רע"ב 4754/18 חנניה כנפו נ. היועץ המשפטי לממשלה

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת, סגנית נשיא ו' מרוז , השופט ש' בורנשטיין והשופטת נ' בכור ) מיום 22.5.2018 בעת"א 63083-12-17 ועת"א 20685-02-18, במסגרתו התקבלה באופן חלקי עתירת המשיב נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 20.12.2017.

הרקע לבקשה

1.

המבקש אסיר הנידון בעבר לתקופת מאסר בת 17 שנים, בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והריגה. ביום 22.12.2010 החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש על תנאי ממאסר מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ממאסר או החוק ). תקופת שחרורו על תנאי החלה ביום 4.1.2011 וצפויה הייתה להסתיים ביום 28.2.2017. אולם במהלך שנת 2013 קשר המבקש קשר שנועד לייבא סם מסוכן, והוא הורשע בעבירות של קשירת קשר לפשע, ניסיון יבוא מסוכן וניסיון לסחר בסם מסוכן (ת"פ 47566-01-14). ביום 7.6.2016 נגזר דינו ל-70 חודשי מאסר בפועל בצירוף עונש מאסר על תנאי שהופעל חלקו בחופף וכן הושתו עליו עונשים נוספים. ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה התקבל באופן חלקי כך שעונשו הועמד לבסוף על 62 חודשי מאסר בפועל (ע"פ 6796/16).

2.

לאור העובדה שהמבקש עבר עבירה במהלך תקופת שחרורו על תנאי, הגיש המשיב בקשה לוועדת השחרורים להפקעת תקופת התנאי בגין ביצוע עבירות נוספות בתקופת התנאי, וזאת לפי סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. בהחלטת ועדת השחרורים מיום 20.12.2017 נעתרה הוועדה באופן חלקי, לבקשה ברוב דעות, והורתה על הפקעת ארבע שנים מתוך תקופת הרישיון בת שש השנים. דעת המיעוט סברה כי בהתחשב במידע המצביע על מסוכנות המבקש, יש להפקיע חמש שנים מתוך שש השנים. על החלטה זו השיגו הן המבקש והן המשיב לפני בית המשפט המחוזי. המשיב טען בעתירתו כי היה על הוועדה להפקיע את מלוא תקופת הרישיון, ואילו המבקש טען כי התקופה שהופקעה ארוכה מידי והיה על הוועדה להסתפק בהפקעת מחצית מתקופת הרישיון, היינו להעמידה על שלוש שנים בלבד.

3.

בית המשפט המחוזי קבע ביום 22.5.2018 כי דין עתירת המבקש להידחות, כאשר על פני הדברים, היה נכון לקבל את עתירת המשיב במלואה, נוכח מסוכנות המבקש, משאין לזקוף לזכותו את תקופת הרישיון הארוכה, שכן העבירה בוצעה בחלוף זמן קצר ממועד שחרורו ומשנמצא כי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן עולות כדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות חריגה מהכלל הקבוע בסעיף 20 לחוק. עם זאת, נוכח הכלל לפיו אין בית המשפט מתערב בהחלטת רשות מנהלית אלא מקום שבו היא לוקה באי-סבירות קיצונית, התערבות בית המשפט בהחלטת הוועדה תיעשה באופן מתון, באופן שבו תקופת ההפקעה תוארך לחמש שנים חלף ארבע השנים שקבעה דעת הרוב בוועדה.

4.

מכאן הבקשה שלפני, בה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי וכי בלב העניין ניצבת סוגיית פרשנותו של סעיף 20 לחוק באופן החורג מעניינו הפרטני של המבקש. לטענת המבקש, שיקול הדעת של הוועדה ביישום הוראת סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר אינו מוגבל לסוג מסוים של שיקולים, וכל שיקול רלוונטי להגשמת תכליות החוק יכול להילקח בחשבון. בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו כאשר קבע כי השיקולים שמנתה ועדת השחרורים אינם בגדר "נסיבות מיוחדות" המצדיקות חריגה מהכלל הקבוע בסעיף 20 לחוק. לא הייתה גם כל עילה לקבוע כי מסוכנות המבקש מכריעה את הכף, שעה ששיקול זה נמנה במפורש בין השיקולים שנלקחו בחשבון על ידי ועדת השחרורים.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער על עתירת אסיר בעניין החלטות ועדת השחרורים תינתן במשורה, במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים או סוגיה עקרונית שיש בה חשיבות כללית בעלת השפעות רוחב (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 7763/16 פינטו נ' היועץ המשפטי לממשלה (2.11.2016); רע"ב 8720/13 אבו מוסא נ' ועדת השחרורים בית הסוהר צלמון (25.7.2013)). כוחה של הלכה זו יפה גם במקום שבו החליט בית המשפט המחוזי לבטל את החלטת ועדת השחרורים (רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.8.2012); רע"ב 2551/12 חאלד נ' מדינת ישראל (3.6.2012)). בניגוד לנטען, השגות המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינן בעלות נופך עקרוני והן תחומות לנסיבותיו הספציפיות. עניינה של הבקשה מתמקד בשאלות פרטניות הקשורות לנסיבות עניינו של המבקש ולתוצאת הפרת תנאי שחרורו, בשל העובדה כי ביצע עבירות נוספות בתקופת הרישיון. די בטעמים אלו כשלעצמם כדי לדחות את הבקשה (ראו גם: רע"ב 2389/16 ויצמן נ' מדינת ישראל (12.7.2016)).

6.

מכל מקום, גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. ריצוי מלוא תקופת עונש המאסר הוא הכלל. החריג הוא שחרור על תנאי ממאסר של מי שריצה שני שלישים מתוקפת מאסרו. המדובר בסמכות הנתונה לוועדת השחרורים אם האסיר ראוי לשחרור ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור (סעיף 3 לחוק). אם הפר האסיר את תנאי השחרור, ככלל, שחרורו על תנאי יבוטל, ועליו לרצות את תקופת התנאי במלואה (סעיף 20(א) לחוק). כחריג, רשאית ועדת השחרורים להורות, בהתקיים "נסיבות מיוחדות", כי האסיר ישוב לשאת תקופת מאסר הקצרה מתקופת התנאי, אך בכל מקרה לא פחות ממחציתה (סעיף 20(ג) לחוק). בענייננו, המבקש עבר עבירות נוספות בחלוף שנתיים בלבד ממועד שחרורו ומסוכנותו משמעותית כאשר קיים בעניינו גם מידע מודיעיני. בית המשפט בחן את השיקולים הרלוונטיים לעניין, הן לעניין מסוכנותו של המבקש והן לעניין מידת האמון שניתן ליתן בו לצורך שחרורו המוקדם, ומצא כי אלו מובילים למסקנה כי ראוי להפקיע את תקופת הרישיון בה היה נתון המבקש, ואין נסיבותיו האישיות עולות כדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את החריג לכלל. בנסיבות אלו, ההחלטה להפקיע את רשיונו למשך חמש שנים מתוך שש השנים אינה מגלה כל טעות.

7.

לטעמי, בית המשפט אף צעד כברת דרך לקראת המבקש ועל אף שמצא כי היה מקום להורות על הפקעת תקופת הרישיון כולה, החליט להתערב בהחלטת הוועדה באופן מתון בלבד. על אחת כמה וכמה שלא מדובר בהחלטה שיש מקום להתערב בה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.