רע"ב 3000/08 מארק פיקובסקי נ. מדינת ישראל

1 .

זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע ( כב' הנשיא י' פלפל, ס' הנשיא נ' הנדל והשופטת ש' דברת ), בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו לאחר ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו.

2.

המבקש הינו אסיר המרצה עונש של שש וחצי שנות מאסר בפועל. בתחילה נדון המבקש לחמש שנות מאסר בפועל, וזאת בגין עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות ועוד. מאוחר יותר הורשע המבקש גם בקשירת קשר לביצוע עוון, זיוף בכוונה לקבל דבר, התחזות לאחר ועבירות נוספות, ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל. כן הופעל עונש מאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, כך שבסך הכל הושת על המבקש מאסר בפועל בן 18 חודשים לריצוי במצטבר לעונש המאסר הקודם.

במהלך מאסרו הורשע המבקש במספר עבירות נוספות, וזאת על-פי הודאותיו במסגרת הסדרי טיעון בארבעה הליכים שונים. בגין עבירה של החזקת מקום לשם עיסוק בזנות נגזר עליו מאסר על-תנאי. בגין הבאת אדם לידי עיסוק בזנות נגזרה עליו שנת מאסר בפועל לריצוי בחופף למאסרו. לבסוף, בגין שתי עבירות סמים שביצע בשעה שכבר נמצא במאסר – החזקת סם מסוכן מסוג הרואין והחזקת סם מסוכן מסוג קנביס – נגזרו על המבקש שלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בחופף למאסרו הנוכחי וכן מאסר על תנאי.

3.

המבקש הגיש בקשה לשחרור מוקדם. ועדת השחרורים דחתה בקשה זו ביום 18.2.07. בנימוקיה ציינה הוועדה, מחד גיסא, כי למבקש עבר פלילי מכביד, אולם מאידך גיסא חוות-דעתם של הגורמים המקצועיים מעלה כי הוא פועל בכנות וברצינות לשיקום עצמי, ואף מצוי בתוכנית שיקומית טובה. דא עקא, שתוכנית זו תארך שנה בלבד, ולפיכך פרק זמן ניכר מתקופת השחרור על-תנאי לא יהיה המבקש נתון תחת פיקוח הרשות לשיקום האסיר. בנוסף, הוגש לוועדה מידע חסוי ממקור מהימן, ממנו למדה כי המבקש ממשיך בקשרים עם העולם העברייני מתוך הכלא. לאור כל אלה החליטה ועדת השחרורים לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם, כאמור, אך בשל ההערכות החיוביות אודותיו הוחלט לאפשר למבקש להופיע בפני הוועדה בתוך שנה.

4.

המבקש עתר על החלטה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט אימץ את עמדת הוועדה בכל הנוגע לאי-שחרורו של המבקש בשלב זה, אולם הפחית לחצי שנה את תקופת ההמתנה לדיון נוסף בוועדה, שכן המתנה בת שנה נראתה לו בלתי מידתית בנסיבות העניין. לאור זאת שב המבקש והופיע בפני ועדת השחרורים ביום 18.9.07. הדיון בעניינו התפרס על מספר ישיבות, שבמהלכן הובהר כי אין מידע שלילי חדש מן התקופה שחלפה, אולם מחוות-דעת של המטה הארצי (מטא"ר) עלה כי המידע הסודי הקודם עומד בתוקפו. לאור זאת, החליטה הוועדה שלא לשחרר את המבקש, וזאת מאותם הנימוקים, אשר הנחו את החלטותיהם הקודמות של ועדת השחרורים ושל בית המשפט לעניינים מינהליים.

5.

על ההחלטה האחרונה עתר המבקש בשנית אל בית המשפט הנכבד קמא. בית המשפט קבע כי אין בהחלטתו הקודמת – אשר קיצרה את תקופת הבאתו בשנית בפני ועדת השחרורים – כדי ללמד על קלישות המידע החסוי שהובא בפני הוועדה. לזכותו של המבקש ציין בית המשפט את היגמלותו מן הסם בעת ששהה בכלא, את העובדה שהוא עובד ואת קיומה של הצעת תוכנית מטעם הרשות לשיקום האסיר לתקופת שחרורו על תנאי. עם זאת, בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה, אשר מצאה כי אין בתוכנית המוצעת כדי לנטרל את מסוכנות המבקש, וזאת לאור אופי העבירות אותן עבר ונוכח המידע הסודי, אשר מלמד על המשך הפעילות העבריינית בין כתלי בית הכלא.

6.

בבקשה זו טוען המבקש כי עניינו מעלה ארבע שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות לערער:

ראשית , עולה לטענתו השאלה, כיצד נדרשת וועדת השחרורים להתייחס למידע מודיעיני "אמורפי", כאשר הדעת נותנת שלו היה במידע ממש היתה נפתחת בגינו חקירת משטרה.

שנית , המבקש טוען כי מקום בו מוסדרת לאסיר תוכנית שיקום מטעם הרשות לשיקום האסיר, והגורמים הטיפוליים ממליצים על שחרורו, שומא על ועדת השחרורים ובית המשפט לאמץ עמדה זו. בענייננו, האסיר עבר גמילה מוצלחת ובדיקות השתן שלו נקיות. הוא יצא ל-25 חופשות, הפגין מאמץ כן לשיקום וחוות-דעתם של הגורמים המקצועיים הן חיוביות.

שלישית , המבקש טוען כי הוראת בית המשפט להביאו בפני הוועדה תוך חצי שנה נבעה מן הצורך לבחון את התנהגותו בתקופה זו. משהמשיך המבקש בדרכו הטובה, ולא נוסף כל מידע שלילי לגביו, אין הצדקה שלא לשחררו על-תנאי מהמאסר. לדידו, מסקנה אחרת חותרת תחת תכלית הבאתו מחדש בפני הוועדה, פוגעת בציפייתו, ושולחת מסר שלילי לציבור האסירים תחת עידודם להשתקם.

רביעית , העותר טוען כי תוצאת האיזון שערכה הוועדה בין השיקולים השונים אינה סבירה, ולפיכך היה על בית המשפט קמא להתערב בה.

7.

דין הבקשה להידחות.

רשות ערעור מן הסוג המבוקש ניתנת רק במקרים חריגים בהן עולה בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר בעל חשיבות כללית (רע"ב 1443/04 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נח(5) 289, 296 (2004); רע"ב 1741/07 האשם נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 16.9.07)). המבקש ניסה אמנם להעטות על בקשתו אצטלה עקרונית, אך עיון בנימוקיו מלמד כי הבקשה אינה נוגעת אלא לנסיבותיו הפרטניות. כבר משום מכך דינה של הבקשה להידחות.

8.

אף לגופו של עניין לא מצאתי שנפל פגם בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. הנחת היסוד לבחינת החלטותיה של ועדת השחרורים היא כי אין לו לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר (רע"ב 9837/03 פלוני נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נח(2) 326, 330 (2004)). שיקול-הדעת שהוענק לוועדת השחרורים הנו רחב ביותר, ובית המשפט יתערב בהחלטת הוועדה רק כאשר היא חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות (בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס , פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 1808/06 מסראווה נ' שירות בתי הסוהר , פיסקה 4 (10.5.06); רע"ב 2544/06 נג'יב נ' ועדת השחרורים - כלא "אשל" , פיסקה 6 (לא פורסם, 29.3.06)). במקרה שלפנינו קבע בית המשפט לעניינים מינהליים – ובצדק קבע – כי ועדת השחרורים הפעילה כראוי את שיקול דעתה, וכי החלטתה סבירה ואינה מצדיקה התערבות.

9.

סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: " החוק ") מונה את השיקולים אותם רשאית וועדת השחרורים להביא בחשבון שעה שהיא שוקלת את האפשרות לשחרר אסיר בשחרור על-תנאי (רע"ב 6083/07 ג'נדייה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פיסקה 7 (לא פורסם, 21.10.07)). בין היתר, על הוועדה להביא בחשבון את עבירות האסיר ונסיבותיהן, דיונים קודמים שנערכו בוועדות, התנהגות האסיר בבית הסוהר, גמילה משימוש בסמים, מעורבות בפעילות עבריינית וכן חווֹת-דעת מטעם גורמי הביטחון ומטעם הרשות לשיקום האסיר. הוועדה בחנה שיקולים אלה, והגיעה על יסודם למסקנה כי אין מקום לשחרר את המבקש בשלב זה. משקל ניכר ניתן בהחלטתה לעבירות שביצע המבקש. וועדת הערעורים התחשבה, איפוא, בכל הנתונים הרלבנטיים. אין מקום לקבל את טענת המבקש, לפיה מחויבת הוועדה להיענות לחוות-דעתה של הרשות לשיקום האסיר. חוות דעת זו אינה אלא אחד מבין שיקולי הוועדה (ראו סעיף 9(8) לחוק), והיא רשאית למצוא כי שיקולים נוגדים גוברים עליו, כפי שעשתה בעניינו (השוו: בג"ץ 3439/99 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים - גוש דרום (לא פורסם, 2.6.99)). אף בהחלטת בית המשפט להביא את המבקש לדיון מחודש תוך חצי שנה אין כדי להטיל פגם בהחלטתה המחודשת של ועדת השחרורים. הבאת המבקש לדיון מחודש בפני הוועדה נועדה לאפשר לה לבחון בשנית את המצב הנתון לאור הזמן שחלף. ברם, אף אם המצב נשאר סטאטי ולא הורע, אין הדבר מחייב את הוועדה לשחרר מניה וביה את האסיר. גם בשלב זה רשאית הוועדה להגיע לכל תוצאה חוקית וסבירה, וכך עשתה. הנה כי כן, התוצאה הסופית אליה הגיעה ועדת השחרורים מצויה בתוך מתחם הסבירות, וממילא אין עילה להתערב בה.

10.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.