פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
3973/14
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. עלאא אבו תיר
2. עומר אבו תיר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 25.5.14 בעת"א 25685-04-14 שניתנה על ידי הנשיא א'
טל, והשופטים ז' בוסתן, ש' בורנשטין
בשם המבקשים:
עו"ד יאיר הרשקוביץ
בשם המשיבה:
עו"ד נועם מולה
החלטה
רקע
א.
כעולה מן החומר שבתיק, המבקשים, אחים, הורשעו יחד עם בני משפחה אחרים בעבירות של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית בנסיבות מחמירות ובכליאת שווא, והוטל עליהם, בין היתר, עונש מאסר בפועל בן שנים עשר חודשים (גזר דין מיום 7.6.12 בת"פ (י-ם) 14699-03-11, השופט הבכיר א' כהן ). ביסוד הרשעתם והעונש שהוטל עליהם – מעשי אלימות שביצעו כלפי בת דודתם על הרקע הידוע לשמצה של "כבוד המשפחה". ערעור שהגישו המבקשים על הכרעת הדין וגזר הדין – נדחה בפסק דין מיום 30.7.13 (ע"פ 5459/12 אבו טיר נ' מדינת ישראל (2013)).
ב.
המבקשים פנו לועדת השחרורים הפועלת לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן חוק שחרור על תנאי ממאסר או החוק ) בבקשות כי תורה על שחרורם המוקדם ממאסר. בהחלטתה מיום 9.4.14 דחתה ועדת השחרורים את הבקשות. בהחלטה נאמר, בין היתר, כי הועדה סבורה שיש לשרש את התופעה של אלימות על רקע כבוד המשפחה ולמגר גישה סלחנית אליה, וכי נתנה דעתה לאמור בדוח החסוי של ועדת אלימות במשפחה (להלן ועדת אלמ"ב ) באשר למצבה הקשה של קרבן העבירה. הועדה ציינה בהחלטתה, כי היא מכבדת את תכניות השיקום שהוצעו בעניינם של המבקשים על-ידי ד"ר נמרוד שני, אולם אלה צריכות להיבדק כל מקרה לגופו.
ג.
המבקשים עתרו לבית המשפט המחוזי (עת"א 25685-04-14), ובפסק דין מיום 25.5.14 נדחתה עתירתם (מפי הנשיא טל והשופטים בוסתן ו בורנשטיין ). בפסק הדין נאמר, כי נוכח מסוכנותם של המבקשים, העולה מחוות הדעת הגלויה והחסויה של ועדת אלמ"ב, אין ניתן להיעתר לבקשתם, וכי גם התכנית הטיפולית שהוצעה בעניינם אינה יכולה להפיג מסוכנות זו.
ד.
מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי חות דעת שניתנו על-ידי גורמים טיפוליים בעניינם של המבקשים – חיוביות, וכי ועדת השחרורים שקלה בהחלטתה שיקולים זרים – עקירת התופעה של אלימות במשפחה – שמקומם במלאכת גזירת הדין, ולא במסגרת השיקולים שעל ועדת השחרורים לשקול.
ה.
בתגובת המשיבה נטען, כי יש לדחות את הבקשה על הסף באשר אין היא מעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים. לגוף הדברים נטען, כי החלטתה של ועדת השחרורים מושתתת על שני אדנים – חומרת העבירות בהן הורשעו המבקשים, והמסוכנות הנשקפת מהם; אלה – כך נטען – אינן מאפשרות היעתרות לבקשה.
הכרעה
ו.
לאחר העיון בבקשה, בתגובה ובנספחיהן, חוששני כי לא אוכל להיעתר לבקשה. עיון בבקשה מלמד, כי היא תחומה לעניינם הקונקרטי של המבקשים, וככזו אינה מצדיקה דיון בגלגול שיפוטי נוסף. יש לזכור, כי עסקינן בבקשה המופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירה על החלטתה של ועדת השחרורים. דומה, כי אף לגישת אלה המצדדים בהגמשה מסוימת של אמות המידה לפיהן תיבחן בקשת רשות ערעור בעתירות אסיר, בבקשות כגון דא – בהן ההחלטה הראשונה היא של ועדת השחרורים, גוף מעין שיפוטי – על הבקשה לעורר שאלה משפטית כללית (ראו, למשל, רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (2009), חוות דעתו של השופט – כתארו אז – גרוניס; רע"ב 7490/13 מדינת ישראל נ' קלדרון (2013)). הבקשה דנא אינה עומדת באמת מידה זו.
ז.
גם לגוף הדברים קיים קושי להיעתר למבוקש. ראשית, לפי סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר על ועדת השחרורים להשתכנע, "כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור"; פשיטא כי גם קרבן העבירה היא חלק מן הציבור, וחשש לשלומה הוא לגיטימי ורלבנטי כשיקול. שנית, לפי סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, על ועדת השחרורים להביא בגדר שיקוליה גם את חומרת העבירה
שבשלה מרצה האסיר עונש מאסר והיקפה (ראו גם עניין קלדרון הנזכר, בפסקה י"ג). נוכח זאת, סבורני כי אין ניתן להלום את הטענה העיקרית שבבקשה, כי להחלטתה של ועדת השחרורים השתרבבו שיקולים זרים. לעניין השיקול שבסעיף 9(1) לחוק, אין דין עבירה חמורה כדינה של עבירה קלה יותר; מסקנה זו מעוגנת גם בשכל הישר. ובאשר לדבריה "הכלליים" של ועדת השחרורים על הצורך במיגורה של האלימות במשפחה, יש לראותם כמכוונים לחומרת העבירה בה עסקינן, ואין ב"כלליות" הניסוחים כדי לסווגם כשיקול זר למקרה הספציפי. התרשמותה של ועדת האלמ"ב בעניינם של המבקשים מיום 16.1.14 (נספח מש/8 לתגובת המשיבה) היתה, כי גורמי הסיכון אשר עמדו טרם כניסתם של המבקשים למאסר ומסוכנותם – בעינם, ולפיכך לא המליצה ועדת האלמ"ב לשחררם; גם מן החומר החסוי שבו עיינתי (ושעמד לנגד עיניהם של ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי) – הדוח החסוי של ועדת האלמ"ב מיום 16.1.14 (נספח מש/8א לתגובת המשיב) – נלמדת מסוכנותם הנוכחית של המבקשים, בהתייחס בעיקר לקרבן העבירה. על רקע זה, אין מקום להתערבות באיזון שערכה ועדת השחרורים, ובמסקנתה כי אין ניתן להיעתר למשאלתם של המבקשים לשחרור מוקדם ממאסר. אכן, לעתים קיים מנעד בין אפשרויות שונות, כפי שציינו באי כוח המבקשים בהפניה לרע"ב 444/14 חנוכייב נ' שירות בתי הסוהר , אך סבורני כי במקרה דנא אין חוסר סבירות בעמדת הערכאות הקודמות בעקבות החששות הקשורים בקרבן העבירה; וכל עוד שירות בתי הסוהר הוא האחראי למבקשים, כאסירים, אין מקום להתערב בעמדתו הנוקטת זהירות בכגון דא.
ח.
איני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום, ה' בתמוז התשע"ד (3.7.2014).
ש ו פ ט