רע"ב 3252/07 בראקה עות'מאן נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים ש' ברלינר, י' גריל וב' בר זיו) מיום 22.2.2007, בו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן: ועדת השחרורים; החוק )

שלא לשחררו על תנאי.

1.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של גניבת רכב (15 עבירות), התפרצות (22 עבירות), גניבה (10 עבירות) וכניסה לישראל שלא כדין (26 עבירות). בגין עבירות אלה, אשר בוצעו בין השנים 2002-1998 הושתו על המבקש 6 שנות מאסר לריצוי בפועל, אותן החל לרצות בשנת 2002, וכן 10 חודשי מאסר נוספים בגין אי תשלום קנס. ביום 8.1.2007 התכנסה ועדת השחרורים כדי לדון בבקשתו של המבקש לשחרור על תנאי. בהחלטתה מאותו יום דחתה הוועדה את הבקשה בקובעה כי לא מצאה בטענותיו של המבקש כל נימוק המצדיק שחרור על תנאי. הוועדה ציינה בהחלטתה כי אמנם זהו מאסרו הראשון והעונש שנגזר עליו חמור, אך הדגישה שאין מדובר במעשה חד-פעמי אלא בשרשרת של עשרות עבירות המלמדת על מסוכנותו של המבקש לציבור ולרכושו. נגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה, ולאחר עיון בשיקולים שעמדו בבסיס החלטת הוועדה דחה בית המשפט את העתירה בקובעו כי הוועדה הפעילה את שיקול דעתה כראוי, החלטתה אינה חורגת ממתחם הסבירות ואין כל הצדקה להתערבות בה. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת המבקש לפיה שגתה הוועדה בכך שלא נתנה משקל הולם לעובדה שהמבקש הסגיר עצמו למשטרה ולעובדה שזהו מאסרו הראשון. עוד ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי המספר הרב של העבירות שביצע המבקש על פני תקופה של כארבע שנים מצביע על מסוכנותו לציבור. השופטת ב' בר זיו הדגישה בדעת יחיד כי על דרך הכלל, אין בחומרת העבירה כשלעצמה כדי להצדיק דחיית בקשה לשחרור על תנאי, ועל הוועדה לבחון את מידת המסוכנות הנשקפת ממבקש השחרור במועד הבקשה. עם זאת, הדגישה השופטת כי בנסיבות המקרה דנן "זועקת מסוכנותו של העותר באופן שלא ניתן לומר כי קיימת חריגה משמעותית של הוועדה ממתחם הסבירות".

2.

מכאן הבקשה שבפניי בה טוען המבקש כי מתעוררות בעניינו מספר שאלות בעלות חשיבות עקרונית אשר בכל אחת מהן לעצמה יש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. השאלה הראשונה, לטענת המבקש, נוגעת לעובדת היותו אסיר פלילי ותושב הרשות הפלסטינית שזהו מאסרו הראשון ולטענתו יש לראות במכלול העבירות שבהן הורשע לאחר איחוד תיקים הרשעה אחת. השאלה השנייה המתעוררת לטענת המבקש נוגעת לכך שהוועדה הסתמכה בהחלטתה אך ורק על אופי העבירות בהן הורשע ולא על מידע כלשהו המצביע על התנהגות לא ראויה שלו בין כותלי בית הסוהר. המבקש מוסיף וטוען כי העובדה שהוא תושב הרשות הפלשתינית מנעה עריכת חוות דעת טיפולית לצורך שחרורו המוקדם ועובדה זו עולה כדי הפלייתו לרעה ביחס לאסירים אחרים. שאלה נוספת שמעלה המבקש נוגעת לעובדה שעל פי טענתו לא היה מיוצג כראוי בפני הועדה ולכך שהיא התעלמה משיקולים רלוונטיים הפועלים לטובתו. עוד טוען המבקש כי הוא הסגיר עצמו למשטרה לאחר שקצין מודיעין במשטרת ירושלים הבטיח לו על פה שיסייע לו בקבלת שחרור מוקדם לכשיידון עניינו בפני הוועדה והבטחה זו מהווה לדעתו "הבטחה שלטונית" שהופרה. סוגיה עקרונית נוספת נוגעת לטענת המבקש לעובדה שלא ניתנו לו חופשות החל מיום מאסרו בשל היותו תושב הרשות הפלסטינית והוא מציין כי עובדה זו הצדיקה עריכת איזון הנוטה לטובת שחרורו על תנאי.

3.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי בקשות רשות ערעור בעתירות אסיר אינן מתקבלות כדבר שבשגרה אלא רק כאשר העתירה מגלה בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה בה נושא אחר שחשיבותו כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , תק על 86(2) 1134 (1986)). המבקש ניסה אמנם להעטות על בקשתו אצטלה עקרונית אך עיון בנימוקים שהעלה מלמד כי אין הדבר כך וכי הבקשה אינה נוגעת אלא לנסיבותיו הפרטניות של המקרה הנדון. אף לגופו של עניין לא מצאתי שנפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הנחת היסוד לבחינת החלטותיה של ועדת השחרורים היא כי אין לו לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר (ראו רע"ב 9837/03 פלוני נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נח(2) 326, 330 (2004)); וכי בית המשפט יתערב בהחלטת הוועדה רק כאשר היא חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות (ראו בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ'

ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס , פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 1808/06 מסראווה נ' שירות בתי הסוהר , תק על 2006(2) 2241 (2006)). במקרה שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי – ובצדק קבע – כי ועדת השחרורים הפעילה כראוי את שיקול דעתה וכי החלטתה סבירה ואינה מצדיקה התערבות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.