רע"ב 757/13 יוסי אסולין נ. ועדת השחרורים

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"א 25469-02-12, סגן הנשיאה א' טל , השופט צ' דותן והשופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) מיום 4.12.2012. בפסק הדין נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש כנגד החלטתה של המשיבה 1, ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי, התשס"א-2001 (להלן: הוועדה ) שלא לשחררו שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו.

2.

המבקש, שעבד במועדים הרלבנטיים כמטפל בעמותת "משגב לקשיש", הורשע על פי הודאתו בשורה של עבירות מרמה והונאה שנסבו כולן על תכנית שהגה והוציא לפועל במטרה לגזול את כספי קופת הגמל של הלל ירדני (להלן: ירדני ), קשיש יליד 1913 שבו טיפל באותה עת. לשם כך שידל המבקש קשיש אחר שיתחזה לירדני, והנפיק עבורו תעודת זהות מזויפת בשם זה. בהמשך לכך, המבקש ניסה למשוך כספים מחשבונו של ירדני בכמה הזדמנויות, ואף הצליח בפועל למשוך ממנו כ-19,000 שקל. על בסיס הרשעתו בעבירות אלה גזר עליו בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 174/08, השופטת נ' בן-אור ) עונש של שבע שנות מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי וכן חייב אותו בתשלום פיצוי למתלונן בסך 19,000 שקל. גזר הדין נדרש לעברו הפלילי המכביד של המבקש, להתרשמותו השלילית של שירות המבחן ממנו, ובעיקר לחומרתם של המעשים שבהם הורשע, שתוארו כ"ניצול ציני של חוסר ישע, של בדידות קיצונית, של מוגבלות קשה ותלות בזולת". ערעורו של המבקש לבית משפט זה על חומרת עונשו התקבל בחלקו (ע"פ 1091/09, השופטים א' רובינשטיין , ס' ג'ובראן ו- ע' פוגלמן ), בהתחשב במתחם הענישה הנוהג, הגם ששירות המבחן לא תלה תקוות בשיקומו. עונשו של המבקש הועמד על 6 שנות מאסר בפועל, ובה בעת הוחמר עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו והועמד על 18 חודשים.

3.

ביום 11.9.2012 הופיע המבקש בפני הוועדה וביקש לשחררו שחרור מוקדם על-תנאי ממאסרו. בפני הוועדה הונחו תיקו המנהלי של המבקש, פסקי הדין בעניינו, דו"חות שב"ס ודו"חות מטעם גורמי הטיפול בכלא. כן הונחו בפני הוועדה, מטעם המבקש, תכנית שיקום שנערכה על-ידי גב' מיכל לובלסקי, עובדת סוציאלית המתמחה בתכניות שיקום פרטיות לאסירים (להלן: התכנית הפרטית ), ותוכניות להשתלבותו של המבקש בלימודים לאחר שחרורו. באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה התנגדה לשחרור המוקדם המבוקש.

4.

הוועדה החליטה לדחות את הבקשה. היא ציינה בהחלטתה כי מן הדו"חות של גורמי הטיפול עולה שהמבקש אמנם לקח חלק בהליכים טיפוליים, אך לא נתרם מהם, וכי מדובר ב"אסיר מניפולטיבי, בעל עיוותי חשיבה בכל הנוגע למניעים שהובילו אותו לדבר העבירה". עוד צוין כי גם הרשות לשיקום האסיר סברה שהמבקש אינו מתאים לתכנית טיפולית מטעמה, ולפיכך לא המליצה על שחרורו. באשר לתכנית השיקום הפרטית, הוועדה סברה כי התרשמותה של גב' לובלסקי מהפוטנציאל השיקומי של המבקש "רחוקה מרחק רב מתיאור המציאות", ובחרה שלא לייחס משקל לתכנית שהוצעה על-ידה. כנגד החלטתה זו של ועדת השחרורים הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

5.

ביום 20.3.2012 דחה בית המשפט קמא את עתירתו של המבקש. בית המשפט קמא סבר כי "אין תימה" שהוועדה לא הורתה על שחרורו המוקדם של המבקש לפי תכנית השיקום הפרטית, בשים לב לעמדתם של גורמי הטיפול אשר ליוו את המבקש במהלך מאסרו, ובהתחשב בכך שהתרשמותם מנכונותו של המבקש לעבור הליך טיפולי הייתה שונה בתכלית מהתרשמותה של גב' לובלסקי.

6.

הבקשה לרשות הערעור שלפניי נסבה על פסק דינו של בית משפט קמא. המבקש שב והעלה גם במסגרתה את עיקרי הטיעונים שהשמיע בפני ועדת השחרורים. לדבריו, משהשלים חמש שנות מאסר הוא למד היטב את לקחו, וכל שאיפתו כיום היא להתפרנס בכבוד ולהקים משפחה, כאדם מן הישוב. נוכח זאת, המבקש הפציר כי תינתן לו הזדמנות לפתוח דף חדש בחייו, מחוץ לכותלי הכלא.

7.

המשיבים טוענים כי הבקשה דנן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור וכי טענות המבקש נוגעות אך לעניינו הפרטני. עוד גורסים המשיבים כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, ומצביעים בהקשר זה על כך שמן הדו"חות של גורמי הטיפול בעניינו של המבקש עולה כי לא הפיק תועלת מההליך הטיפולי שעבר וכי הוא אסיר מניפולטיבי שלא הצביע על תהליך שיקום משמעותי המצדיק את שחרורו המוקדם. כן מדגישים המשיבים את חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש ואת עברו הפלילי העשיר.

8.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת היטב היא, כי רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בעתירת אסיר ניתנת רק במקרים שבהם מתעוררים שאלה משפטית עקרונית או עניין בעל חשיבות כללית החורג מעניינם של הצדדים (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.86)). על אחת כמה וכמה אלה הם פני הדברים כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור המכוונת בבסיסה כנגד שיקול דעתה של ועדת השחרורים לדחות בקשה לשחרור מוקדם, שאין לאסיר זכות מוקנית לקבלו (רע"ב 3319/12 רחמיאן נ' מדינת ישראל (2.10.2012), בפסקה 10).

9.

הבקשה דנן אינה מעוררת סוגיה עקרונית מן הסוג המצדיק מתן רשות ערעור, ודי בכך על מנת לדחותה. למעלה מן הצורך, אציין שגם לגופו של עניין לא מצאתי לכאורה כל דופי בהחלטתה של ועדת השחרורים, או בפסק דינו של בית המשפט קמא. תפקידו של בית המשפט הדן בעתירת אסיר אינו להחליף את שיקול דעתה של ועדת השחרורים בשיקול דעתו שלו, אלא רק לבחון אם זו שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם כראוי (ראו למשל: רע"ב 2154/11 סלוטה נ' משטרת ישראל (4.4.2011), בפסקה 4). בענייננו, החלטתה של ועדת השחרורים שלא להורות על שחרורו המוקדם של המבקש נשענה על תשתית עובדתית איתנה, ובפרט על הערכותיהם המקצועיות של הגורמים הטיפוליים. בצדק סבר בית המשפט קמא כי זוהי החלטה סבירה שאין מקום להתערב בה.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית.