רע"ב 1703/13 אשוי מחמד נ. משטרת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (השופט פרסקי) בעת"א 28613-09-12 מיום 21.2.13, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטתו של מפקד מחוז דרום בשירות בתי הסוהר על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהוטלו עליו.

רקע

ב.

המבקש הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון (בגדר ת"פ 5463-06, בית משפט השלום בבאר שבע) בעבירות של איומים ובעילה אסורה בהסכמה, לפי סעיפים 192 ו-346(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין ). על המבקש נגזרו, ביום 20.9.11, ששה חודשי מאסר בפועל; שמונה חודשי מאסר על תנאי; פיצוי כספי בסך 3,000 ש"ח; וקנס בסך 1,000 ש"ח. כן הופעל מאסר מותנה בן שישה חודשים, בחופף למאסר בפועל. בגזר הדין נקבע, כי המאסר בפועל ירוצה בעבודות שירות בבית החייל בבאר שבע החל מיום 1.11.11. ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין (ע"פ 44889-10-11) נדחה ביום 8.2.11 (השופטים אבידע, צלקובניק ושפסר). נקבע, לבקשת המבקש, כי יתייצב בפני הממונה על ביצוע עבודות שירות ביום 6.5.12. ביום 3.5.12 נדחתה בקשתו של המבקש לדחייה נוספת בריצוי עבודות השירות. המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה לבצע את עבודות השירות בתאגיד מי רהט בע"מ. בהחלטה מיום 10.5.12 נאמר, כי בית המשפט סיים את מלאכתו, וכי על המבקש לפנות לממונה על עבודות השירות.

ג.

ביום 27.6.12 נשלח למבקש זימון לשימוע בפני הממונה על עבודות שירות שבו צוין, כי בכוונת הממונה להמליץ על הפסקת מנהלית של עבודות השירות, בהתאם לסעיף 51ט לחוק העונשין, יען כי המבקש נעדר מעבודות השירות ללא אישור.

ד.

בפרוטוקול השימוע מיום 9.7.12 נאמר, כי במשך 7 חודשים לא התייצב המבקש לריצוי עבודות השירות, תוך שהוא עושה דין לעצמו ומתעלם מאזהרות חוזרות ונשנות. עוד נאמר, כי המבקש הודיע, בשיחות קודמות עמו, שהוא מוכן לרצות עבודות שירות רק ברהט, וכי "האסיר טוען שיבצע בכל מקום את העבודה, להבנתי מדובר במס שפתיים ואין בכוונת האסיר לבצע את עבודות השירות, להערכתי, בשום מקום". על רקע זה הומלץ על הפסקה מנהלית של עבודות השירות.

ה.

בהחלטתו מיום 29.7.12 אימץ הממונה על עבודות השירות את המלצתו של עורך השימוע בדבר הפסקה מנהלית של עבודות השירות. באותו מועד פנה בא כוחו של המבקש לממונה בבקשה כי יתאפשר לו לבצע את עבודות השירות ברהט.

ו.

בהחלטתו מיום 31.7.12 הורה מפקד מחוז דרום בשירות בתי הסוהר על הפסקה מנהלית של עבודות השירות. בנימוקי ההחלטה נאמר, כי המבקש אינו מתייצב לריצוי עונשו.

ז.

כנגד ההחלטה מיום 31.7.12 עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (עת"א 28613-09-12). לדיון שהתקיים ביום 17.1.13 לא התייצב המבקש, ובא כוחו טען כי חלה. משלא הוצגה תעודת מחלה, הורה בית המשפט (השופט פרסקי) על מחיקת העתירה בהעדר התייצבות. בפסק הדין נאמר, כי גם לגוף הדברים אין בעתירה ממש, וכי המבקש עשה דין לעצמו מהיום הראשון שבו צריך היה להתייצב לריצוי עבודות השירות.

ח.

ביום 29.1.13 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין מיום 17.1.13. בהחלטתו מיום 29.1.13 הורה בית המשפט על קיום דיון ביום 21.2.13 ועל עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 17.1.13, באופן שעל המבקש להתייצב לריצוי מאסרו ביום 26.2.13.

ט.

בפסק דין (שהוכתר כ"החלטה") מיום 21.2.13 הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין מיום 17.1.13. העתירה נדונה לגופה, ונקבע, כי לא נמצא פגם בהליך השימוע שנערך למבקש, וכי מנימוקי השימוע עולה שהמבקש עשה כל אשר לאל ידו על מנת לחמוק מביצוע עבודות השירות. נאמר, כי למבקש ניתנו מספר הזדמנויות, אך לא השכיל לנצלן. הוטעם, כי "עבודות השירות הינן הטבה ואינן זכות קנויה". על רקע זה נדחתה עתירתו של המבקש, ונקבע שעליו להתייצב לריצוי מאסרו במשרד הממונה על עבודות שירות ביום 3.3.13.

הבקשה

י.

מכאן הבקשה, שהוגשה ביום 5.3.13, יומיים לאחר המועד שנקבע לריצוי, בה נטען כי בשימוע הביע המבקש את הסכמתו לבצע את עבודות השירות בכל מקום שיידרש, וכי ההחלטה מיום 29.7.12 אינה מנומקת דיה. נטען, כי עניינו של המבקש מעורר שאלה משפטית וציבורית חשובה.

יא.

בתגובת המשיבה מיום 12.3.13 נטען, כי יש לדחות את הבקשה על הסף נוכח העובדה כי המבקש עשה ועושה דין לעצמו. נטען, כי המבקש לא התייצב במועד שנקבע לריצוי מאסרו (3.3.13), וכי לא התייצב גם למועדים שנקבעו לריצוי עבודות השירות, 1.11.11 ו-6.5.12, כמפורט מעלה. עוד נטען, כי יש לדחות את הבקשה על הסף באשר אינה מעלה שאלה משפטית כללית או ציבורית החורגת מעניינו של המבקש. לגוף הדברים נאמר, כי ריצוי עונש מאסר על דרך של עבודות שירות הוא פריבילגיה, המותנית בהתנהגותו של הנידון אותה יש לבחון באמת מידה קפדנית, וכי לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטה בדבר הפסקת עבודות שירות. נאמר, כי המבקש "הפר בשיטתיות את תנאי ריצוי עונש עבודת השירות שנגזר עליו", וכי חרף הזדמנויות רבות לא תיקן את דרכיו, ועל כן ההחלטה בעניינו עניינית, מבוססת וסבירה.

הכרעה

יב.

עסקינן בבקשת רשות על החלטה של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה על החלטה מנהלית, קרי, ההחלטה השיפוטית הראשונה היתה בבית המשפט לעניינים מנהליים. בפסיקתו של בית משפט זה ניתן ביטוי לגישות שונות בכל הנוגע לאמת המידה שחלה על מתן רשות ערעור בכגון דא (בשונה, למשל, מהשגה על החלטות ועדות שחרורים שבראשן שופט – מכהן או בדימוס), היינו בשאלה האם יש להחיל על בקשות מסוג זה את אמת המידה לפיה נדונות בקשות רשות ערעור בגלגול שיפוטי שלישי אם לאו; ראו רע"ב 697/13 מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר נ' מוסלי

(5.3.13) והאסמכתאות שם. לכשעצמי, וכפי שציינתי בעניין מוסלי , נוטה אני לגישה המקלה, קרי – כאשר אין המדובר בגלגול שלישי "קלאסי", עשויה הנכונות להתערב להיות גדולה יותר (ראו רע"ב 2112/09

עמאראת נ' מדינת ישראל – שרות בתי הסוהר (24.3.09)). הדברים נכונים גם כאשר עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטה בדבר הפסקת עבודות שירות (ראו רע"ב 6757/08 אבועסא נ' מדינת ישראל (15.9.08)). מכל מקום, בעניין אבועסא צוין כי "גם כאן ברי כי בית המשפט הדיוני מתאים יותר לטיפול פרטני, ואין מקום לריבוי מופרז של עיסוק בבית משפט זה", והדברים מעוגנים גם בשכל הישר. לאחר העיון חוששני, כי גם במשקפי הגישה המקלה, לא אוכל להיעתר לבקשה.

יג.

הפסקה מנהלית של עבודות שירות מוסדרת בסעיף 51ט לחוק העונשין, שבין עילותיה מצויה גם אי-התייצבות או העדרות. כעולה מהמסמכים שצורפו לתגובת המשיבה, המשיב לא התייצב לריצוי עבודות השירות במועדים שנקבעו – 1.11.11 (אם כי לגבי מועד זה אציין שבהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.5.12, בערעורו הפלילי של המבקש, נאמר כי "ריצוי העונש נדחה בעבר הן עד למתן פסק הדין בערעור, והן לאחר מתן פסק הדין בערעור עד ליום 6.5.12)", וגם למועד הנדחה – 6.5.12 – לא התייצב המבקש. עוד עולה מהמסמכים, כי הושקעו משאבים – כוח אדם וזמן – בניסיון לאתר את המבקש ולברר את פשר היעדרויותיו, עד כי נדמה שהתקיימו בו הדברים שנאמרו בהחלטתי ברע"ב 5742/07 דוידוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.7.07) – "בהתנהגותו בעניין הריצוי הטריח המבקש והעסיק שוב ושוב את הרשות, באזהרות, בירורים ושימוע, וכל ההתכתבות והניירת שבין כל אלה שנקל לשערן, עד כי כמעט דומה עליך (אגב, לא רק במקרה זה) - וכמובן הדברים נאמרים מבלי רצון לפגוע – ש'עבודות שירות' ביצעו עובדי שירות בתי הסוהר אצל המבקש".

יד.

עוד עולה מהמסמכים שצורפו לתגובת המשיבה, כי המבקש עמד על ביצוע עבודות השירות בעיר רהט. המבקש טוען, כי בשימוע שנערך לו ביום 9.7.12 הסכים לבצען בכל מקום שיידרש, אולם התרשמותו הישירה של עורך השימוע היתה כי מדובר במס שפתיים. בהקשר זה יש לציין, כי בא כוחו של המבקש פנה לממונה על עבודות שירות ביום 29.7.12 – לאחר השימוע שנערך לו – בטענה כי המבקש "מעוניין" לבצע את עבודות השירות בעיר רהט, והדברים אומרים דרשני.

טו.

משאלה פני הדברים, לא מצאתי כי ההחלטה על הפסקת עבודות השירות בעניינו של המבקש באה בקהלם של המקרים, המצדיקים בחינה שיפוטית נוספת. יש לזכור כי מאסר בעבודות שירות אינו "תכנית כבקשתך, לפי רצונו ואוות נפשו של האדם, ברצותו יבוא למקום העבודה וברצותו יעדר, כעולה על רוחו. הריהו מאסר כדת וכדין" (החלטתי ברע"ב 5530/07 זידאן נ' נציב בתי הסוהר (2.7.07)). על כך יש להוסיף, כי לפי הנטען בתגובת המשיבה המבקש לא התייצב לריצוי מאסרו (ביום 3.3.13), עובדה שלא בא זכרה בבקשה, והמעיבה אף היא על התנהלותו של המבקש.

כללם של דברים

טז.

נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשה. ככל שהמבקש טרם התייצב לריצוי מאסרו, כמובן ראוי שיינקטו צעדי אכיפה להבטיח זאת.