רע"ב 2544/06 זיאד זוהדי רבחי נג'יב נ. ועדת השחרורים - כלא "אשל"

1.המבקש הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של מתן מקלט וסיוע לחטיפה, לפי סעיפים 57 ו-67א(ד) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378), תש"ל-1970, וסעיף 14(א) לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (מס' 225), תשכ"ח-1968. ההרשעה התבססה על מעורבותו של המבקש בחטיפתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל, שהתבטאה בכך שהוא סיפק לחוטפים מקום מקלט לשם החזקתו של החייל החטוף, ואף דאג להם למשקה ולמזון. נוכח הרשעתו, נגזר למבקש מאסר בפועל בן 13 שנים.

2.לאחר שנשא בשמונה שנות מאסר, פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה כי זו תורה על שחרורו ברישיון בהתאם להוראות חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, אולם הבקשה נדחתה. בהחלטתה ציינה הוועדה כי נתנה את דעתה לכך שעברו הפלילי של המבקש אינו מכביד, כי מדובר במאסרו הראשון, והתנהגותו במהלך המאסר הייתה לרוב תקינה. עם זאת, הדגישה הועדה את חומרתן של העבירות בהן הוא חטא, והוסיפה כי ממידע סודי שהונח בפניה עולה שהמבקש עומד בקשר רצוף עם ארגונים עוינים, ומסוכנותו לא פגה. בהמשך, קבעה הוועדה, כי שחרורו המוקדם של המבקש יביא לכך שהיחס בין תקופת המאסר בפועל בה ישא, לבין חומרת העבירות בהן הורשע - יהיה בלתי סביר, ודבר זה עלול לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט ובאינטרס של התרעת הרבים.

3.המבקש הביא את השגותיו כנגד החלטה זו בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. בעתירה נטען, כי החלטת הוועדה שלא לשחררו קודם זמנו אינה סבירה, הואיל והוא אינו מקיים קשרים עם ארגונים עוינים, וממילא לא נשקפת ממנו סכנה. עוד נטען, כי למבקש נגרם עיוות דין בכך שההחלטה בעניינו התקבלה בהתבסס על חומר חסוי בו לא ניתן לו לעיין. לבסוף נטען, כי בניגוד לקביעת הוועדה, שחרורו המוקדם של המבקש לא יפגע כלל באמון הציבור במערכת המשפט.

4.העתירה נדחתה. בית-המשפט קבע, כי הוועדה יישמה כראוי את הוראותיו של חוק שחרור ממאסר על-תנאי, התשס"א-2001, וכי שחרורו של המבקש לאחר שנשא שמונה שנות מאסר בפועל בלבד, אכן יסכל את כוונת המחוקק ויהווה "מסר שלילי לכלל הציבור, לאמור, המסייע לחטיפת חיילי צה"ל או אזרחי מדינת ישראל עתיד לשאת בעונש מזערי.

5.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. את בקשתו הוא מנמק בכך, שבדחיית בקשתו לשחרור ברישיון לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ולהיבט השיקומי. כן טוען המבקש, כי הוועדה התעלמה כליל מניסיונותיו להסביר כי הוא אינו משתייך כלל לארגון טרור. לבסוף, נטען, כי על שיקוליה של וועדת השחרורים להיות צופים פני עתיד, וגדר סמכותה הוא לבחון אם שחרורו המוקדם של האסיר מסכן את הציבור. הוועדה, כך מטעים המבקש, אינה מוסמכת לבחון אם תקופת המאסר שירצה האסיר הינה סבירה או הולמת, והיא אף אינה אמורה להביא במניין שיקוליה את השיקול בדבר הרתעת הרבים. משכך נעשה, טוען המבקש, ההחלטה בעניינו יסודה בשיקולים בלתי עניינים, ודינה להתבטל.

6.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית, החורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש, ולא כזו היא הבקשה שבפני. אף לגופו של עניין, לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש. ראשית, שיקול - הדעת שהוענק לוועדת השחרורים הנו רחב ביותר, ובית-המשפט יתערב בהחלטותיה במקרים חריגים, שעניינו של המבקש אינו נמנה עליהם (רעג"צ 9837/03 רחמים גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נח(2) 326, 330; בג"צ 239/59 דדון נ' ועדת השחרורים של נציבות בתי-הסוהר , פ"ד יג(3) 2028, 2030; בג"צ 288/61 פלוני נ' ועדת השחרורים , פ"ד טו(3) 2353, 2354; בג"צ 287/82 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים , פ"ד לז(3) 264, 267). שנית, עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי זו התקבלה לאור מתווה השיקולים שבסמכותה של וועדת השחרורים לשקול מכוח סעיפים 9 ו-10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר. כך, שאלת חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ונסיבות ביצוען, כמו גם שאלת הרשעותיו הקודמות וחוות-דעתם של שירותי הביטחון בעניינו.

אף את טענתו של המבקש – לפיה חרגה הוועדה מסמכותה כשהתייחסה לעניינים שבסבירות העונש והרתעת הרבים – אין בידי לקבל. סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר קובע לאמור:

שיקולים נוספים להחלטת הוועדה

במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא.

מלשון הסעיף עולה כי על דרך הכלל, מוגבלים שיקוליה של וועדת השחרורים לבחינת השאלה "האם על רקע העבירות שבעטיין נאסר, והתמורות שעברו עליו בתקופת מאסרו, עלול האסיר אם ישוחרר לשוב ולסכן את הציבור" (רע"ב 6803/04 דב אנג'ל נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו , פ"ד נט(2) 176, 185). עם זאת, במקרים בעלי חומרה מיוחדת - בהם שחרורו המוקדם של האסיר ייצור פער בלתי סביר בין העונש שנגזר לתקופת המאסר בה נשא - רשאית הוועדה להביא בחשבון שיקוליה אף את הפגיעה שעלול השחרור להסב לאמון הציבור במערכת המשפט, ואת הפגיעה העלולה להיגרם לאינטרס של התרעת הרבים.

לאור כל האמור, מסקנתי היא כי המבקש לא הוכיח עילה אשר תצדיק את ליבון עניינו בפני בית משפט זה, ולפיכך הבקשה נדחית.