רע"ב 4643/14שי כהן נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט י' אברהם ) בעת"א 59530-03-14 מיום 12.6.2014 בגדרה נדחתה עתירת המבקש בעניין סיווגו לצורך חופשות ושילובו בסבב חופשות.

עיקרי העובדות

1.

המבקש, כבן 28, מרצה החל מיום 22.9.2012 עונש מאסר למשך 4 שנים, בגין הרשעתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, החזקת מקום לשם זנות, סרסרות למעשי זנות, סרסרות למעשי זנות בבת זוג, הדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה, איומים, גניבה, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש ותקיפת בת זוג (ריבוי עבירות). לצד עונש המאסר בפועל, נגזרו על המבקש עונשי מאסר על-תנאי וקנס כספי, והוא חוייב בתשלום פיצוי בסך של 30 אלף ₪ לבת זוגו לשעבר, היא אם בתו (להלן:

נפגעת העבירה ).

2.

המבקש סוּוג ב קטגוריה א' כמשמעה בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.00 (להלן: פקודת השב"ס ). משכך, אינו יכול להשתלב בסבב חופשות, אך רשאי להגיש בקשה לחופשה מטעמים מיוחדים. ביום 21.11.13, החליט בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט

י' אברהם ) בעת"א 5010-11-13, להתיר את יציאת המבקש לחופשה מיוחדת לרגל נישואי אחותו (להלן: ההחלטה בעניין החופשה המיוחדת ). ביום 15.12.2013 ניתנה חוות דעתה של ועדת אלימות במשפחה (להלן: ועדת אלמ"ב ) והיא נמנעה מלהמליץ על יציאת המבקש לחופשות, על רקע ההערכה כי קיים פוטנציאל גבוה למסוכנות מצִדו.

3.

ביום 30.3.2014 עתר המבקש לבית המשפט המחוזי נגד ההחלטה על מניעת יציאתו לסבב חופשות. במהלך הדיון התעוררה מחלוקת בשאלה אם נפגעת העבירה ביקרה את המבקש בכלא. בהחלטתו מיום 20.5.2014 הורה בית המשפט המחוזי על בירור הנושא ועל הגשת דוח משלים חסוי מאת ועדת אלמ"ב. כך נעשה. בהחלטתו מיום 12.6.2014, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה בקובעו, כי סיווגו של המבקש בקטגוריה א' תואם את הכללים בנושא, עקב הרשעותיו, הן הנוכחית, הן הרשעה קודמת, בעבירות אלימות במשפחה. בהחלטה צוין, כי

"מי שביקר את העותר בבית הכלא היא בתו, ולא בת זוגו. גם במערכת שב"ס לא מעודכנים ביקורים של בת הזוג הנ"ל אצל העותר, למעט עדכונים אודות ביקור ביתו של העותר אצלו " . לעניין החופשות מצא בית המשפט, כי החלטת המשיבים מבוססת על דוח ועדת אלמ"ב באשר למסוכנות העותר. הוטעם עוד, כי

"עיון בחלק החסוי של דו"ח ועדת אלמ"ב תומך גם הוא בצורה ברורה בשלילת חופשות העותר... זאת על אף האמור בתצהיר שהציג העותר מטעם בת זוגו" . בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי העובדה שהמבקש נפלט מן הטיפול במחלקת "בית התקווה" פועלת לחובתו. עוד הוטעם, כי השיקולים לעניין חופשה מיוחדת (כזו שאושרה כאמור למבקש, מטעמים מיוחדים, לרגל חתונת אחותו) שונים מאלה שלעניין חופשה רגילה וסבב חופשות ככלל. בהתייחס לחופשות מיוחדות, נטיית בית המשפט היא להקל. לאור האמור, ומששוכנע בית המשפט המחוזי כי נשקפת מהעותר מסוכנות אם יֵצא לחופשות, דחה את העתירה.

נגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנַי.

עיקרי בקשת רשות הערעור

4.

המבקש טוען, כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את עתירתו נגד ההחלטה שלא להוציאו לחופשות. המבקש הרחיב בסוגיית ביקוריה של נפגעת העבירה בכלא. לדבריו, דחה בית המשפט המחוזי את מתן ההחלטה בשלושה שבועות לשם בירור העניין. אולם, לדידו, הדוח שהוגש מטעם המשיבים, בעקבות הבירור, היה מטעה. לתמיכה בטענתו צרף המבקש דוח ביקורים בכלא, ובו מצויין, בתאריכים 1.2.2014 ו- 15.3.2014, מספר הזהות של נפגעת העבירה וכן שם משפחתה טרם שינויו לפני שנים מספר (צורף צילום תעודת הזהות, ללמדנו כי שמה הפרטי ושם משפחתה של נפגעת העבירה אכן שונו). עוד הפנה המבקש לאישור דבר הביקורים בתצהירהּ של נפגעת העבירה. המבקש קבל בלשון חריפה על כך שהמשיבים, לטענתו, לא בררו כראוי את זהות מבקריו ומסרו מידע מוטעה, שאינו סביר, לפיו בתו הפעוטה ביקרה אותו לבדה. הצגת טענתו כמשוללת יסוד גרעה להערכתו מסיכוייו לזכות בעתירה. בעקבות הדוח קבע בית המשפט המחוזי כי בת הזוג מעולם לא ביקרה אותו.

5.

המבקש הוסיף וטען, כי ההחלטה בעניין החופשה המיוחדת, ניתנה בניגוד לעמדת ועדת אלמ"ב. לטענתו, עמידתו בתנאי החופשה הוכיחה, כי

"ניתן להמשיך ולסמוך עליו גם בעתיד, וכי אין לקבל ללא עוררין את מסקנות ועדת אלמ"ב" .

6.

עוד טען המבקש, כי הוא

"אסיר לדוגמא"

וכי עמד לפני סיום תכנית טיפולית מלאה במחלקת "בית התקווה" (להלן:

המחלקה ), עד שהודח בשל אירוע משמעת. המבקש רומז לזיקה בעניין זה, לעצם הגשת עתירת האסיר על-ידו (זאת בהמשך לטענותיו בדיון בבית המשפט המחוזי על התנכלות מצד הצוות הטיפולי במחלקה מאז יציאתו לחופשה המיוחדת, בעקבות החלטת בית המשפט כאמור, בניגוד לעמדת הגורמים המטפלים. לטענתו, ראה בכך הצוות פגיעה באמון בו ובתדמיתו). המבקש אף ציין, כי סיים תכנית "12 צעדים" (אסיר שאינו משתמש בסמים ולא צורך אלכוהול) וכי הוא עובד בכלא.

7.

המבקש יצא במילים קשות נגד דוח ועדת אלמ"ב בעניין מסוכנותו, עליו התבססה החלטת בית המשפט. גם מהוועדה עצמה לא חסך את שבט לשונו. המבקש ביקר את התעלמות הוועדה, בחוות דעתה מיום 15.12.2013, סמוך לאחר החלטת בית המשפט מכוחה יצא לחופשה המיוחדת, מכך שעמד בתנאי החופשה. עוד טען נגד היבטים שונים בחוות הדעת, דוגמת ציון הפסקת השתתפותו בקבוצה לשליטה בכעסים (אשר נבעה לטענתו מהעברתו למתקן כליאה אחר), הביקורת על אודות התנהלותו במחלקה (בעוד זו נבעה, לדבריו, מהנורמות הנרכשות בסביבת חייו, וכי עשה את המיטב שביכולתו כדי לסיים התוכנית בהצלחה), או הביקורת על רצונו להשתתף בחתונת אחותו חרף הסמיכות למקום מגורי נפגעת העבירה (כשמיקום החתונה לא נקבע על-ידו). מאלה ביקש ללמוד על חוסר האמינות והמגמתיות שיש לייחס לחווֹת הדעת. המבקש ביקש כי יקבע, בניגוד לעמדת ועדת אלמ"ב, כי הוא אינו מסוכן עוד כלפי המתלוננת, וכי למצער ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חופשה שתותנה בתנאים ובהגבלות, כגון – בצפון הארץ.

8.

בהתייחס לדוח העדכני שהגישה ועדת אלמ"ב לפי החלטת בית המשפט, מבקר המבקש את הסתפקות הוועדה בשיחת טלפון עם נפגעת העבירה, במקום לזמנהּ לפגישה. ככל שהשיחה הוקלטה, ביקש כי תוצג ההקלטה על מנת לבחון את מהימנות הדוח. לכך הוסיף, כי בית המשפט הסתמך על החלק החסוי של דוח הוועדה, דבר שלטענת המבקש אין לעשות משום שהמחוקק לא הסמיך את הוועדה לערוך דוח חסוי, ומכיוון שהדבר מנוגד, לטעמו, לאופיה המקצועי של הוועדה.

9.

לפי עמדת המבקש, אין עוד סכנה כלשהי מצִדו כלפי נפגעת העבירה, אשר בעקבות תלונתה נשפט לעונש המאסר שאותו הוא מרצה. לדבריו, הוא מצוי עמה בקשרים טובים ולא יפגע בה לעולם. בסיום ההליכים המשפטיים בתיק, שינה את התנהגותו. בחירתו להגיע להסדר טיעון ולהודות מעידה כי לקח אחריות על מעשיו, החל להתנהג אל נפגעת העבירה בכבוד ואף פיצה אותה. נפגעת העבירה, יחד עם בתם, ביקרה בכלא, הצהירה לפני עורך-דינו כי אינה חוששת מפניו, וביקשה כי יצא לחופשות. נפגעת העבירה אף מבקשת להגיע לבית המשפט כדי שיוכל לעמתה עם ממצאי דוח הוועדה ובפרט עם חלקו החסוי, אף ללא נוכחות ב"כ המבקש. המבקש הוסיף וטען, כי התבגר בכלא וכי הוא מבין את חומרת התנהגותו. עוד ציין את המחיר הכרוך במאסרו, לו ולילדיו, אשר את צרכיהם לא לקחה הוועדה בחשבון. חופשות קצרות בהן יוכל לראות את ילדיו יתרמו לשיקומו ולרצונו לשוב לחברה כאזרח נורמטיבי. לבסוף טען, כי יש לזקוף לזכותו את בחירתו לקיים קשר זוגי עם המתלוננת, חרף רקעה כנערת ליווי והיכרותו עמה על רקע זה.

10.

במישור המשפטי טען המבקש, כי יש ליתן לו רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי כאילו מדובר בערעור בזכות, חרף הוראת סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן:

פקודת בתי הסוהר ), אותה יש לפרש, לדידו, בצמצום, בשים לב להוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה לפיו "פסק דין של בית המשפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות" . זאת, בהתייחס לאותן עתירות אסירים, דוגמת זו הנוכחית, בה היווה בית המשפט המחוזי ערכאה ראשונה שדנה בעניין. לעניין זה הפנה, בין היתר, לדברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.09) ולדברי השופט א' רובינשטיין ברע"ב 6687/09 אביטל נ' שירות בתי הסוהר (24.8.09) וברע"ב 4785/08 רכיד נ' מדינת ישראל (13.8.08).

11.

כאמור, צורף לבקשה תצהיר מאת נפגעת העבירה, ל.ב., מיום 24.6.2014, בו היא מציינת כי עובדת סוציאלית התקשרה אליה בחודש יוני 2014, וכי היא הבהירה לה כי אינה חוששת מפני המבקש, מבקשת שיֵצא לחופשות, ויש חשיבות בכך לבתם המשותפת ולהם כהורים. עוד ציינה כי שוב אינם בני זוג. בתצהיר נכתב עוד, כי לא היה בדברים שאמרה משום הבעת חשש כלשהו מפני המבקש. עוד אישרה, כאמור, כי היא ובתה ביקרו בבית סוהר חרמון בשני תאריכים שנקבה, וכי שמה הקודם מצויין בדוח הביקורים.

עיקרי התשובה

12.

המשיבים טוענים מנגד כי דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה כאחד.

דחיה על הסף מתחייבת, לדידם, בהעדר עילה למתן רשות ערעור. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית כללית או בעלת עניין ציבורי החורג מעניינו של המבקש, וכולה נסובה על החלטת בית המשפט המחוזי, בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, שלא להתערב בהחלטת שירות בתי הסוהר לגבי סיווגו וחופשותיו. משכך, אין הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור, בהינתן ההלכה לפיה רשות כאמור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (לעניין זה הפנו, בין היתר, לרע"ב 2093/13

סונרי נ' משטרת ישראל

(28.7.13)), הגם שקיימות דעות נוספות (בהקשר זה הפנו לדברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס

בעניין

פריניאן ).

13.

גם לגופו של עניין סבורים המשיבים כי דין הבקשה להידחות.

במענה לטענת המבקש בהסתמך על סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, הטעימו, כי נקבע בפסיקה שזכות ערעור מותנית בעיגון בחקיקה ראשית, ואין בסעיף 17 לחוק היסוד כדי להעניקה (בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה

פ"ד נז (4) 443). זאת ועוד, ניתן לפרש את סעיף 17 כך שקיימת מבחינה עקרונית זכות גישה לערכאה גבוהה יותר, אם בזכות, אם ברשות (דברי הרשם (כתוארו אז) י' מרזל

ברע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (30.1.06)). הטענה גם הועלתה ונדחתה בעבר בהקשר של עתירות אסירים (רע"ב 5453/08 דרי נ' שירות בתי הסוהר

(25.6.08), דברי השופטת

ע' ארבל , פסקה 4).

14.

המשבים הוסיפו וטענו, כי שירות בתי הסוהר ביסס את החלטתו בעניינו של המבקש על נסיבות המקרה, עמדת גורמי הטיפול וועדת אלמ"ב; אין עילה להתערב בהחלטתו או בהחלטת בית המשפט המחוזי. המשיבים הפנו לפסיקת בית משפט זה לפיה נקודת המוצא היא כי חופשה אינה זכות הנתונה לאסיר, אלא פריבילגיה המוענקת לו לפי שיקול דעת הגורמים המוסמכים (רע"ב 6490/10 לוי נ' מדינת ישראל (6.9.10), פסקה 4). לעניין זה הרחיבו המשיבים והפנו להוראת סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר, לתקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, ולהוראות פקודת השב"ס. ההחלטה בעניין מצריכה עריכת איזון בין רצון האסיר לצאת לחופשה לבין אינטרסים אחרים, בראש ובראשונה שלום הציבור. אם לא ניתן להבטיח את אינטרס הציבור במידת הסתברות גבוהה, יסוג עניינו של האסיר ביציאה לחופשה (רע"ב 3630/04

אביגדור מקסימוב נ' שירות בתי הסוהר

(22.6.04)). עוד ציינו המשיבים, כי לפי ההלכה הפסוקה, בית המשפט יטה שלא להתערב בהחלטות שירות בתי הסוהר בעניין יציאה לחופשות (רע"ב 6515/08

אברהם קוקה נ' שרות בתי הסוהר

(23.7.08)).

15.

עיון בסעיפים הרלבנטיים בפקודת שב"ס מלמד, במכלול, כי

"אסיר שהורשע בביצוע עבירת אלימות במשפחה וסווג לקטגוריה א', ככלל לא יצא לחופשה, וזאת בשל חזקת המסוכנות המיוחסת לו לאור חומרת העבירות בהן הורשע, למעט חופשה מטעמים מיוחדים ובאישור נציב בתי הסוהר " . בנוסף, לאסיר כאמור לא ניתן לאשר חופשה כלשהי מבלי שנתקבלה בעניינו חוות דעת ועדת אלמ"ב.

16.

המשיבים טוענים, כי בנסיבותיו של המבקש לא נעשתה סטייה מאמות המידה הסבירות בעניין סיווגו לקטגוריה א', ואי-שילובו בסבב חופשות הוא מוצדק. המשיבים הפנו למכלול ההחלטות וחוות הדעת שניתנו בעניינו של המבקש – ההחלטה בעניין החופשה המיוחדת; חוות דעת ועדת אלמ"ב מיום 15.12.2013; החלטת ועדת איבחון, התאמה ומיון, מיום 6.4.2014, להרחיק את המבקש מהמחלקה הטיפולית "בית התקווה" בה שהה ומבית סוהר חרמון בכלל, ודוח ועדת אלמ"ב מיום 8.5.2014. עוד ציינו, כי לבית המשפט המחוזי הוגש ביום 9.6.2014 דוח משלים חסוי, וכי קיים דוח חסוי נוסף של ועדת אלמ"ב מיום 25.8.14.

17.

בעקבות טענת המבקש על ביקורי נפגעת העבירה בבית הסוהר, נעשה בירור נוסף, ותוצאתו – כי לא ניתן לדעת בוודאות האם אכן ביקרה את המבקש בבית הסוהר. דוח הביקורים מציין את מספר תעודת הזהות שלה, אולם השם הפרטי אינו שמה. המשיבים מדגישים, כי השאלה העומדת להכרעה אינה האם נפגעת העבירה ביקרה בכלא, אלא האם נפל פגם כה חמור בהחלטה המצדיק התערבות בקביעת המשיב על אודות מסוכנות המבקש שבגינה הולך ונמשך סיווגו בקטגוריה א'. תשובת המשיבים היא בשלילה.

18.

בסיום דבריהם נדרשו המשיבים לכללים המגדירים את סוג המידע אשר יכלל בחלק החסוי של חוות דעת ועדת האלמ"ב, ואת השיקולים לכך, בהתאם לסעיף 10 לתקנון עבודה סוציאלית מספר 3.37. לאור כללים אלה סבורים המשיבים, כי הוועדה פעלה בגדר סמכותה בכך שהעבירה גם פרק חסוי, נוסף לפרק הגלוי בחוות דעתה, ויש לדחות את טענות המבקש גם בעניין זה.

דיון והכרעה

19.

לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, הן על הסף, הן לגופה. על הסף מן הטעם שאין הבקשה מעלה שאלה עקרונית, אלא תחומה לעניינו של המבקש. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר תינתן רק מקום שבו מעלה הבקשה שאלה משפטית עקרונית או נושא בעל חשיבות כללית החורג מנסיבותיו הפרטניות של האסיר המבקש (ראו: רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 3482/12

אמסלם נ' משטרת ישראל (18.7.2010)). לא כך בעניין דנן. אמנם, המבקש ניסה לצקת נופך משפטי-עקרוני לבקשתו, בטענותיו לעניין נפקותו של סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, כמו גם בהפנותו לגישה מרחיבה שקיבלה ביטוי בפסיקה בקשר למתן רשות ערעור בכגון דא. אלא שהיבטים אלה התבררו זה מכבר בפסיקת בית משפט זה, ואין הצדקה לשוב ולהידרש אליהם. בנסיבות העניין, לא תצמח למבקש תועלת גם בנקיטת גישה מרחיבה למתן רשות ערעור.

20 .

דין הבקשה להידחות כאמור גם לגופה. אכן, יציאה לחופשה אינה זכות המוקנית לאסיר, אלא מדובר בפריבילגיה המוענקת לאותם אסירים שנמצאו מתאימים לכך, לפי שיקול דעת הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר (ראו למשל רע"ב 8315/13 מרוואן נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 11 (19.2.2014)). החלטת המשיב לסרב לבקשה היא מוצדקת, ואין עילה להתערב בה ולשנותה.

21.

אין להסיק מן החופשה המיוחדת שניתנה למבקש, לגבי חופשותיו בכלל. בהחלטתו בעניין החופשה המיוחדת, הדגיש השופט

י' אברהם , כי

"... אין כל ספק כי מדובר באסיר ממנו מסוכנות גבוהה בתחום העבירות בהן הורשע, בפרט נוכח העובדה כי חזר לבצע עבירות באותו תחום..." .

בדברי בית המשפט יש מענה הולם לטענת המבקש עתה:

"...

אין מדובר בבקשה לחופשה רגילה, אלא ליציאה חריגה לרגל אירוע משפחתי. במקרים אלו על בית המשפט לבצע איזון בין צורכי הצדדים, הגנה על בטחון הציבור מחד ומאידך שקילת אפשרות להוצאת העותר להשתתפות בשמחה משפחתית של אחותו הן כאינטרס של העותר עצמו והן כאינטרס של משפחתו. הפסיקה... קבעה לא אחת כי נקודת האיזון נוטה להקל במקרים מעין אלו, ביחס למקרים של חופשה רגילה" . נדרשה גם הפקדת ערבות, ערבות צד ג', ופיקוח צמוד על המבקש להסיעו הלוך וחזור, ותנאים נוספים. לבטח אין מדובר בחופשה רגילה וכאמור, אין להסיק ממנה על חופשות בכלל.

22.

ועדת אלמ"ב נדרשה לעניינו של המבקש שלוש פעמים. תחילה, ביולי 2012, כשריצה עונש של שמונה חודשי מאסר. זאת, טרם הרשעתו, בהסדר טיעון, בכתב האישום המתוקן בגינו הוא מרצה מאסרו עתה, ובוודאי בטרם יצא לאותה חופשה מיוחדת לפי החלטת בית המשפט המחוזי חרף הסתייגות גורמים בשב"ס, נקודה זמן שממנה טוען המבקש להתנכלות כלפיו. והנה, כבר ביולי 2012 לא הומלץ להעניק לו חופשות או לשחררו שחרור מוקדם.

23.

המבקש תוקף את החלטת הועדה מיום 15.12.2013. אולם, עיון בה מלמד, כי הגם שהיא עומדת על בעיות קשות בהתנהלותו של המבקש, לא נפקד ממנה גם ציון היבטים חיוביים בהתייחס אליו, דוגמת ביטוי מוטיבציה מילולית לשינוי, וכן הכרתו והבנתו כי פגע בקורבן העבירה. המבקש נמנע מלציין זאת. גם אם ניתן להסתייג מהתבטאות זו או אחרת, לא ניכרת מגמתיות בהמלצת הוועדה, אלא שקילה של המכלול, וזה נטה במובהק לחובתו של המבקש, כלשון הועדה:

"... מסך המידע שהונח בפניה מתרשמת הוועדה מאסיר בעל קווי אישיות מורכבים ודפוסי התנהגות אלימים ומניפולטיביים. ביצע עבירות ברף הגבוה של ההתנהגות האלימה כלפי בת זוג, ובכלל זה חיובה לעסוק בזנות בחודשי הריונה האחרונים. האסיר משולב בטיפול, מזה כ-7 חודשים, אולם ניכר קושי בנתינת אמון בשיתוף פעולה כנה בתהליך וביישום תובנות. האסיר מחזיק בגישה קורבנית ומתקשה להכיר בחומרת פגיעתו ולגלות אמפתיה לנפגעת העבירה. ההתרשמות היא כי עדיין נוהג בדפוסיו המניפולטיביים, חסרי הגבולות והפוגעניים. לאור האמור לעיל התרשמה הוועדה כי לא חלה הפחתה במסוכנותו של האסיר לטווח הקצר והארוך, ועל כן אינה ממליצה על יציאותיו לחופשות".

24.

בהידרשה בשלישית לעניינו (8.5.2014), עמדה הוועדה על הרקע להדחתו ממחלקת "בית התקווה", ציינה כי לא נמצא במערכת רישום של ביקורי נפגעת העבירה, ומצאה כי:

"... גורמי הטיפול בכלא מתרשמים מאסיר בעל רמת מסוכנות גבוהה לאור העובדה כי גילה דפוסים פעילים של אלימות, פוגענות וחוסר גבולות גם בכלא. הוועדה מתרשמת מאסיר בעל דפוסי התנהגות אלימים ותוקפניים דבר אשר בא לידי ביטוי בשתי מערכות יחסים אינטימיות המוכרות לוועדה (גרושתו ונפגעת העבירה הנוכחית). נראה כי מתקשה להיפרד מדפוסים אלה ומתקשה להיעזר בטיפול..." .

משכך, נותרה הוועדה בהמלצתה השלילית לגבי יציאתו לחופשות.

מדובר אפוא בשלוש החלטות שניתנו בידי גוף מקצועי, תוך פירוט סדור ומשכנע של התשתית להערכת המסוכנות ולהמלצה הנובעת הימנה – הימנעות מחופשות.

25.

מנגד, מצייר המבקש תמונה אופטימית לפיה איננו עוד כשהיה. לדידו – "... אינו אותו בחור צעיר וכסיל שנכנס למאסר, וחבל שועדת אלמ"ב מתקשה להשלים עם השינוי שחל בו וממשיכה לדכותו" ;

"המבקש התבגר בכלא, הוא מכבד את המתלוננת, וברור גם לו וגם לה, כי לעולם לא יפגע בה"

(סעיפים 25 ו-28 לבקשה).

אולם, נגד הערכתו העצמית של המבקש עומדת הערכת הגורמים המקצועיים המוסמכים בשב"ס, כמתואר, ועמדתם משכנעת.

26 .

אשר לשאלת ביקוריה הנטענים של נפגעת העבירה בכלא ונפקותם לעניין המסוכנות, עניין שהמבקש יִחס לו חשיבות רבה: המשיבים שבו ובדקו את טענותיו בנושא, לאחר שתחילה שללו את טענתו העובדתית, וכעת עמדתם היא כי לא ניתן להשיב בוודאות אם אכן ביקרה, אם לאו (סעיף 17 לתגובה). אכן, בדוח הביקורים בכלא (נספח ג' לבקשה) מצוין מספר הזיהוי של נפגעת העבירה ואף שם משפחתה טרם שינויו, אולם השם הפרטי אינו שמה, לא עתה ולא בעבר, ואיננו שם של אשה. בתצהיר נפגעת העבירה (נספח ב' לבקשה) היא מאשרת כי ביקרה בכלא במועדים אלה יחד עם בתה. אולם, אף אם נניח לצורך הדיון כי אכן נפגעת העבירה ביקרה פעמיים עם בתה את המבקש בכלא, אין בכך כדי להקהות את עמדתה הנחרצת, החוזרת ונשנית, של ועדת אלמ"ב בעניין מסוכנותו.

27.

מחוות דעת הוועדה מיום 15.12.2013 עולה כאמור כי המבקש מצוי בקשר זוגי חדש. דפוסי התנהגותו העולים מכתב האישום והמפורטים בהחלטות ועדת אלמ"ב אינם מהווים סכנה אך לנפגעת העבירה, אלא גם לבת זוגו הנוכחית. ממילא תחושות נפגעת העבירה בהן תולה המבקש את יהבו, אינן חזות הכל.

28.

חשוב מכך, אין לייחס משקל רב לעמדתה של נפגעת העבירה ביחס למסוכנות המבקש, בהינתן הנסיבות שבהן הורשע. מסכת של סבל קשה הייתה מנת חלקה של נפגעת העבירה תחת חסותו של המבקש. העבירות שבהן הורשע מתארות אלימות, פחד, רמייה, אכזבה, שלכל אלה הייתה נתונה. המבקש השיג ממנה ובאמצעותה את אשר חפץ – נטילת הלוואה, פתיחת בית בושת, דרדורה לזנות, באמצעות איומים מילוליים ופיזיים. מצטייר דפוס חוזר ונשנה של כניעה לגחמותיו של המבקש. בעבר גם ביטלה תלונה שהגישה נגדו במשטרה, בעקבות איומיו. הרקע הכללי מלמד על כך שגם מתוך הכלא מסוגל המבקש להפעיל לחצים עקיפים על נפגעת העבירה. אין להקל ראש אמנם בצעדים ממשיים שעושה המבקש לקראת חזרה למוטב, אבל המסוכנות עודנה קיימת.

29.

אשר לנפגעת העבירה הרי שהיא יכולה לומר את דברה, אולם זאת ראוי שיֵעשה באוזני העובדת הסוציאלית מטעם המשיב אשר פנתה אליה, ולא בפני המבקש. כך יחסך מורא, וכך ניתן יהיה לעמוד על מהימנות הדברים.

30.

לסיכום, חוות דעת ועדת אלמ"ב מבססות היטב את המסקנה המונעת את שילובו של המבקש בסבב חופשות לעת הזאת, ובדין החליט בית המשפט המחוזי כפי שהחליט.

30.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.