רע"ב 1741/07 בטראן האשם נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגנית הנשיא א' קובו , כב' סגנית הנשיא מ' רובינשטיין וכבוד השופט ז' כספי ) מיום 7.2.07, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו לאחר ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו (עע"א 3140/06).

1.

המבקש הינו אסיר המרצה, החל מיום 16.10.03, עונש של חמש שנות מאסר בפועל, שהושת עליו בגין הרשעתו בעבירות של קשירת קשר לפשע; שוד בנסיבות מחמירות; שוד מזוין בחבורה תוך פציעת אדם; מסחר ברכב גנוב; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושהייה שלא כדין בישראל.

2.

ביום 22.10.06, לקראת מועד חלוף שני שלישים ממאסרו של המבקש, דנה ועדת השחרורים בעתירתו לשחרור מוקדם, והחליטה שלא להורות על שחרורו על תנאי. הועדה נימקה החלטתה במסוכנות הנשקפת מן המבקש – הן במישור הפלילי, הן במישור הביטחוני – אשר עלתה מתוך מידע מודיעיני שהוצג בפניה במעמד צד אחד. כן הדגישה הועדה כי היות והמבקש הינו תושב השטחים, לא ניתן יהיה לפקח עליו אם ישוחרר. מכוח סמכותה לפי סעיף 17(ד) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001, החליטה הועדה שלא לאפשר למבקש לעיין בחומר המודיעיני, וזאת משום שסברה כי האינטרס הציבורי באי-גילוי החומר גובר על אינטרס המשיב בגילויו.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המבקש נגד ועדת השחרורים, שכן מצא כי החלטת ועדת השחרורים הינה סבירה, נוכח המסוכנות הנשקפת מן המבקש, העולה מן החומר המודיעיני אשר הונח בפניה ומעברו הפלילי של המבקש.

4.

מכאן הבקשה שלפני, למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי העונש שהושת עליו הינו חמור, וכי ועדת השחרורים לא ייחסה משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, ובכללן היותו נשוי ואב לשלושה ילדים; התנהגותו הטובה במהלך שהותו בכלא; עבודתו במסגרת הכלא כמורה לאסירים; העובדה כי מעולם לא השתמש בסמים ונכונותו ליתן ערבות כספית כנגד שחרורו. עוד טוען המבקש, כי המידע המודיעיני אשר הוצג לועדת השחרורים אינו מהימן, שכן מקורו באסירים המבקשים לנקום בו בשל סכסוך אישי. לבסוף טוען המבקש כי אינו מסוכן לציבור, בפרט נוכח שחרורו לאזור ולא לתחומי מדינת ישראל.

5.

עמדת המשיב 2 (להלן: "המשיב") הינה, כי יש לדחות את העתירה על הסף, משום שהיא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. לגוף העניין טוען המשיב, כי לא נפל כל פגם בהחלטתה של ועדת השחרורים, כמו גם בפסק הדין שדחה העתירה נגד החלטה זו, שכן עצם העבירות בביצוען הורשע המבקש מצביעות על מסוכנותו, וחיזוק לכך ניתן למצוא במידע המודיעיני שהוצג, ובהרשעותיו הקודמות, בין השאר בביצוען של עבירות ביטחוניות. הוסף כי המידע המודיעיני בעניינו של המבקש מוצלב ממספר מקורות שונים, ולפיכך לטענות המבקש באשר למהימנותו של המידע אין כל שחר. עוד נטען, כי בעובדה שהמבקש הינו תושב האזור אין כל רבותא, משום שהוכיח בעבר כי אינו נרתע משהייה בלתי חוקית בישראל לצורך ביצוע עבירות, ואין כל ערובה לכך שלא ייכנס שוב לתחומי ישראל שלא כדין. לבסוף, מדגיש המשיב, כי שחרור מוקדם ממאסר הינו פריבילגיה הניתנת לאסיר רק אם שוכנעה הועדה כי הוא ראוי לשחרור מוקדם וכי אינו מסוכן לשלום הציבור.

6.

לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים בהן מעלה הבקשה בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא בעל חשיבות כללית (השוו: רע"ב 3252/07 עות'מאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.07); רע"ב 1443/04 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נח(5) 289, 296 (2004)). הבקשה שלפני אינה כזו, שכן המבקש אינו מציג כל שאלה החורגת מנסיבותיו הפרטניות. נתוניו האישיים של המבקש נשקלו הן על ידי הועדה, הן על ידי בית המשפט המחוזי, ואלה הגיעו למסקנה כי אין מקום לשחרורו המוקדם. על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, אין אפוא יסוד למתן רשות לערער.

אשר על כן, הבקשה נדחית.