רע"ב 6510/18 נאצר פתחי אברהים ג'ואברה נ. וועדת השחרורים במושבה ליד בית הס

1.

המבקש נידון בשנת 2009 ל-12 שנות מאסר, בגין הרשעתו בעבירות של ניסיון רצח – בשל תכנון פיגוע התאבדות – וחברות בהתארגנות בלתי מותרת. ועדת השחרורים דנה מספר פעמים בבקשתו לשחרור מוקדם: ביום 4.4.2016 נדחתה בקשתו הראשונה לשחרור מוקדם; במסגרת עתירה שהוגשה נגד החלטה זו, הוחזר הדיון לוועדה פעם נוספת – ובקשתו נדחתה בשנית; גם על החלטה זו הוגשה עתירה, ובמסגרתה הוחלט בהסכמת הצדדים להחזיר את הדיון לוועדה בפעם השלישית, על מנת לקבל חוות דעת עדכנית מאת שב"כ. ועדת השחרורים דנה בעניינו של המבקש בפעם השלישית, ושבה ודחתה את בקשתו. עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים נדחתה; בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה אף היא.

2.

המבקש הגיש לוועדת השחרורים בקשה לדיון חוזר. גם בקשה זו נדחתה. על ההחלטה הזו הוגשה עתירה נוספת. בית המשפט המחוזי איפשר

למבקש להגיש בקשה נוספת, מפורטת ומלאה, לדיון חוזר. בקשה זו התקבלה 'לפנים משורת הדין', וועדת השחרורים דנה בעניינו של המבקש בפעם הרביעית. גם בפעם זו דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם. על כך הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי. גם זו נדחתה. על החלטה אחרונה זו מוגשת בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.

בבקשה מפרט המבקש כמה טעמים לכך שיש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על שחרורו המוקדם. הוא מלין על חוות דעת שב"כ שהוגשה, אשר בית המשפט המחוזי עצמו מתח עליה ביקורת; הוא סבור שבית המשפט טעה כאשר יִחס משקל ליתרת תקופת המאסר הקצרה שנותרה לו לרצות; וכי ניתן משקל שגוי לכך שלא פנה לגורם טיפולי, בהתחשב בכך ששב"כ, לפי טענתו, כלל אינו מאפשר זאת.

4.

דא עקא, המבקש לא טען במסגרת הבקשה מדוע עניינו מצדיק מתן רשות ערעור. הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט בעתירת אסיר – בוודאי כאשר מדובר בהחלטה בערעור על החלטת ועדת השחרורים – תינתן רק במצבים מיוחדים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של האסיר (ראו, למשל, רע"ב 4970/18 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 וההפניות שם (19.8.2018)). דומה כי לא בכדי נמנע המבקש מלהציג טיעון בעניין זה, שכן טענותיו אינן חורגות מעניינו הפרטי, ואינן מעלות שאלה כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. די בכך על מנת לדחות את הבקשה. למעלה מן הצורך אציין, כי עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מלמד, כי הסוגיות העומדות בבסיס בקשת רשות הערעור – חוות הדעת של שב"כ, אורך יתרת המאסר ואי-פנייה להליך טיפולי – לא עמדו במוקד החלטת בית המשפט; לפיכך, על פני הדברים, גם אם יש ממש בטענותיו של המבקש בקשר לסוגיות אלו, ספק רב אם יש בהן כדי להביא לתוצאה שונה מזו שהגיע אליה בית המשפט המחוזי – קרי, כי החלטת ועדת השחרורים חורגת ממתחם הסבירות.

5.

על סמך האמור, הבקשה נדחית בזאת.