רע"ב 87/17אחמד בן רסמי מסארווה נ. שרות בתי הסוהר

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' הנשיא א' טל , כב' השופטת ז' בוסתן וכב' השופט ד"ר ש' בורנשטין ) מיום 20.12.2016 ב- עת"א 35400-12-16, במסגרתו התקבלה עתירה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה על החלטתה של ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: הוועדה ) מיום 14.12.2016 ב- וש"ר 29914-10-15, אשר הורתה על שחרורו המוקדם על-תנאי של המבקש.

2.

המבקש הינו אסיר המרצה עונש מאסר ראשון שתחילתו ביום 3.1.2011, למשך 8 שנים וחודשיים, וזאת בגין הרשעותיו ב- 3 תיקים שונים בעבירות של סיוע להריגה, סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד ברכב, פריצה לרכב בכוונה לגנוב בשתי הזדמנויות וגניבת רכב.

3.

המבקש הגיש בקשה לשחרורו המוקדם על-תנאי ממאסר. ביום 17.2.2016 החליטה הוועדה כי אין די במהלכי השיקום שעבר המבקש בבית הסוהר כדי להצדיק את שחרורו המוקדם, ולפיכך עניינו של המבקש יידון מספר חודשים מאוחר יותר. הוועדה העירה כי התכנית השיקומית שהוגשה מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) הינה "דלה מדי ואיננה נותנת מענה אמיתי לצרכי הטיפול של האסיר", ומשכך על רש"א לעבות ככל הניתן את התכנית בתכנים טיפוליים הנוגעים לעבירות אלימות.

4.

ביום 14.12.2016, לאחר שעיינה במסמכים המסכמים את תקופת שהותו של המבקש בבית הסוהר מאז הדיון הקודם בעניינו ובחווׂת הדעת החיוביות של הגורמים הטיפוליים, הורתה הוועדה

על שחרורו המוקדם של המבקש, בכפוף לקבלת חווׂת דעת בנושאים שפורטו בהחלטה. זאת, לאחר שהוועדה קבעה כי התנהגותו של המבקש בבית הסוהר היא ללא כל דופי, כי הוא מיצה את המהלכים הטיפוליים בכלא, שינה לחלוטין את תודעתו לאלימות ולמד כיצד לטפל בהתנהגותו האימפולסיבית, וכן כי יש לו עורף משפחתי תומך שיש בו כדי לסייע בידיו להשלים את המתווה הטיפולי שהוצע בתכנית הפיקוח של רש"א. הוועדה ציינה כי המבקש התחייב שלאחר שחרורו הוא ישתלב בקבוצה טיפולית במסגרת מרכז "התחלה חדשה", וכי בהצעת תכנית רש"א ישנה הצעה לאיזוק אלקטרוני שלו, "ודומה שלכל אלה יש בהם כדי לתת מענה הולם לצרכי הטיפול והשיקום של האסיר וכן לצרכי הפיקוח עליו במסגרת תכנית רש"א המעובה...". הוועדה ציינה בהחלטתה כי "נתנו דעתנו למידעים שהוגשו לנו... לא התרשמנו שיש בהם כדי להשפיע על שיקול הדעת לחובתו של האסיר".

5.

ביצוע ההחלטה עוכב ב- 7 ימים לבקשת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, אשר במהלכם הוגשה עתירה נגד החלטת הוועדה האמורה. בעתירה נטען בין היתר כי שחרור על-תנאי מותנה בהתאם לחוק בכך שוועדת השחרורים תשתכנע כי האסיר "ראוי לשחרור" וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור, כאשר נטל השכנוע לקיומם של תנאים אלה מוטל על האסיר. במקרה דנן, נטען כי האסיר אינו עומד בשני התנאים, שכן הוא לא עבר הליך טיפולי מעמיק ויסודי בתחום האלימות אלא הליך טיפולי ראשוני ובסיסי בלבד.

ביום 20.12.2016 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד

את עתירת היועץ המשפטי לממשלה והורה על ביטולה של החלטת הוועדה ועל אי שחרורו של המבקש על-תנאי. בית משפט קמא קבע כי גם אם המבקש אכן עמד בתנאי הטיפול שקבעה הוועדה בהחלטתה הראשונה, הרי שיש במידעים החסויים בעניינו "כדי להעיד על התנהגות שלילית של המשיב במהלך מאסרו, גם אם לא בזמן האחרון יחסית, והם מעוררים חשש לשלומם של אחרים גם אם המשיב ישוחרר בתנאים שקבעה הוועדה, לרבות איזוק אלקטרוני". לפיכך, נקבע כי החלטת הוועדה, שלא נתנה משקל ראוי למידעים החסויים שהוצגו בפניה, "סוטה ממתחם הסבירות", וכי אין להורות בעת הזו על שחרורו של המבקש.

6.

כעת מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטתו של בית משפט קמא, המעלה לטענתו שתי סוגיות משפטיות החורגות מעניינו הפרטי. האחת, מהו גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטותיה של ועדת השחרורים; השנייה, שאלת היקף התערבותו של בית המשפט במקרים בהם מורה ועדת השחרורים על שחרורו של אסיר אשר מילא את המלצותיה ודרישותיה. לגופו של ענין, טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית משפט קמא משלא התייחס לאינטרס הציפייה של המבקש לשחרור מוקדם לאחר שעמד בתנאים שהציבה הוועדה; כי היה על בית משפט קמא לכבד את החלטת הוועדה לפיה אין במידעים החסויים בענין המבקש כדי להיות לו לרועץ, ולא "להחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו"; כי אין ממש במידעים החסויים, וכי למרות קיומם, לרבות של כאלה מאוחרים יותר, ממשיך המבקש לצאת לחופשות.

7.

לאחר עיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תינתן ככלל במקרה שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)). איני סבור כי המקרה שלפני הוא כזה.

9.

סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) קובע כי ועדת השחרורים לא תורה על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על 6 חודשים אשר נשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת (כַּמבקש בענייננו), אלא

אם כן שוכנעה כי מתקיימים לגביו שני תנאים מצטברים: האסיר ראוי לשחרור על-תנאי ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. בהקשר זה הוטעם בפסיקה כי " התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור " (רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (16.6.2005) ). הנטל להוכיח את התקיימותם של שני התנאים רובץ, כמובן, על האסיר המבקש להשתחרר ( רע"ב 5127/15 בן עזרא נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (20.8.2015)). סעיף 9 לחוק מתווה שיקולים פרטניים שעל הוועדה לשקול בבואה להכריע בשאלה אם האסיר שבפניה ראוי לשחרור על-תנאי, ובהם הסיכון הצפוי משחרורו לשלום הציבור, סיכויי שיקומו והתנהגותו בכלא, וכן מפרט נתונים שעל הוועדה להביא בחשבון במסגרת החלטתה האמורה, כדוגמת העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, הרשעותיו הקודמות, דיונים קודמים בוועדות בעניינו ועוד.

10.

מטבע הדברים, הערכת ועדת השחרורים לגבי התקיימות התנאים המנויים בחוק נבחנת בכל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של האסיר המבקש שחרור מוקדם. בענייננו, הוועדה שקלה את השיקולים שבחוק, הביאה בחשבון את הנתונים הרלבנטיים לעניינו של המבקש והכריעה כי הוא ראוי לשחרור על-תנאי, תוך שהיא שמה דגש על מאמצי השיקום שלו ועל הליכי הטיפול שהתחייב לעבור לאחר שחרורו. עם זאת, בית משפט קמא, במסגרת סמכותו להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות הוועדה, לא ראה להכריע במחלוקת באשר להליך הטיפולי שעבר המבקש, שכן הגיע למסקנה כי לא ניתן משקל ראוי למידעים החסויים בעניינו של המבקש, המצביעים על מסוכנותו והמעוררים חשש לשלומם של אחרים אם ישוחרר ממאסר, גם בתנאים שהגדירה הוועדה; לשון אחר: התנאי לפיו שחרורו של המבקש לא יסכן את שלום הציבור אינו מתקיים, ולכן לא היה מקום שהוועדה תורה על שחרורו על-תנאי בעת הזו.

על רקע דברים אלה, ברי כי חרף ניסיונו של המבקש להציג את בקשתו ככזו המעלה שאלות בעלות חשיבות כללית, טענותיו אינן חורגות מעניינו הפרטני ומהנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לבקשתו הנוכחית לשחרור על-תנאי, ולפיכך אין מקום למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא.

11.

סוף דבר : הבקשה נדחית.