רע"ב 2389/16 משה ויצמן נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים: הנשיא א' טל , ז' בוסתן , ו- ש' בורנשטיין ) ב-עת"א 12557-01-16, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת וועדת השחרורים (להלן גם: הוועדה ) להורות על ביטול שחרורו על-תנאי, כך שהמבקש ישוב לשאת את יתרת תקופת עונש המאסר שהושת עליו.

להלן יובאו בקצרה הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול.

רקע והליכים קודמים

2.

בתאריך 08.09.2003, ועדת השחרורים החליטה, בהסכמת המדינה, להורות על שחרורו המוקדם של המבקש על תנאי, בהתאם ל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן:

חוק שחרור על תנאי או החוק ), מעונש מאסר בן 11 שנים וחמישה חודשים, אשר נגזר על המבקש בגין הרשעתו בביצוע עבירות של שוד מזוין, נשיאת נשק, עבירות סמים, פציעה ותקיפת שוטר. תקופת הרישיון החלה בתאריך 09.09.2003, ועתידה הייתה להסתיים בתאריך 23.12.2007.

3.

יצויין כבר עתה, כי המדובר באסיר בעל עבר פלילי מכביד, אשר שוחרר בעבר בשחרור מוקדם גם משני מאסריו הקודמים (1992 ו-1995), ורישיונו ממאסרו השני אף הופקע בשנת 1998, והתקופה התווספה למאסרו השלישי ממנה זכה שוב לשחרור מוקדם, ואשר הפקעתו עומדת כעת בבסיס העתירה.

4.

בהחלטת וועדת השחרורים נקבע, בין היתר, כי במסגרת התנאים שהיה על המבקש לעמוד בהם – המבקש לא יעבור כל עבירה, וזאת תוך שהובהר לו כי אם יפר את תנאי השחרור, שחרורו צפוי להתבטל. תקופת הרישיון החלה בתאריך 09.09.2003, ועתידה היתה להסתיים בתאריך 23.12.2007.

5.

בתאריך 29.11.2006 נפתח למבקש תיק פלילי בעבירות ניסיון התפרצות, ובתאריך 08.11.2007, נפתח לו תיק פלילי נוסף בגין החזקת סכין. במסגרת דיון מעקב שנערך בפני ועדת השחרורים בתאריך 04.12.2007 – ב"כ היועמ"ש עדכן את הוועדה כי בעניינו של המבקש נפתחו שני תיקים, והצהיר כי במידה והמבקש יורשע בדין באיזה מהתיקים או בשניהם – המשיבים יבקשו את הפקעת רישיונו הנ"ל.

6.

בתאריך 28.02.2012, המבקש הורשע בבית משפט השלום ברמלה (ת"פ 1589-08) בעבירה של החזקת סכין, ונגזר עליו עונש מאסר על תנאי וקנס. בעקבות כך, בתאריך 01.04.2012, הוגשה בעניינו של המבקש בקשת ההפקעה הראשונה , שעניינה ביטול שחרורו של המבקש על תנאי.

7.

בתאריך 29.01.2013, ועוד טרם שהתקיים דיון בבקשת ההפקעה הראשונה , המבקש הורשע גם בעבירת ניסיון ההתפרצות, והוטל עליו, בין היתר, עונש של 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

8.

בתאריך 03.02.2013, התקיים בפני הוועדה דיון בבקשת ההפקעה הראשונה , אשר במהלכה צוין כי בכוונת המשיבים להגיש בקשה מתוקנת לאור ההרשעה הנוספת בעבירת ניסיון ההתפרצות. בתאריך 6.03.2013 הוגשה בקשת הפקעה מתוקנת (להלן: בקשת ההפקעה המתוקנת ) בגין שני גזרי הדין שניתנו בעניינו של המבקש – היא בקשת ההפקעה, מושא בקשת רשות הערעור שבפנינו.

9.

מעת לעת נדחו הדיונים בוועדה, הן בשל אילוצים טכניים שונים והן בשל בקשות מצד ב"כ המבקש לדחיית הדיון, וזאת כדי שלא לסכל את התהליך השיקומי בו שולב המבקש.

10.

בתאריך 30.06.2015, התקיים דיון לגופה של בקשת ההפקעה המתוקנת , וזאת לאחר שהמבקש נפלט מתכנית הטיפול בה לקח חלק בגין תקרית של אלימות. בתחילת הדיון, המבקש ציין כי שב"ס העבירו לאחרונה ממחוז דרום למחוז מרכז, וכי הוא אינו יודע האם עורך הדין שייצג אותו בעבר – מייצג אותו גם בהליך זה.

11.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הוועדה החליטה להפקיע את מלוא תקופת רישיונו של המבקש, וזאת לאור עברו הפלילי המכביד וחזרתו לסורו, ובשים לב לעובדה כי גם בעבר הוא שוחרר בשחרור מוקדם ואף אז רישיונו הופקע כיוון שלא עמד בתנאי השחרור, וכן לנוכח מידע מודיעיני עדכני בעניינו של המבקש, אשר הונח בפני הוועדה. בנסיבות אלה, נקבע כי המבקש לא הציג בפני הוועדה נסיבות מיוחדות, שיש בהן כדי לחרוג מהכלל בדבר הפקעת מלוא תקופת הרישיון.

12.

על החלטה זו הגיש המבקש עתירת אסיר (עת"א 46526-07-15), בגדרה נתבקש בית המשפט המחוזי הנכבד להחזיר את הדיון לוועדה, כדי שתידון בשנית בעניינו של המבקש, אך זאת הפעם כשהוא מיוצג. בתאריך 20.09.2015, ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים, ובו נקבע כי הוועדה תשוב ותידון

בבקשת ההפקעה המתוקנת , תוך שהפעם יהיה המבקש מיוצג.

13.

בתאריך 21.12.2015, התקיים דיון נוסף בעניינו של המבקש בפני הוועדה, כאשר המבקש היה זו הפעם מיוצג. בסיומו של הדיון, ועדת השחרורים הורתה על הפקעת רישיונו של המבקש, ונקבע כי המבקש ירצה את מלוא המשך עונשו, במצטבר לתקופת המאסר אותה הוא מרצה כעת. בהחלטתה, ועדת השחרורים קבעה, בין היתר, כדלקמן:

"במהלך תקופת הרישיון, ביצע האסיר עבירות נוספות תוך הפרת תנאי השחרור וב-2006 ביצע עבירה ניסיון התפרצות בפועל, ב-2007 ביצע עבירה של נשיאת סכין שלא למטרה כשרה. גם לאחר תום תקופת הרישיון המשיך האסיר בדרך העבריינית, ביצע עבירה של התפרצות וכיום הוא מרצה מאסר בגין עבירות התפרצות, ניסיון להתפרצות, היזק לרכוש במזיד, ניסיון לשוד, נהיגה פוחזת של רכב, ועוד.

אנו ערים לכך שהדיון בהפקעת הרישיון השתהה עד לאחר שהורשע בדין, אך בין מועדי ביצוע העבירות בתקופת הרישיון ועד שהורשע בדין, שב האסיר למעגל הפשע, להתמכרות לסמים, ולא נתן דעתו לנזק שהוא גורם ועלול לגרום לציבור, לבני משפחתו ולילדיו , אשר כעת בהם הוא תולה את בקשתו, בין היתר, לנסיבות מיוחדות [...] זאת ועוד, מידעים שאנו חוסים לפי סעיף 17 לחוק והם גם בתקופת מאסרו הנוכחית ואין לומר שהתנהגותו תקינה, זאת על פי מידעי שב"ס " (ההדגשות שלי – ח"מ ).

14.

על החלטתה הנ"ל של הוועדה, הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי הנכבד. בתאריך 08.03.2016, בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את העתירה, תוך שקבע כי לא הוצגו על-ידי המבקש נסיבות מיוחדות, המצדיקות הפקעה חלקית של תקופת הרישיון, ופסק, בין השאר כדלקמן:

" [...] אף אנו כמו הוועדה, כפופים לכלל שנקבע בחוק ובפסיקה לפיו מי שנידון למאסר בגין עבירות שביצע בתקופת הרישיון אמור לרצות את מלוא תקופת הרישיון ורק בהתקיים נסיבות מיוחדות ניתן להפקיע מחצית תקופת הרישיון. אין בנסיבות שהציג העותר בפני הוועדה ובפנינו, לרבות במשך תקופת הרישיון הארוכה אשר מצטרפת לתקופת מאסר ארוכה לא פחות, כדי להוות נסיבות מיוחדות המצדיקות הפקעת מחצית תקופת הרישיון. לאמור לעיל יש להוסיף את התנהגותו השלילית של העותר במהלך מאסרו, לרבות בזמן האחרון יחסית, כפי שבאה לידי ביטוי במידעים החסויים שהוצגו בפני הוועדה ובפנינו " (ההדגשות שלי – ח"מ ).

מכאן הבקשה שלפני.

הבקשה לרשות ערעור והתגובה לה

15.

בבקשה למתן רשות ערעור שלפני – המבקש מעלה את עיקר טענותיו כלפי הקריטריונים באשר לאותן "נסיבת מיוחדות", כאמור בסעיף 20(ג) ל חוק שחרור על תנאי , המצדיקות, לטענתו, הפקעת מחצית תקופת הרישיון בלבד. המבקש טוען, בהקשר זה, כי אין כל קו מנחה בדין באשר לשיקולים שעל ועדת השחרורים לשקול במסגרת אותן "נסיבות מיוחדות" – דבר היוצר חוסר אחידות בהחלטותיה של הוועדה, וכפועל יוצא מכך פוגע בעקרון השוויון.

16.

המשיבים, שנתבקשו להגיב לבקשה, עשו כן וטענו כי דין הבקשה – להידחות, הן על הסף והן לגופה ממספר טעמים:

ראשית , בשים לב לכך שהמבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או עניין ציבורי, כנדרש בבקשות כגון דא, ונוכח העובדה כי הבקשה כולה עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש ובנסיבותיו הספציפיות.

שנית , ולגופו של עניין, נטען, כי החלטות בעניין ביטול שחרור על תנאי נתונה לשיקול דעתם הרחב של הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר, על-פי נסיבות העניין, ובהתאם לאמות המידה המעוגנות ב חוק שחרור על תנאי . בתוך כך המשיבים טוענים, כי נוכח העובדה שהמבקש הורשע בביצוע עבירות ניסיון התפרצות והחזקת סכין במהלך תקופת הרישיון, בעת שמאסר על תנאי תלוי ועמד נגדו, ובשים לב למידעים החסויים בעניינו – החלטת המשיבים, להפקיע את מלוא תקופת רישיונו של המבקש , בדין יסודה, בנסיבות העניין, ואין כל עילה להתערב בה.

דיון והכרעה

17.

לאחר עיון בבקשה שלפני ובחומר שצורף לה – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה

להידחות . הטעמים לכך יובאו מיד בסמוך.

18.

הלכה היא כי

רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסיר , אינה ניתנת כדבר שבשגרה והיא שמורה לאותם מקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה (ראו: רע"ב 8571/07 מדינת ישראל נ' גמליאל (21.02.2008); רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה

(21.08.2012) ; רע"ב 7032/14

עבדאלסאלם נ' שירות בתי הסוהר (06.01.02015)). חרף ניסיונותיו של המבקש לשוות לבקשתו אצטלה עקרונית – הבקשה שלפני איננה נמנית

על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור,

זאת, מאחר שאין היא מעלה שאלה משפטית כללית, או סוגיה עקרונית בעלת חשיבות מיוחדת . מעבר לכך, עיקר עניינה של הבקשה מתמקד בשאלות פרטניות הקשורות ל תוצאות הפרת תנאי שחרורו של המבקש, בשל העובדה כי ביצע עבירות נוספות בתקופת הרישיון. די בטעמים אלו, כשלעצמם, כדי לדחות את הבקשה שלפני.

19.

למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין כי גם לגופם של דברים דינה של הבקשה – להידחות .

בהקשר זה אצטט מה שנקבע ב-רע"ב 7806/13 אמיר נ' ועדת השחרורים

(08.01.2014):

" שחרורו המוקדם של אסיר הוא נושא הנתון לשיקול דעת ועדת השחרורים (סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי; רע"ב 6437/12 כהן נ' מדינת ישראל , פיסקה 17 (31.10.2012)). בעניין אסיר ששוחרר על תנאי ועבר עבירה נוספת במהלך תקופת התנאי, קובע סעיף 20 לחוק כי הוא יחויב לשאת בעונש מאסר שאורכו כאורך מלוא תקופת התנאי, אלא במקרים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות , שאז יחויב האסיר לשאת תקופת מאסר קצרה יותר ובלבד שאורכה לא יפחת ממחצית תקופת התנאי. סעיף 22(א) לחוק קובע כי בקשה להפקעת תקופת התנאי בשל ביצועה של עבירה נוספת ניתן להגיש עד שלושה חודשים מיום מתן גזר הדין בגין העבירה הנוספת. בעניינו, המשיב פעל בתוך מסגרת הזמנים הקצובה בחוק ובהתאם למדיניותו, והוועדה שקלה את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין ובהם מועד הגשת בקשת ההפקעה, וקבעה כי בנסיבות המקרה דנן אין הצדקה לקצר את תקופת ההפקעה בהדגישה את העובדה שהמבקש המשיך לבצע עבירות מרמה רבות גם לאחר חלוף תקופת התנאי. צדק אם כן בית המשפט קמא בקובעו כי לא נפל פגם בהחלטתה של ועדת השחרורים וכי אין עילה להתערב בה.

גישתו זו של בית המשפט תואמת את ההלכה לפיה בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו והוא יתערב בהחלטתה רק במקום בו שוכנע כי היא חורגת באופן מובהק ממתחם הסבירות (רע"ב 6284/09 פלוני נ' ועדת השחרורים , פיסקה 6 (3.9.2009); רע"ב 2544/06 נג'יב נ' ועדת השחרורים – כלא "אשל" , פיסקה 6 (29.3.2006) (ההדגשות שלי – ח"מ ))".

כאן , שירות בתי הסוהר ביסס את החלטתו בעניינו של המבקש על נסיבות המקרה הפרטניות ובפרט על העובדה כי המבקש בחר להפר את האמון שניתן בו על-ידי הוועדה, וביצע עבירות נוספות בתוך תקופת הרישיון.

בית המשפט המחוזי הנכבד בחן את החומר – לרבות מידע מודיעיני שהצטבר בעניינו של המבקש בעת שהותו בבית הסוהר, ושוכנע כי בדין הופקע מלוא עונשו של המבקש, וכי המבקש לא הציג נסיבות מיוחדות המצדיקות הפקעת מחצית מתקופת מרישיונו בלבד.

20.

במקרה דנן, סבורני, כי לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים וכי הפקעת מלוא תקופת רישיונו של המבקש היתה מחויבת המציאות, בנסיבות הענין, שהרי הוא נפל בגדרי הכלל הקבוע בסעיף 20(א) ל חוק שחרור על-תנאי , המורה על ביטול תקופת התנאי. אוסיף כי, לא מצאתי כי יש בנסיבות שהציג המבקש בפני הוועדה ובפני בית המשפט המחוזי הנכבד – כדי להוות נסיבות מיוחדות המצדיקות הפקעת מחצית תקופת הרישיון בלבד, במיוחד לנוכח העובדה שהמבקש שוחרר בעבר שחרור מוקדם וגם אז רישיונו הופקע כיוון שלא עמד בתנאי השחרור.

21.

לנוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית .