רע"ב 10225/17מחמד אבו סרארי נ. שירות בתי הסוהר (בתי סוהר איילון)

לפניי בקשת לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' יקואל ), בעת"א 38420-07-17, שניתן ביום 19.12.2017. בגדרו של פסק הדין, נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש, שעניינה חישוב המאסרים בעניינו, ובקשתו לצאת לחופשה מהכלא.

המבקש מרצה כיום עונש מאסר בן 6 שנים ו-11 חודשים, בגין ביצוע עבירות אלימות והחזקת סכין, ומוגדר על ידי המשיבים כמי שמרצה מאסר שלישי. על פי הנתונים שהוצגו על ידי המשיבים בפני בית המשפט המחוזי, המבקש ריצה שתי תקופות מאסר בין התאריכים 12.4.2008 – 24.3.2014, וזאת לאחר שהוא הורשע בביצוע עבירה של התפרצות למקום מגורים, בגינה הושתו עליו 4 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, אשר הומרו בהמשך, בהסכמתו, למאסר לריצוי בפועל; ובעבירות של הריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, אשר בגינן נגזר על המבקש, בין היתר, עונש מאסר בפועל של 9 שנים וארבעה חודשים (להלן: ההרשעה השנייה ). יצוין, כי המבקש הגיש ערעור על ההרשעה השנייה, אך הוא ביקש לדחות את הדיון בערעור, מהטעם שהוא עצור בתיק אחר ולא יוכל לרצות מאסר בעבודות שירות שהושת עליו. בהמשך, משך המבקש את ערעורו והסכים להמרת עונשו, מריצוי המאסר על דרך של עבודות שירות למאסר לריצוי בפועל.

בהתאם להוראות תקנה 19, ס"ק (א) ו-(ב) לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978, הותקנה פקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.40.00, שעניינה חופשות אסירים (להלן: פקודת הנציבות

או הפקודה ). פרק ג' לפקודת הנציבות קובע הנחיות בדבר תקופת המאסר המינימלית, שלאחריה ניתן לשקול את הוצאתו של אסיר לחופשה. כך, לפי סעיף י"ז1 לפקודה, ניתן לשקול הוצאת אסיר לחופשה רק לאחר ריצוי רבע מתקופת מאסרו. סעיף י"ז2 לפקודה מורה, כי אסיר המרצה את מאסרו השלישי וטרם חלפו 7 שנים מסיום ריצוי מאסרו הקודם – הוצאתו לחופשה תישקל רק לאחר שריצה מחצית מתקופת מאסרו.

ובחזרה לענייננו. המבקש הגיש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי, לאחר שבקשתו ליציאה לחופשה, בחלוף רבע מתקופת מאסרו, נדחתה על ידי שב"ס. במסגרת העתירה, טען המערער כי מדובר, מהותית, במאסרו השני, שכן יש לראות, לשיטתו, את שתי תקופות מאסרו הראשונות כמאסר אחד, מאחר שלא הייתה כל הפסקה ביניהן. ביום 19.12.2017, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, בציינו כי בית משפט הדן בעתירות אסיר לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, ולא יתערב בהחלטות הנוגעות ליציאתו של אסיר לחופשה, אלא במקרים חריגים בלבד. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבים, לפיה המאסר הנוכחי, אותו מרצה המבקש, הוא מאסרו השלישי במספר, וכפועל יוצא מכך, יש להחיל בעניינו את הוראות סעיף י"ז2 לפקודת הנציבות. עוד נקבע, כי אין לקבל את טענתו של המבקש, ככל שהדבר נוגע לשני מאסריו הראשונים, וזאת משום שלשון הפקודה קובעת במפורש כי " מאסר " הוא כל תקופת מאסר בת 30 יום ומעלה. לפיכך, ובשים לב לעובדה כי טרם ריצוי מאסרו הנוכחי, הושתו על המבקש שתי תקופות מאסר נפרדות, במסגרת גזרי דין נפרדים, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות בכל אחת מהן כמאסר העומד בפני עצמו, לצורך תחולת הפקודה על עניינו של המבקש. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי תכליתו של סעיף י"ז2 לפקודת הנציבות, היא למנוע רצידיוויזם ולהגן על שלום הציבור, וכוחה של תכלית זו יפה אף לעניינו של המבקש, לנוכח עברו הפלילי המכביד, כמפורט לעיל. בית המשפט המחוזי קבע בנוסף, כי החלטת שב"ס, בעניינו של המבקש, אינה נגועה בשיקולים בלתי ענייניים, בשרירותיות או בפגם מנהלי אחר. על יסוד האמור, נדחתה עתירתו של המבקש.

במסגרת הבקשה לרשות ערעור דנן, חזר המבקש וטען כי מבחינה מהותית, הוא מרצה כעת את מאסרו השני ולא השלישי, כך שיש לשקול את בקשתו ליציאה לחופשה, בחלוף רבע מתקופת המאסר הנוכחית. עוד נטען, כי לוּ היה המבקש יודע כי הסכמתו להמיר את עונש עבודות השירות למאסר לריצוי בפועל, תוביל לחישוב תקופת מאסר זו במניין המאסרים לצורך יציאה לחופשות, הוא לא היה חוזר בו מערעורו. בנוסף, התבקש בית משפט זה להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, שהוא נשוי ואב לתינוק, אשר נולד במהלך מאסרו הנוכחי. מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור על הסף ולגופה, משלא נפל כל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לגופו של עניין נטען, כי המבקש מרצה כיום את מאסרו השלישי, בגין הרשעתו השלישית בדין, וכי בהתאם לפקודת הנציבות, ניתן יהיה לשקול את בקשתו לצאת לחופשה רק בתום ריצוי מחצית מתקופת המאסר, קרי ביום 13.2.2019. עוד ציינה המשיבה, כי מעיון ברישומו הפלילי של המבקש עולה, כי הוא הורשע פעם נוספת, ביום 1.4.2009, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (תיק 2560-08), ונגזרו עליו 3 חודשי מאסר לריצוי בפועל ומאסר מותנה, וזאת במקביל להיותו עצור בעבירות שעניינן הריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שהובילו להרשעתו השנייה. לפיכך, לשיטתה של המשיבה, יש לראות, הלכה למעשה, במאסרו הנוכחי של המבקש כמאסרו הרביעי במספר.

הלכה היא, כי בקשות למתן רשות ערעור, אשר מוגשות על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים, תתקבלנה רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה (רע"ב 9857/16

כהן נ' שירות בתי הסוהר (31.1.2017); רע"ב 7871/16

פרץ נ' מדינת ישראל (25.12.2016); רע"ב 1402/16

דאר שיך נ' מדינת ישראל (21.3.2016)). עיון בבקשה שלפניי ובנספחיה, כמו גם בתגובת המשיבים לבקשה, מעלה כי הבקשה נסובה על עניינו הפרטני של המבקש, ואינה מגלה כל סוגיה עקרונית רחבת היקף. מטעם זה לבדו, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות. למעלה מן הצורך, אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. המבקש הורשע בדין ארבע פעמים בגין ביצוע עבירות פליליות שונות, ובכלל זה מדובר בעבירת הריגה ובעבירות אלימות נוספות. בגין ביצוע עבירות אלה, נגזרו על המבקש ארבעה עונשי מאסר לריצוי בפועל. בנסיבות אלה, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי לא נמצא טעם טוב המצדיק התערבות בשיקול דעתו של שב"ס, אשר דחה, בהתאם לסעיף י"ז 2 לפקודה, את בקשתו של המבקש לבחון את האפשרות ליציאתו לחופשה, לאחר ריצוי רבע מתקופת מאסרו הנוכחית.

הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.