רע"ב 6660/19 גלעד שבו נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט י' בן חמו , כב' השופט ח' סבאג וכב' השופטת א' לינדנשטראוס ) בעת"א 49050-08-19 מיום 2.10.2019. בגדרו של פסק הדין התקבלה עתירת המדינה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) מיום 12.8.2019, שדחתה את הבקשה להפקיע את רישיונו של המבקש (כאסיר ברישיון) בגין הפרת תנאי השחרור שנקבעו לו. בית המשפט הורה על הפקעת רישיונו של המבקש ועל ריצוי יתרת מאסרו מאחורי סורג ובריח, ונעתר לבקשת המבקש לדחות את מועד ריצוי מאסרו לאחר יום הכיפורים.

2.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר תשיעי בן 39 חודשים ו-15 יום, בגין מספר עבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (ת"פ 14354-06-17). לחובת המבקש מספר רב של הרשעות קודמות שעיקרן עבירות אלימות, רכוש וסמים. בהחלטת הוועדה מיום 3.4.2019 נקבע כי המבקש ישוחרר שחרור מוקדם בתנאים וישתלב בתכנית מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ), הכוללת שהייה בהוסטל סגור למשך תשעה חודשים ולאחר מכן יהיה תחת מסגרת רש"א וזאת עד תום תקופת הרישיון. החלטה זו התקבלה חרף התנגדות המשטרה בשל היות האסיר רצידיוויסט, וחרף המידע המודיעיני של המשטרה והשב"ס שהוצג בפני הוועדה.

3.

ביום 15.4.2019, לאחר מספר ימים בו שהה המבקש בהוסטל, פנתה רש"א בבקשה דחופה לוועדה להפקעת רישיונו (להלן: בקשת ההפקעה ). מבקשת ההפקעה עולה כי המבקש הפר את תנאי תכנית השיקום. צוין, כי מרגע הגעתו להוסטל המבקש לא שיתף פעולה עם המערכת; לא קיבל את מרות הצוות; הפגין התנהלות עבריינית והטיל חשש כבד בקרב דיירי ההוסטל; אמר כי הוא "מעדיף לשבת בצינוק ולא לשטוף כלים" וביקש שלא יפנו אליו באומרו "אני לא רוצה לעשות טעות ולהביא עוד 50-60 חודשי מאסר". עוד עולה מהבקשה כי ביום 13.4.2019 יצא המבקש בשעה 10:00 בבוקר וחזר רק בשעה 20:00 בערב. למחרת, במסגרת פגישה של הצוות הטיפולי עם המבקש, הוא אמר שהוא מעדיף לחזור לכלא או להתקבל לתכנית שיקום חלופית, וזאת על אף שהובהר לו כי נוכח נסיבותיו לא ניתן להמליץ על תכנית חלופית. עוד צוין בבקשת ההפקעה כי "ישנה משמעות מרחיקת לכת לכך שאסיר משתחרר בתכנית פיקוח ומפר אותה בבוטות על מנת להשיג תכנית פיקוח אחרת בניגוד להמלצות המקצועיות בעניינו. יש בכך משום מתן פתח מסוכן ביחס למסר שאסירים בשיקום מקבלים".

4.

בקשת ההפקעה נקלטה תחילה כ"חוות דעת לתיק", ובשל תקלה זו, הבקשה הובאה לידיעת הוועדה רק ביום 8.7.2019, כשלושה חודשים לאחר מועד ההפרה. בהחלטתה מיום 12.8.2019, ציינה הוועדה כי לו בקשת ההפקעה הייתה נבחנת סמוך למועד הגשתה – סביר להניח שהייתה מתקבלת. אולם, עקב המחדל של גורמי האכיפה בקליטת הבקשה, לא ניתן להתעלם מההתפתחויות שחלו ומהתנהגותו של המבקש בזמן שחלף. צוין, כי המבקש אכן עזב את המסגרת הטיפולית שהותאמה לצרכיו והסתובב חופשי ללא פיקוח של ממש, אך ביני לביני השתלב בעבודה יציבה ועל פניו לא היה מעורב בביצוע עבירות נוספות באותה תקופה. בנוסף, המבקש התייצב אחת לחודש בתחנת המשטרה כדי לחתום בפנקס האסיר כפי שנדרש. על כן, החליטה הוועדה לדחות את בקשת הפקעת הרישיון ולהאריך את תקופת התנאי, לאשר את התכנית התעסוקתית שהציג המבקש בכפוף לאישור משטרת ישראל, ולשלבו בתכנית טיפול בקהילה במסגרת תכנית השיקום הפרטית של "התחלה חדשה".

5.

ביום 2.10.2019 התקבלה עתירתה של המדינה על החלטה זו. בית משפט קמא קבע שמדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן המחייב התערבות, והורה על הפקעת הרישיון למלוא התקופה. במסגרת פסק הדין ציין בית המשפט כי אכן הדיון בבקשה התעכב, אך יש לבחון את העיכוב על רקע מכלול הנסיבות ולאור ההפרה הבוטה של המבקש. עוד צוין, כי בית המשפט אינו מייחס כל חשיבות לעובדה שהמבקש הציג

אישור תעסוקה ממקום שלא נבדק ואושר על ידי רש"א, והגם שלא קיימת ראיה לכך שביצע עבירה במהלך אותה תקופה, לא מדובר בקביעה פוזיטיבית שלא ביצע עבירה.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. אציין כי בצירוף לבקשה זו, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה סופית בהליך זה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה בהחלטתי מיום 7.10.2019.

7.

במסגרת הבקשה נטען, ראשית, כי מדובר בסוגיה עקרונית, והיא השאלה מה הן גבולות ההתערבות של בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטות ועדת השחרורים, זאת לאור הלכת בית המשפט העליון לפיה בית המשפט לעניינים מנהליים מתערב בהחלטות ועדת השחרורים רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני. באשר לעניינו הפרטי של המבקש, נטען כי החלטתה של ועדת השחרורים "סבירה ומאוזנת, ולוקחת בחשבון כל נתון אפשרי בעניינו של המבקש", שכן היא זו שהייתה ערה לכל ההתפתחויות ביחס למבקש מתחילת מאסרו ועד להחלטת שחרורו על תנאי.

8.

דין הבקשה להידחות.

ענייננו בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". בשורה של פסקי דין נקבע כי בקשות מעין אלה תתקבלנה במשורה, במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. כוחה של הלכה זו יפה הן למקרים בהם בית המשפט המחוזי מאמץ את החלטת הוועדה והן במקרים בהם החליט להתערב בהחלטת הוועדה (ראו, לדוגמה, רע"ב 1649/16 נאצר נ' מדינת ישראל , בפסקה 12 (3.8.2016); רע"ב 2300/16 קליין נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 13 והאסמכתאות שם (15.5.2016)). כדי שבית המשפט יתערב בהחלטת וועדת השחרורים נדרש כי טעותה של הוועדה במלאכת האיזונים בין השיקולים שהיה עליה לשקול, תהא טעות חמורה עד כדי כך שראוי כי בית המשפט יתערב בה ויאמר דברו לגביה (ראו והשוו: בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הועדה לעיון בעונש , פד"י נג(3) 721, 757; רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל , בפסקה 8 (16.6.2005)).

על אף האצטלה העקרונית אותה ניסה המבקש לשוות לבקשתו, ענייננו במקרה פרטני שבו החליטה ועדת השחרורים באופן מסוים, ובית המשפט המחוזי ביטל את החלטתה ופסק באופן שונה, ואין בעצם התערבותו של בית המשפט בהחלטת הוועדה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

9.

למעלה מן הצורך אציין כי אף בבחינת גופם של דברים לא ראיתי לסטות מפסק דינו של בית המשפט קמא. הלכה עמנו כי לאסיר לא עומדת זכות קנויה כי העונש שהושת עליו יקוצר וכי יזכה לשחרור מוקדם (ראו: רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 8 (24.6.2008); רע"ב 5914/14 בוהדאנא נ' מדינת ישראל , בפסקה 4 (2.12.2014); רע"ב 51/15 פלוני נ' ועדת השחרורים , בפסקה 13 (28.4.2015)). עם זאת, חוק שחרור על תנאי מסדיר את מוסד השחרור על תנאי, וקובע, בין היתר, את התנאים לשחרור מוקדם, ואת האפשרויות העומדות בפני הוועדה במקרה של הפרת התנאים. כך, סעיף 13(ג) לחוק שכותרתו "תנאי שחרור" קובע כי הוועדה רשאית להתנות את שחרור האסיר בהשתתפותו בתכנית מטעם רש"א. סעיף 21(א) לחוק שכותרתו "ביטול שחרור בשל הפרת תנאי אחר" קובע כי אם האסיר לא עמד בתנאי סעיף 13(ג) והפר את תנאי שחרורו "תשקול הוועדה, כשיקול עיקרי , את אינטרס הציבור בקיומם של תנאי שחרור-על תנאי וכן תביא בחשבון את חומרתה של ההפרה, טיבה, תדירותה ומידת הסכנה הנשקפת לציבור בשלה ". מעבר לשיקולים אלה, הפסיקה עמדה על שיקול נוסף והוא הצורך להרתיע אסירים מהפרת תנאי הרישיון (בג"ץ 223/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים , בפסקה 2 (29.7.1997)).

11.

בענייננו, הוועדה הורתה על שחרורו המוקדם של האסיר למרות התנגדותה של המשטרה ולמרות עברו הפלילי המכביד של המבקש, לאור ההליך הטיפולי שעבר בין כותלי הכלא, "ובשים לב לתכנית רש"א שהוגשה הכוללת מעבר מתוך כותלי בית הסוהר למסגרת סגורה של הוסטל". אם כן, הדרך בה התמודדה הוועדה עם מסוכנותו של המבקש היא באמצעות תכנית הכוללת העברתו להוסטל סגור "מדלת לדלת", ובסיום השהות בהוסטל נקבע כי יהיה צורך לקבוע תנאים חדשים לרבות מעצר בית. ברם, המבקש הפר את תנאי השחרור בצורה בוטה מיד לאחר העברתו להוסטל, עשה דין לעצמו בכך שעזב את התכנית שהותאמה עבורו על ידי רש"א, ונותר ללא מסגרת טיפולית וללא פיקוח. הפרה כה מהותית של תנאי השחרור מעלה ספקות בנוגע להליך השיקומי שעבר המבקש והמסוכנות הנשקפת ממנו. אכן, המבקש השתלב בעבודה שבחר בעצמו, אך מקום העבודה לא נבדק על ידי רש"א ולא נבדק אם הבעלים יכול לשמש כמעסיק. בתכנית הטיפול הפרטית שהגיש המבקש לא ניתן משקל ראוי לעמדתם המקצועית של גורמי הטיפול ברש"א, לפיהם נוכח מאפייניו של המבקש הוא נדרש לשהות בהוסטל סגור עם תנאי פיקוח הדוקים. קבלת תכנית הטיפול הפרטית שיזם המבקש לאחר שהפר את התכנית מטעם רש"א שעל בסיסה הוא שוחרר מלכתחילה, משמעה, הלכה למעשה, ריקון סעיף 21(א) בחוק שחרור על תנאי מתוכנו. כפי שציינה המדינה בתגובתה, החלטת הוועדה גם פוגעת ביכולת ההרתעה של גורמי האכיפה כלפי אסירים המפרים את תנאי הרשיון.

12.

אשר על כן, הבקשה נדחית.