רע"ב 4518/08 שמואל בן ישי נ. וועדת שחרורים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (הנשיא פלפל, סגן הנשיא הנדל והשופטת יפה-כ"ץ) מיום 14.5.08 בעע"א 5430/08, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם ממאסרו.

ב.

המבקש מרצה עונש מאסר בן שישה חודשים ויום עקב הרשעתו בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות (ת"פ 1307/03). ערעור המבקש על פסק הדין, כמו גם ערעור המדינה על קולת העונש, נדחו ביום 1.5.07 (ע"פ 9397/05; ע"פ 9435/05). בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה גם היא (רע"פ 4471/07). מועד שחרורו של המבקש נקבע ליום 28.7.08 (מועד שחרור מינהלי 7.7.08).

ג.

ביום 30.4.08 הובא עניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים. לאחר שנשמעו עמדות הצדדים (המבקש היה מיוצג), החליטה ועדת השחרורים לדחות את בקשתו להשתחרר שחרור מוקדם, נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, כפי העולה מדו"ח העובד הסוציאלי בכלא; חומרת העבירה המיוחסת לו; עברו הפלילי; והעובדה שהמבקש אינו רואה צורך בטיפול בכל הנוגע להתייחסותו לעובדי ציבור. אל מול אלה נתנה הועדה דעתה גם לבעיותיה הנפשיות של בתו של המבקש. כנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע. בית המשפט דחה ביום 14.5.08 את העתירה, וקבע כי החלטת הועדה כי המבקש מסוכן לציבור היא סבירה ולא נמצאה עילה לבטלה.

ד.

מכאן הבקשה הנוכחית לרשות ערעור. נטען בה, כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל לכך שהמבקש תיקן את דרכיו, וכן לא נתן בית המשפט – כנטען – דעתו לכללי השחרור המוצעים, ובהם התרחקות מהתקהלויות, ובכלל זאת התקהלויות חוקיות. כן נתבקש בית המשפט לתת את הדעת לכך שהמבקש הוא אב לתשעה ילדים ובכוונתו להתמקד בתמיכה פיזית ונפשית במשפחתו, נתון המאיין את מסוכנותו. הוסף כי שגה בית המשפט משהתעלם מהפגם העולה מציפיית הועדה כי המבקש יעבור טיפול בכל הנוגע להתייחסותו לעובדי ציבור, שכן האמור אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות של משטר דמוקרטי. בד בבד טוען המבקש לחרטה כנה על מעשיו. באשר לדו"ח העובד הסוציאלי נטען כי האמור בו אינו סביר ולא צורף לו תצהיר.

ה.

עמדת המשיבה כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן אינה מעלה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של עניין נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים, נוכח מסוכנותו של המבקש לציבור עקב חומרת העבירות בהן הורשע, עברו הפלילי, דפוסי התנהגותו האלימה והתבטאויותיו הבעייתיות, המשקפות היעדר מוטיבציה לשינוי התנהגותי.

ו.

בתשובה לדברי המשיבה, שעתר להגיש, טען המבקש, כי בית המשפט אשר גזר את דינו לא ידע על בעיותיה של בתו והצורך שלה ושל משפחתו בתמיכתו, ועל כן לא יתכן כי התחשב בכך בגזרו את הדין. זאת ועוד, נטען כי טענת המשיבה שבחודש יולי 2003, לאחר ביצוע העבירה הנוכחית בינואר 2003, נפתח נגד המבקש תיק בגין פרסום הסתה לגזענות והסתה לאלימות או טרור אינה נכונה, שכן המדובר במעשה ממארס 2003, ומכל מקום לא דובר

בהסתה לגזענות. יתרה מכך, נטען כי מתגובתה של המשיבה עולה כי קיים חשש למסוכנות רק בסיטואציה הדומה למעשי העבר. ההסתברות כי בתקופת השליש האחרון, העומדת על חודש, ייקלע המבקש לסיטואציה דומה היא – לשיטתו – זניחה.

ז.

(1) לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש.

(2) אכן, על פי פסיקה לא מעטה בבית משפט זה, אין רשות ערעור בעתירת אסיר, לאחר הכרעה שיפוטית קודמת, ניתנת כמעשה שבשגרה, אלא נוכח בעיה משפטית כללית או נושא אחר בעל חשיבות רחבה, והדברים ידועים. כך ככלל – גם אם אין עניין זה זהה להתערבות בגלגול שלישי על פי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, 128. אך גם לשיטה שאינה רואה זאת כ"גלגול שלישי" קלאסי, ההתערבות תהא מעטה כשהמדובר בעתירת אסיר כלפי פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים שקדמה להם הכרעת גוף מעין שיפוטי כמו ועדת שחרורים בראשות שופט (ראו לעניין זה כולו רע"ב 3045/08 מדינת ישראל נ' פריניאן (לא פורסם, 4.2.08) (להלן עניין פריניאן )).

(3) במקרה שלפנינו דנו שתי ערכאות – ועדת השחרורים בראשות שופט ובית המשפט המחוזי. יוזכר, כי לאסיר אין זכות קנויה "אוטומטית" להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר ("אין אותו פלוני זכאי לראות את ה'שליש' כמונח בקופסה ואת הקופסה כמונחת בכיסו" – בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הועדה לעיון בעונש , פ"ד נג(3) 721, 739 (השופט – כתארו אז – חשין)); ההחלטה אם לאפשר שחרור מוקדם על-תנאי נתונה לשיקול דעתה של ועדת השחרורים, גוף מקצועי סטטוטורי בהרכב נכבד של שופט ואנשי מקצוע בתחומים רלבנטיים שונים. לועדה מוקנה שיקול דעת רחב, אשר בית המשפט יתערב בו אך מקום בו חרגה הועדה באופן ממשי ממתחם הסבירות (רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2) 326, 331 (השופט טירקל) (להלן עניין גרסייה ); רע"ב 6083/07 ג'נדייה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 21.10.07) (השופט פוגלמן); רע"ב 541/08 עבדאללה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 20.1.08) (השופטת ארבל)). הנטל לבסס את ההצדקה לשחרור על תנאי מוטל על מבקש השחרור, ועליו להצביע ככלל על קיומם של שני תנאים מצטברים להצדקת השחרור: ראשית , כי הוא ראוי לשחרור מוקדם, ושנית , כי שחרור האסיר אינו מסכן את שלום הציבור (רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 1.8.06) (השופטת פרוקצ'יה)). מסוכנותו של אסיר היא מטבע הדברים שיקול מרכזי בהחלטתה של ועדת השחרורים בדבר שחרורו מן המאסר, על פי הדין, והרי במקרים רבים נועד עונש המאסר להרחקת פגיעתו הרעה מן החברה, בנוסף למטרות ענישה אחרות.

ח.

סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כי בבוא ועדת השחרורים להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי "תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא". בין יתר השיקולים נמנים: אופי העבירה בשלה נושא האסיר בעונש מאסר; הרשעות קודמות של האסיר וחומרתן; אופי התנהגותו בכלא ומידת שיקומו; מעורבות בפעילות עבריינית בתוך הכלא או מחוצה לו; חוות הדעת המקצועיות שניתנו בעניינו על ידי גורמים בשירות בתי הסוהר ועוד. "השיקולים המנויים בסעיף 9 אינם בבחינת רשימה סגורה, ועל הועדה לשקול את מכלול השיקולים הצריכים לענין תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם" (עניין גרסייה , עמ' 332-331, ולענין מרכזיותו של נושא המסוכנות ראו רע"ב 8151/07 אלקיעאן נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 20.11.07) (השופטת נאור)). בית המשפט יטה להתערב יותר שעה שיש טענ ת מסוכנות מטעם המדינה, נוכח אחריותה לשלום הציבור; "מסוכנות מעין זו היא כשלעצמה, כמובן, נושא בעל חשיבות ועניין לציבור, העשוי להצדיק רשות ערעור" (ענין פריניאן ). קשה יותר להלום בכיוון ההפוך, קרי אמירה מצד בית משפט זה כי אין מסוכנות, כשהוחלט בועדת השחרורים ובבית המשפט המחוזי אחרת.

ט.

אכן, שובת לב היא הטענה, כי יש מקום לאמת מידה בדבר היחס שבין עבר פלילי רלבנטי לעבר רחוק וישן של האסיר, ובין אורך תקופת הקיצור, לבין תקופה ללא עבריינות שחלפה מאז ביצוע העבירה. נכון אני להניח כי באורח עקרוני, בגדרי השכל הישר, טענות אלה יכולות להישמע. אולם נצרכת הכרעה בסופו של יום בתיק לגופו.

י.

בנדון דידן, מצא בית המשפט המחוזי כי החלטתה של ועדת השחרורים היא סבירה ואף מוצדקת לגופה, בהתחשב במכלול השיקולים הצריכים לעניין. התשתית העובדתית שבה עיינתי אף אני מעלה, כי אין עילה להתערב במסקנה זו. ועדת השחרורים נדרשה לשיקול המסוכנות; היא הצביעה – על פי הכרעת הדין – על כך שהמבקש התקדם לעבר שוטר, אשר עמד ללא קסדה כשגבו אליו, והנחית על השוטר אלה בראשו, וזאת בטענה של "החזרה" על מכות שהכהו השוטר לפני כן. דבר זה נראה אל נכון בחומרה על ידי ועדת השחרורים ועל-ידי בית המשפט המחוזי, שנדרשו גם לעברו של העותר בהעלבת עובדי ציבור. אחיזת השור בקרניו במקרה דנא היא בהיבט זה, אף אם חלף זמן. כעולה מדו"ח העובד הסוציאלי, המבקש אינו נוטל אחריות על מעשיו ואף מצדיקם; לעורר עבר פלילי הכולל כארבע הרשעות ובהן, בנוסף לאמור, גם פרסום דברי אהדה למעשי אלימות, וכן איומים. נגד העותר מתנהל כנזכר מעלה תיק בגין עבירות של פרסום הסתה לגזענות והסתה לאלימות או לטרור מיולי 2003, לאחר העבירה נשוא ענייננו. אציין כי שלא כראוי הוזכרה בתשובת המדינה פתיחת תיק נגד המבקש ביום 4.11.07 וסגירתו מחוסר עניין לציבור ביום 16.4.08; אין מקום להציג מב"דים (ובודאי תיק שנסגר) לחובתו של אדם – ראו בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.06). אך עברו של המבקש, שעבירותיו נובעות מגישה אידיאולוגית על משמעותה בכגון דא, מצטרף לעבירה הקודמת ומטה את הכף לעניין המסוכנות. צר על משפחת המבקש, ויש רק לקוות כי משישתחרר לא ישוב לסורו.

י"א.

אין איפוא מקום להתערב בהחלטות הקודמות, ואיני נעתר לבקשה.