רע"ב 2547/09 נאסר אבו מעיוף נ. וועדת השחרורים-גוש הדרום

רקע והליכים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (הנשיא פלפל, השופטת יפה כ"ץ, והשופט ואגו) מיום 18.3.09 בעע"א 5097/09, בו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים (השופט פרסקי, והחברים שחם ופריג') מיום 26.1.09, לשחררו שחרור מוקדם.

ב.

המבקש הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בשתי עבירות סחר בבני אדם ועיסוק בזנות וכן בעבירה של סיוע לאונס. הוא נדון לשמונה שנות מאסר בפועל החל מיום 28.10.03. לאחר תום ריצוי שני שלישים ממאסרו, עתר המבקש לשחרור מוקדם, לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן החוק ). לאחר דחיות מספר על מנת לקבל חוות דעת מב"ן ותכנית שיקום מהרשות לשיקום האסיר (להלן רש"א ), התכנסה ועדת השחרורים לדון בעניינו ביום 26.1.09. בחוות דעת מב"ן שהוגשה לועדה צוין, כי המבקש אינו בא בגדרי הקטגוריה של "עברייני המין", והומלץ להתייחס אליו כאל אסיר רגיל. כן הוגשו לועדה דו"חות תפקוד המבקש בבית הסוהר מהם עולה כי תפקודו שם תקין; דו"ח עובד סוציאלי ממנו עלה כי מדובר באדם "נטול דפוסים עבריינים", אם כי נקבע שאינו מתאים לטיפול נפשי מעמיק ועדין זקוק לחיזוק טיפולי על מנת שלא להידרדר לפשע; וכן תכנית מאת רש"א, בה נקבעה מתכונת של שיחה טיפולית שבועית בקבוצה וכן עבודה בחווה, למשך שנה.

ג.

בדעת רוב, כנגד דעתו החולקת של יו"ר הועדה השופט פרסקי, החליטה ועדת השחרורים לדחות את הבקשה. נומק והוטעם, כי חומרת העבירה אשר עבר המבקש, נסיבותיה ותוצאותיה מלמדות על הסיכון הטמון במבקש לשלום הציבור, וכי היעדרה של חפיפה בין אורך תקופת השליש לבין משך תכנית רש"א מחייב דחייתה. צוין, כי בחלוף שנה - כאשר תכנית רש"א המוצעת תחפוף את תקופת השליש - יוכל המבקש לשוב ולפנות לועדה. בדעת המיעוט סבר השופט פרסקי, כי מלבד חומרת העבירה יש להביא בחשבון שיקולים נוספים, כגון שהמדובר במאסרו הראשון של המבקש, עמדת גורמי הרווחה בכלא, ובמיוחד תכנית רש"א המוצעת והתנהגותו הטובה של המבקש.

ד.

על כך עירער המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט דחה בדעת רוב (הנשיא פלפל והשופטת יפה כ"ץ) את הערעור, משלא מצא חוסר סבירות בהחלטת ועדת השחרורים. נקבע אמנם, כי לא היה מקום לקשור בין תקופת השליש לבין אורכה של תכנית רש"א בהעדר הוראה נורמטיבית לכך, אולם נוכח חומרת העבירה, המסוכנות הנשקפת מן המבקש והקושי העולה מדו"ח העובד הסוציאלי באשר להעמקתו בהליך טיפולי, נאמר כי אין לשחררו בטרם עת. דעת המיעוט (השופט ואגו) סברה, כי יש מקום לשחרור מוקדם נוכח רקעו הנורמטיבי של המבקש, חלקו המשני בפרשה וסיווגו על ידי שירות בתי הסוהר כאסיר רגיל ולא כעבריין מין.

ה.

מכאן בקשת רשות הערעור הסומכת ידיה על דעות המיעוט בשתי הדרגות. נטען, כי משדחה בית המשפט את גישת הועדה באשר לקשר בין אורך תכנית רש"א לבין תקופת השליש, היה עליו להורות על שחרורו המוקדם של המבקש. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו כי חומרת העבירה בה הורשע המבקש מצביעה על מסוכנותו, זאת נוכח חלקו המשני בפרשה, סיווגו כאסיר שאינו עבריין מין ואי-התנגדות המב"ן לשחרורו. הודגש, כי המבקש יצא לחופשות רבות במהלך מאסרו ותיפקד בצורה חיובית, עובדות המעידות אף הן על העדר מסוכנותו.

ו.

בהחלטתי מיום 23.3.09 הצעתי, נוכח נסיבות התיק ובהן הדעות השונות שהובעו בערכאות קמא, כי פנייתו הנוספת של המבקש לועדת השחרורים תהא בראשית ספטמבר 2009, וכי ייעשה מאמץ להאריך את תכנית רש"א אל מעבר לשנה. מתגובת המשיבים מיום 8.4.09 עולה, כי לא יתנגדו לקיומו של דיון חוזר כאמור, על פי סעיף 19(5) לחוק, תוך שהועדה תשקול את מכלול נסיבות המבקש אז וכן תכנית שיקום עדכנית.

ז.

עוד עולה מתגובת המשיבים, אשר לבקשת רשות הערעור נטען, כי אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש, ועל כן יש לדחותה על הסף. המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שאינו מסכן את שלום הציבור. הודגש, כי שחרור מוקדם הוא זכות-יתר, שהענקתה תלויה בשיקולים רבים ובכללם אפשרות שיקומו של האסיר וסכנתו לציבור. שיקולים אלו נשקלו על ידי הועדה והחלטתה - נטען - סבירה בנסיבות, כמו גם החלטת בית המשפט קמא. הוזכר, כי דו"ח העובד הסוציאלי קבע שהמבקש מתקשה להעמיק בהליך טיפולי וכי לפי חוות דעת הגורמים בכלא, היה מעורב בקטטות במהלך מאסרו. עוד הוזכר, כי בתו של המבקש נאנסה על ידי אלמוני, וכי עקב חשש לניסיון נקמה קיים קושי בהערכת מסוכנותו, ואף חופשותיו הופסקו עד לבירור זהות התוקף. לבסוף הוטעם, כי כף המסוכנות, ולא העדר החפיפה בין תכנית השיקום לבין תקופת השליש, היא שהכריעה את הכף כנגד שחרורו.

הכרעה

ח.

אכן, כפי שגם ציינה הפרקליטות, לגבי תיק זה נוהגת הגישה המקובלת לעניין רשות ערעור בגלגול שלישי, קרי, יש צורך בעניין ציבורי ומשפטי מיוחד שמעבר למחלוקת הצדדים (ראו רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם) ורע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). על כן ניתן היה שלא להיעתר לבקשה כיוון שהיא תחומה למחלוקת הצדדים. זאת, שהרי עבר התיק גלגול מעין שיפוטי בועדת השחרורים בראשות שופט, וגלגול שיפוטי בבית המשפט לעניינים מינהליים. עם זאת, נוכח מבנה שתי ההחלטות שקדמו, ברוב דעות ודעת מיעוט ולמקראן - ראיתי לנכון לפנות בהחלטה מיום 23.3.09. המדינה נכונה להצעה, כאמור. מבקש אני להבהיר קמעא בצד הפרוצדורלי.

ט.

דיון חוזר בועדת השחרורים לפי בקשת האסיר, על פי הקבוע בסעיף 19(5) לחוק שחרור על תנאי מחייב בקשה מנומקת כתום מחצית שנה לפחות ממועד ההחלטה שלא לשחרר. ואולם, דיון זה מותנה בכך ש"הועדה סברה כי חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטתה שלא לשחרר את האסיר, המצדיק קיומו של דיון חוזר". המשמעות היא כי מתחייב דיון מקדמי בועדה, שלפי סעיף 16(ב) לחוק מתקיים שלא בנוכחות הצדדים (ראו להנמקה א' שרון, שחרור מוקדם ממאסר (2003), 258-257). ככלל מסוכנות לשלום הציבור אינה מצדיקה - על פי המחבר שרון - דיון חוזר, אך שינוי בהתנהגות בבית הסוהר יכול להוביל לכך; גם אין נדרשת בדיון מקדמי תגובת היועץ המשפטי לממשלה. ואולם, עסקינן בסמכות שיש עמה גמישות, ולמשל ברע"ב 3399/02 עספור סאבר נ' מדינת ישראל המליץ

בית משפט זה (השופטים ביניש, פרוקצ'יה ולוי) לפני המדינה וזו הודיעה, כי "אם תוגש בקשה חדשה לוועדת השחרורים כתום חצי שנה ממועד החלטתה הראשונה על פי סעיף 19(5) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"ב-2001, לא יתנגד בא כוח היועץ המשפטי לדיון חוזר בפני ועדת השחרורים" כך נפסק איפוא באותו מקרה.

י.

במקרה דנא החלטת ועדת השחרורים היתה ב-26.1.09; מחצית שנה לאחר מכן מועדה ב-26.7.09. בנידון דידן הוצע בהחלטתי, כאמור, כי הפניה המחודשת תהא בראשית ספטמבר 2009. אמנם זכותו של המבקש לפנות לפני כן, כתום מחצית שנה, אך הפניה בספטמבר תבוא יחד עם עמדת המדינה כפי שהובאה מעלה, ותוצג לפני הועדה יחד עם החלטתי זו. הועדה תקיים דיון מקדמי בעוד כל אלה בפניה. ברי כי אם תחליט הועדה בשקלה כל זאת – מבלי שאטע מסמרות – לקיים את הדיון החוזר, יובא בפניה מכלול התמונה כדבעי, לרבות נסיבות המבקש לאותו מועד, וכן תכנית עדכנית של רש"א שראוי כי תוכן. בנתון לאמור איני נעתר לבקשה.