף, התייחסה הוועדה לקיומן של שורת עבירות משמעת לחובת המבקש, וכן לשלילת טובות הנאה ממנו – רובן ככולן עד לשנת 2015, כאשר לעמדת הוועדה עבירת המשמעת האחרונה משנת 2020 אינה ברף העליון. עוד ציינה הוועדה כי המידע המודיעיני שהציג לה שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) מעיד לכאורה על התנהגות שלילית של המבקש. אך, הוועדה העריכה כי אם שב"ס היה רואה מידע זה בחומרה, הוא היה נוקט בסנקציה כלשהי כלפי המבקש – דבר שלא נעשה בענייננו. זאת ועוד, הוועדה נתנה דעתה להתנגדות המשטרה לשחרור מוקדם של המבקש, אך סברה כי המשטרה מתנגדת באופן גורף לשחרור אסירים, וציינה שעולה הרושם כי חוות הדעת שמגישה המשטרה לוועדה נגועות בניגוד עניינים מובנה. לבסוף, נתנה הוועדה משקל לכך שהרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) הכינה תכנית שיקום בעניינו של המבקש. אשר על כן, קבעה הוועדה כי השילוב בין משך המאסר, הטיפול המעמיק שעבר המבקש בין כותלי הכלא, והטיפול שהוא עתיד לעבור עם שחרורו מפחיתים במידה מספקת את מסוכנתו לציבור. לאור כל זאת, נקבע כי יש לאשר את שחרורו המוקדם של המבקש, בהתאם לתנאים שמפורטים בהחלטת הוועדה.

3.

ביום 21.10.2020 הגיש בא כוח היועמ"ש עתירה נגד החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים, מן הטעם שההחלטה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות באופן המצדיק את ביטולה. על פי הנטען, הוועדה לא נתנה משקל מספק לעובדה שבמהלך שהותו במאסר נרשמו לחובת המבקש 17 עבירות משמעת ושלילת טובות הנאה. בהקשר זה, נטען כי התנהגות המבקש בכלא צריכה להיבחן לאורך כל שנות מאסרו. עוד נטען כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי לחומרת העבירה בה הורשע המבקש ולנסיבות ביצועה, ולהערכת מסוכנותו כבינונית. כמו כן, נטען כי הוועדה לא התחשבה בעברו הפלילי של המבקש, בעובדה שהוא לא יצא בפועל לשיקום קבוצתי ופרטני עקב התפשטות נגיף הקורונה, ולמידע המודיעיני השלילי שהוצג בעניינו. עוד נטען כי העובדה שהמבקש לא הוצא מסבב חופשות ולא ננקטו נגדו אמצעים אחרים בהינתן המידע המודיעיני, אינה מלמדת שהשב"ס לא ראה מידע זה בחומרה.

4.

ביום 10.11.2020 קיבל בית המשפט קמא את עתירת היועמ"ש, והורה על ביטול החלטת הוועדה (להלן: פסק הדין ). בראשית פסק הדין הקצר צוין כי לטובת שחרורו המוקדם של המבקש אכן עומדים מספר שיקולים, במיוחד הדרך השיקומית שעבר במהלך מאסרו. עוד קבע בית המשפט קמא כי הוא נכון לקבל את העמדה לפיה אין לייחס משקל מכריע להתנהגותו הבעייתית של המבקש בשנות המאסר הראשונות. ואולם, לאחר בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, נקבע כי חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ורמת מסוכנותו שהוגדרה כבינונית – מעידות על סכנה לשלום הציבור אם ישוחרר המבקש ממאסרו. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי למידע המודיעיני שהוצג לפניה, המלמד על התנהגות בעייתית של המבקש בעת הנוכחית. לבסוף, נקבע כי המסקנה בדבר מסוכנות המבקש על פי אבחון פסיכולוגי של רש"א עולה בקנה אחד עם התנגדות משטרת ישראל לשחרור מוקדם, ולכן לא היה מקום להערותיה של הוועדה לעניין מניעיה של המשטרה להתנגד לשחרור מוקדם. נוכח כל האמור, קיבל בית המשפט קמא את העתירה, וקבע כי אין מקום להורות על שחרורו המוקדם של המבקש (להלן: פסק הדין ).

מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפניי.

5.

לטענת המבקש ישנה הצדקה למתן רשות ערעור במקרה דנן, מכיוון שהוא מעורר שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינו הפרטי. המבקש ממקד את בקשתו בשאלת אופן הבחינה של מידע מודיעיני לצורך הכרעה בבקשות לשחרור מוקדם ממאסר, כאשר המידע לא השפיע על ההתנהלות כלפי האסיר בתקופת מאסרו. עוד נטען כי יש להידרש גם לשאלות האם ניתן להכריע בבקשה לשחרור מוקדם על סמך מידע מודיעיני שהוצג לבית המשפט במעמד צד אחד, האם פרשנות שונה של מידע מודיעיני יכולה להיות שיקול מכריע להתערבות בית המשפט בהחלטת הוועדה, והאם אין בהתערבות זו חריגה מביקורת שיפוטית מקובלת.

6.

בענייננו, נטען כי בית המשפט קמא ביסס את פסק דינו על קיומו של מידע מודיעיני שלילי ביחס למבקש, בלי לציין מהו המועד של המידע המודיעיני, האם מדובר במידע אמין, מבוסס ומוצלב מול נתונים אחרים, וללא התייחסות לעובדה שחרף המידע האמור לא הפעיל שב"ס סנקציות נגד המבקש. לטענת המבקש, בית המשפט קמא החליף את שיקול דעת הוועדה בבוחנו את המידע המודיעיני, וחרג מגבולות הביקורת השיפוטית המקובלת. עוד נטען כי המידע המודיעיני לא הוצג למבקש, כך שלא היה ביכולתו להתגונן מפניו או להפריכו. כמו כן, טוען המבקש כי קיומו של מידע מודיעיני מהווה אחד ממכלול השיקולים הרלוונטיים לשם בחינת בקשה לשחרור על תנאי ממאסר, אך אינו מהווה שיקול מכריע הגובר על עמדת גורמי המקצוע ועמדת שב"ס. לשיטתו, הענקת מעמד בכורה לקיומו של מידע מודיעיני פוגעת באינטרס הציבורי של שיקום עבריינים, שכן יש בכך כדי לפגוע במוטיבציה של אסירים לעבור הליכי שיקום. עוד טוען המבקש כי כאשר מידע מודיעיני נתון לפרשנויות שונות של שתי ערכאות שונות, כגון במקרה דנן, אין הוא יכול להוות גורם המצדיק התערבות בהחלטת הוועדה. לדידו, לא ניתן לומר כי פרשנות בית המשפט קמא למידע המודיעיני עדיפה על פרשנות הוועדה לאותו המידע.

7.

זאת ועוד, לטענת המבקש יש להורות על ביטול פסק הדין, מכיוון שהחלטת הוועדה מצויה במתחם הסבירות, ולפיכך לא הייתה הצדקה להתערב בה. המבקש סבור כי הוועדה בחנה את מכלול השיקולים הרלוונטיים בעניינו, לקולא ולחומרא, תוך מתן דגש לטיפול המשמעותי שעבר ולתוכנית השיקום שהתוותה רש"א. עוד נטען כי עורכי האבחון במסגרתו נקבעה רמת מסוכנותו של המבקש ציינו כי הערכת המסוכנות מתבססת על נתוני רקע שלא ניתן לשנותם. לסיום, טוען המבקש כי שחרורו לתוכנית פיקוח בהוסטל עדיפה על הותרתו במאסר, בתקופה שבה אגף השיקום סגור.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, ללא צורך בתגובות.

9.

ועדת השחרורים היא גוף מעין שיפוטי, ועל כן בקשות רשות ערעור המוגשות על החלטותיה שקולות לבקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי", והן תתקבלנה רק במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית או סוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב ( רע"ב 4970/18 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (19.8.2018); רע"ב 4060/20 חזון נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (19.7.2009)). כוחה של הלכה זו יפה גם כאשר בקשת רשות הערעור מתייחסת להחלטה של בית המשפט לעניינים מנהליים המבטלת את החלטת ועדת השחרורים (רע"ב 1228/19 פלוני נ' ועדת השחרורים בבית הסוהר צלמון , פסקה 6 (17.3.2019)) .

10.

לא מצאתי כי הבקשה שלפניי נמנית בגדר המקרים החריגים הללו. חרף ניסיונותיו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי ומהבחינה הקונקרטית שערך בית המשפט לעניינים מנהליים בעניינו – בחינה שלא התעלמה מצד הזכות הפועל לטובת שחרור מוקדם (במיוחד, הדרך השיקומית הראויה בה בחר המבקש בחמש השנים האחרונות), אך מצא כי באופן מובהק אין די בו כדי לגבור, לעת הזו, על צד החובה המחייב הותרתו במאסר (בראש ובראשונה, המסוכנות שעדיין נשקפת ממנו). משכך, הבקשה אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". ויובהר, בית המשפט קמא קבע, בניגוד לעמדת וועדת השחרורים, כי בחינת מכלול נסיבותיו של המבקש, לרבות המידע המודיעיני בעניינו של המבקש, מובילה למסקנה סבירה אחת, לפיה אין לאפשר בשלב זה את שחרורו המוקדם של המבקש נוכח מסוכנותו לציבור. קרי, קיומו של החומר המודיעיני לא היה השיקול הבלעדי ביסוד החלטת בית המשפט קמא, אלא אך אחד מהשיקולים. נוספו לו חוות הדעת הפסיכולוגית של רש"א בעניינו של המבקש, וכן חומרת העבירות בהן הורשע. החלטה ממוקדת וקונקרטית מסוג זה אינה מצדיקה התערבות של בית משפט זה. עוד יצוין, כי סעיף 17 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, מאפשר במפורש התחשבות בחומר מודיעיני כאמור במסגרת דיון בשחרורו המוקדם של אסיר, בהתקיים התנאים האמורים בו (ראו: רע"ב 328/15 זלום נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקאות י"ז-י"ח (3.12.2015)).

11.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית.