רע"ב 3089/10 מוחמד טיטי נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הינו אסיר הנושא עונש מאסר בפועל של עשר שנים בגין הרשעתו – על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון – בביצוע עבירות של חברות בהתאחדות בלתי מותרת, החזקת אמצעי לחימה וקשירת קשר לגרימת מוות בכוונה בשני מקרים. החל מיום מעצרו בחודש ינואר 2003, מרצה המבקש את עונשו במתקן הכליאה "קציעות". ביום 12.1.2010 דנה ועדת השחרורים מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: הוועדה

או ועדת השחרורים ) בבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם. הוועדה בחנה חוות דעת של שירות הביטחון הכללי, שבה הובעה התנגדות לשחרורו של המבקש, בשל חשש כי הדבר "יסכן את שלום הציבור ואת בטחון האזור" (להלן: חוות הדעת ). הוועדה קבעה כי על רקע ההלכה הפסוקה, היא רשאית להתייחס גם לעובדות המצוינות בחוות הדעת המתייחסות לאירועים שהתרחשו עובר למעצרו של המבקש, גם אם אלה לא נכללו בכתב האישום המתוקן שבו הודה המבקש. בנוסף הוגש לוועדה דיווח מתיקו האישי של המבקש בשירות בתי הסוהר, שלפיו הוא השתתף בקטטה המונית בכלא בחודש אוגוסט 2009. הוועדה דחתה את הבקשה לשחרור מוקדם, בקובעה כי המבקש מוסיף להיות מסוכן לציבור ולביטחונו. הוועדה קבעה כי העבירות שבהן הורשע המבקש הינן חמורות ומעידות על מסוכנותו לביטחון המדינה, וכן כי המבקש לא הצליח לשכנע כי חל שינוי של ממש בקו המחשבה שהנחה אותו בעת ביצוע העבירות – ולכן קיים חשש שעם שחרורו יחזור לבצע עבירות מן הסוג שבעטיין נאסר.

2.

נגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. טענתו המרכזית של המבקש היתה כי הוועדה לא היתה רשאית להסתמך על חוות הדעת של השב"כ, משום שבין המעשים המיוחסים לו בה, מצויים גם כאלה שהוא כלל לא הואשם בהם במסגרת כתב האישום המתוקן שבו הודה במסגרת הסדר הטיעון. משכך, אין מדובר בתשתית עובדתית שהוועדה רשאית להסתמך עליה במסגרת שקילת שיקוליה. עוד נטען כי המעשים שבהם הודה המבקש אינם שוללים כשלעצמם שחרור מוקדם, ובנסיבותיו הספציפיות של העותר – יש להורות על שחרורו.

3.

עתירה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר ו- י' רז-לוי ), שקבע כי לא נפלה טעות בהחלטת הוועדה. בפסק הדין נקבע כי הוועדה למדה על מסוכנות המבקש מן העבירות שבהן הורשע בכתב האישום המתוקן, ומצאה כי המניע שעמד מאחורי ביצוע המעשים לא חלף – ולכן המסוכנות עודנה קיימת. לפיכך, נקבע כי החלטת הוועדה מצויה בגדרי מתחם הסבירות, ואין עילה להתערבותו של בית המשפט.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה מלין המבקש על כך שבית המשפט המחוזי לא התייחס לטענתו המרכזית, אשר מצדיקה – להשקפתו – מתן רשות ערעור, והיא כי לצורך בחינת האפשרות לשחרור מוקדם של אסיר, לא הייתה הוועדה רשאית להסתמך על המעשים שייוחסו לו בחוות הדעת של השב"כ – מעשים שבביצועם הוא לא הורשע, הואיל והם הושמטו מכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון. המבקש טוען כי פרטי אישום שלא הוכחו בפלילים אינם חלק מן השיקולים הרלוונטיים הקבועים בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי, התשס"א-2001. לשיטתו, ההלכה הפסוקה אמנם אפשרה לוועדה להסתמך על ראיות מינהליות בנסיבות מסוימות, אך אין לעשות כן לעניין שאלת עצם ביצוע עבירה . לשיטת המבקש, לא ייתכן שהתביעה – שהחליטה למחוק פרטים מסוימים מכתב אישום בעניינו של נאשם פלוני – תעלה מחדש את הפרטים האלו בעת הדיון בשחרורו המוקדם. לטענתו, מדובר בהתנהלות לקויה מצד התביעה, שקיבלה את אישור הוועדה, ובית המשפט המחוזי שגה כשהתעלם מכך.

5.

המדינה, מצדה, סומכת את ידיה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וסבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף בהיעדר שאלה משפטית שחשיבותה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש. המדינה סבורה כי החלטת הוועדה נסמכה על מגוון שיקולים, שביניהם העבירות החמורות שבהן הורשע המבקש, נסיבות ביצוען, המניע האידיאולוגי שעמד בבסיס פעילותו של המבקש והתנהגותו בין כתלי בית הסוהר. לשיטתה, הטענה שמעלה המבקש מכוונת כלפי רכיב אחד בלבד בהחלטת הוועדה שמשקלו אינו משמעותי, ולכן אין צורך להידרש לבקשה. גם לגופה, סבורה המדינה כי אין בטענת המבקש ממש, משום שלטענתה – הדברים האמורים בחוות הדעת של השב"כ, שאינם מופיעים בכתב האישום המתוקן, הינם בחזקת ראיה מינהלית אשר הוועדה היתה רשאית להסתמך עליה. לגופם של דברים, טוענת המדינה כי החלטת הוועדה שלא לאפשר למבקש שחרור מוקדם ממאסר הינה החלטה סבירה, שאינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית, וכי בדין דחה בית המשפט קמא את העתירה.

6.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור בעתירות המוגשות על-ידי אסירים תינתן במקרים חריגים שבהן מעלה הבקשה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או נושא בעל משמעות רחבה (השוו: רע"ב 3252/07 עות'מאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.07); רע"ב 1443/04 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נח(5) 289, 296 (2004)). כעולה מהחלטת הוועדה, בקשתו של המבקש נדחתה – בסופו של

יום – בשל המסוכנות הנשקפת ממנו נוכח העבירות שבהן הורשע והתרשמות הוועדה כי מחויבותו האידיאולוגית לביצוע המעשים לא פגה. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לא התייחס לשאלה המשפטית בגינה מתבקשת רשות הערעור, קרי שימוש בחלקים השנויים במחלוקת בחוות הדעת של השב"כ כראייה מינהלית. דחיית העתירה נעוצה בכך שבית המשפט שוכנע כי "מעצם המעשים בהם הורשע העותר, סוג העבירות, טיבן והמניע לביצוען, עולה מסוכנות ממשית לביטחון הציבור ולשלומו ומסוכנות זו לא נסתרה". לא מצאתי כי קביעה זו מגלה על פניה עילה למתן רשות ערעור. לכך יש להוסיף כי

– בנסיבות העניין – אין עילה למתן רשות ערעור בשאלה משפטית שבית המשפט המחוזי לא נזקק לה לצורך הכרעה בעתירה שהונחה לפניו.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא.