רע"ב 6527/07 אוסמה אבו ספקה נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא י' פלפל , כב' השופט נ' הנדל , וכב' השופטת ר' יפה-כץ ) מיום 11.7.07, בגדרו נדחתה עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 13.5.07, אשר דחתה את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם ממאסר.

המבקש מרצה עונש מאסר של 9 שנים וארבעה חודשים אשר נגזר עליו בגין הרשעתו בשלושה תיקים שונים: ת.פ 40279/01 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בגדרו הורשע המבקש בשלוש עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שלוש עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, שתי עבירות של מסחר ברכב גנוב, שלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית, שלוש עבירות של כניסה לישראל שלא כדין, וניסיון במסחר ברכב גנוב; ת.פ 8885/00, אשר צורף לתיק שאוזכר, בגדרו הורשע המבקש בעבירות של שהיה בלתי חוקית, קשירת קשר לביצוע עוון, ושתי עבירות של קבלת דבר במרמה; ת.פ 6104/01 בבית המשפט הצבאי בשומרון, בגדרו הורשע המבקש בעבירות של שוד מזוין וניסיון לשוד.

המבקש פנה לועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם ממאסר. ועדת השחרורים דנה בעניינו של המבקש ביום 13.5.07 ודחתה את בקשתו. ועדת השחרורים עמדה על העבירות בהן הורשע המבקש, וציינה כי "מדובר בעבירות חמורות. חומרה מיוחדת יש לייחס לעובדה שאין המדובר במעשה חד פעמי, והאסיר היה חלק מחבורה שהשתתפה עמו בביצוע עבירות". כן עמדה הועדה על הרשעות קודמות שנזקפו לחובת המבקש, וציינה כי התנהגותו בכלא במשך השנים לא היתה תקינה (זאת בהסתמך על מידע גלוי שנמסר מקצינת ועדת שחרורים ועל מידע חסוי שנמסר משירות בתי הסוהר). הועדה ציינה כי למבקש קשר קונקרטי עם העובדת הסוציאלית, אך קבעה כי "אין די בתכנית תעסוקה כדי לנטרל את מסוכנות האסיר ולפקח עליו". כן הסתמכה הועדה על "הלכה" שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעע"א 2703/03, וכך אמרה: "ראה לענין זה ע.ע.א. 2703/03 מחוזי ב"ש, תושב שטחים המבצע עבירת שב"ח לה מתלוות עבירות רכוש הינו מסוכן ויש לדחות בקשתו לשחרור מוקדם. כן צוין שם כי אין המדובר במי שנכנס לישראל לצרכי פרנסה ובמצב הבטחוני הנוכחי, גם אם מדובר במי שזהו מאסרו הראשון והתנהגותו בכלא הינה תקינה, אין לשחררו שחרור מוקדם...". נוכח כל האמור הגיעה הועדה לכלל מסקנה "כי האסיר מסוכן לציבור, לא עבר שינוי בין כותלי הכלא ולא ניתן לפקח עליו בתקופת התנאי בשל היותו תושב שטחים" ודחתה את הבקשה.

המבקש עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע. ביום 11.7.07 ניתן פסק דין בעתירה והיא נדחתה. וכך, בין היתר, נאמר בפסק הדין:

"... רשימת העבירות אשר עבר העותר מרשימה בהיקפה, בתעוזתה וברצדיביזם שבה. המעשים מצביעים על מסוכנות גבוהה. מוכן אני לקבל את הגדרת ב"כ העותר לפיה התנהגות העותר בשנתיים האחרונות, ואף מעבר לכך, הינה חיובית יותר מבעבר ואין הפרה בוטה של הכללים המחייבים. עם זאת, לא אוכל לומר כי התנהגות העותר הינה חיובית. נתון זה במשולב עם המסוכנות העולה ממעשי העותר וכי יהיה קשה לפקח על העותר גם בשל סיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בו, מוביל למסקנה שהחלטת הועדה הינה סבירה. הווה אומר, קיים בסיס לקביעה שמסוכנותו של העותר עודה קיימת ושחרורו עלול לפגוע בציבור. באשר לטענת ב"כ העותר כי אם ישוחרר העותר יחזור לחו"ל, בכך תאויין מסוכנותו, הרי העותר הוכיח בעבר שגבולות הארץ אינן מהוות עבורו מחסום בל יעבור לביצוע עבירות פליליות בתוכו"

נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי אין עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים ודחה את העתירה.

בבקשה שלפני טוען המבקש כי שגה בית המשפט עת לא התערב בהחלטת ועדת השחרורים. עיקר טענתו של המבקש מופנית להסתמכותה של ועדת השחרורים על פסק הדין בעע"א 2703/03, בדברים שצוטטו לעיל. נוכח דברים אלה טוען המבקש, כי בקשתו מעלה שאלה כללית והיא "אם ראוי, להותיר על כנה את ההלכה שנשתרשה, לפיה: תושב שטחים המבצע עבירת שב"ח לה מתלוות עבירות רכוש הינו מסוכן ויש לדחות בקשתו לשחרור מוקדם". המבקש טוען כי על ועדת השחרורים היה לבחון את נתוניו הקונקרטיים וכי אלה מחייבים את קבלת בקשתו, וזאת נוכח נתונים אישיים שונים שלו שלא נשקלו. עוד נטען כי ניתן משקל יתר לחומר המודיעיני החסוי שהוגש. המבקש ממשיך וטוען, כי אבן הבוחן העיקרית לבחינת שאלת שחרורו הוא הסיכון שיישקף ממנו אם ישוחרר, וכי נוכח יציאתו הצפויה לשטחים עם שחרורו, אין סיכון שהוא יחזור לסורו.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים בהן מעלה הבקשה בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא בעל חשיבות כללית (השוו: רע"ב 3252/07 עות'מאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.07); רע"ב 1443/04

ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נח(5) 289, 296 (2004)). הבקשה שלפני אינה כזו. המבקש אינו מציג כל שאלה החורגת מעניינו הקונקרטי. נתוניו האישיים של המבקש נשקלו הן על ידי הועדה, הן על ידי בית המשפט המחוזי, ואלה הגיעו למסקנה כי אין מקום לשחרורו המוקדם. גם הסוגיה הכללית אותה מציג המבקש, הנוגעת להסתמכות הועדה על פסק הדין בעע"א 2702/03, אינה יכולה לסייע לו, שכן כעולה מהחלטת הועדה, ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בקשתו של המבקש נדחתה – בסופו של

יום – בשים לב לנתוניו הפרטניים, ולא נוכח ה"הלכה" עליה הוא מצביע, אשר בית המשפט המחוזי כלל לא ראה להיזקק לה.

סוף דבר – הבקשה לרשות ערעור נדחית בזה.