רע"ב 541/08 סאלח עבדאללה נ. ועדת השחרורים בית הסוהר כרמל

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' סגני הנשיאה ש' ברלינר, י' גריל והשופטת ב' בר זיו) אשר דחה עתירת אסיר על החלטת וועדת השחרורים לפיה נדחתה בקשה להורות על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר.

1.

המבקש הינו אסיר המרצה עונש של 13 חודשי מאסר בפועל בגין עבירות של נהיגה ברכב בזמן פסילת רישיון, נהיגה ללא רישיון בר-תוקף, נסיון להשמדת ראיה והצתה. זאת, לאחר שנתפס נוהג ברכבו לאחר שרשיונו נפסל ולאחר שהצית מצלמת תנועה אשר צילמה את רכבו חוצה צומת באור אדום שעה שהמבקש נסע בו.

המבקש הגיש בקשה לשחרור מוקדם לוועדת השחרורים בבית הכלא כרמל (להלן: הוועדה ), וזו דחתה את הבקשה. הוועדה קבעה כי נסיבות המקרה מעידות על כך שמדובר בעבירה חמורה הנמנית על סוג העבירות המוזכר בסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). הועדה הוסיפה כי על פי הוראת הסעיף ועל-פי הפסיקה היא רשאית לשקול שיקולים בעלי אופי ציבורי - בענייננו האינטרס הציבורי במאבק בקטל בדרכים - ולדחות מטעם זה בקשה לשחרור מוקדם למאסר. הוועדה הוסיפה כי מנסיבות המקרה עולה גם כי המבקש טרם הפנים את החומרה שיש בהתנהגותו ואת הסיכון הנשקף ממנה. כמו כן, התייחסה הוועדה לתוכנית שיקומית בעניינו של המבקש אשר הוצגה לה רק בבוקר הדיון בעניינו, תוך שקבעה כי בנסיבות העניין אין בקיומה של תוכנית זו כדי להצדיק שחרורו של המבקש.

2.

המבקש עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה נגד ההחלטה. העתירה נדחתה. בית המשפט קמא נתן משקל לכך שלחובתו של המבקש 85 הרשעות בעבירות תעבורה וכי עניינו של המאסר הנוכחי אותו הוא מרצה אף הוא בעבירות הקשורות בשימוש בדרך. כמו כן, ציין בית המשפט את עובדת הרשעתו של המבקש בעבירה של הצתה, ממנה עולה חשש ממשי של סיכון הנשקף מהמבקש לבטחון הציבור ולתקינות ההליך השיפוטי. על כן קבע בית המשפט כי נשקפת מסוכנות ממשית משחרורו המוקדם של המבקש. בית המשפט הוסיף, כי על אף שבהחלטת הוועדה נפלו טעויות עובדתיות, כגון העובדה כי צוין בהחלטת הוועדה שהמבקש שוחרר ממאסרו הראשון על תנאי בעוד שלמעשה הוא קיבל חנינה, ועל אף משקלן של טעויות אלו, אין לומר כי ההחלטה אינה סבירה ולפיכך דחה את העתירה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי בקשתו מגלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. לטענתו, על בית משפט זה לקבוע אמות מידה מנחות להפעלתו של סעיף 10(א) לחוק, אשר כאמור מאפשר לוועדה לשקול שיקולים של האינטרס הציבורי במקרים של עבירות בעלות חומרה מיוחדת. עוד מוסיף המבקש, כי בנסיבות העניין לוקה החלטת הוועדה בחוסר סבירות קיצוני שכן סוג העבירות בגינן מרצה המבקש את עונשו אינן כאלו המצדיקות שימוש בסעיף. זאת, לאור הפסיקה שקבעה כי יש לפרש את הסעיף פירוש צר ומצמצם וליישמו אך במקרים נדירים. לטענת המבקש, ככל שהמאבק בעבירות התנועה מצדיק שימוש בסעיף זה, מן הראוי לעשות בו שימוש בנסיבות בהן העבירה הובילה לפגיעה בגוף או בחיי אדם ולא במקרה בו לא נגרם נזק מסוג זה. המבקש מוסיף וטוען כי יש לראות בפסק דינו של המשפט קמא משום אשרור לפרשנות שנתנה הוועדה לסעיף ועל כן יש מקום להתערב גם בו.

עוד טוען המבקש כי החלטת הוועדה אינה סבירה גם משום שלא איזנה כראוי בין השיקולים לחובתו לבין השיקולים העומדים לזכותו, וביניהם העובדה כי פנה מיוזמתו להשתלבות בתוכנית שיקום וטיפול וכן כי התנהגותו בבית הכלא הינה תקינה. כמו כן, מצביע המבקש על טעויות עובדתיות שנפלו בהחלטת הוועדה. כך, בין היתר, נקבע כי המבקש מרצה עונש של 14.5 חודשי מאסר בעוד שבפועל נגזר עליו עונש של 13 חודשי מאסר; נקבע כי שוחרר ממאסרו הראשון על תנאי בעוד ששוחרר במסגרת חנינה; נקבע כי המבקש נהג ברכב אשר חצה את הצומת ברמזור אדום, על אף שבכתב האישום לא מיוחסת לו נהיגה ברכב; נקבע כי המבקש הורשע בעבר בהצתת אישתו, בעוד שהורשע בתקיפה בלבד; וכי בניגוד לקביעת הוועדה, בית המשפט אשר גזר את עונשו של המבקש ביקש להחמיר בעונש פסילת הרשיון .

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובהחלטות הערכאות הקודמות מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי הדן בעתירת אסיר אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא בנסיבות בהן מגלה הבקשה שאלה משפטית או שאלה אחרת בעלת חשיבות עקרונית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.6.1986); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו,

פ"ד נח(2) 326, 330 (2004, להלן: עניין גרסיה )). לא שוכנעתי כי המקרה דנן מעורר שאלה מסוג זה. המבקש טוען אמנם כי נסיבות המקרה מעוררות את שאלת פרשנותו הראויה של סעיף 10(א) לחוק, אך אף לטענתו הוא, שאלה זו כבר נידונה בפסיקת בית משפט זה (ראו למשל את עניין גרסיה , אליו מפנה המבקש עצמו). מעבר לכך, איני סבורה כי הדיון בשאלה זו נחוץ בנסיבות המקרה, שכן בית המשפט קמא ביסס את פסק דינו על נסיבותיו הספציפיות של המבקש, תוך ששקל את השיקולים השונים הצריכים לעניין.

מעבר לכך, בבחינת החלטת הוועדה שלא לשחרר אסיר על תנאי, ינחו את בית המשפט שתי הנחות יסוד: הראשונה, כי לאסיר אין זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר; השניה, כי לוועדה מוקנה שיקול דעת רחב אשר בית משפט זה יתערב בו אך במקרים נדירים ביותר (עניין גרסיה , בעמ' 331-330 וההפניות שם). המקרה שלפניי אינו נופל לגדר החריגים המצדיקים התערבות זו. אמנם, בהחלטת הוועדה נפלו מספר טעויות עובדתיות, ואולם, בית המשפט קמא נתן דעתו לטעויות אלו ואף ציין באופן מפורש כי על אף המשקל שיש לייחס להן החלטת הוועדה הינה סבירה ואין מקום להתערב בה. כמו כן, כאמור לעיל, שקל בית המשפט קמא את נסיבות המקרה ואת המסוכנות הנשקפת מהמבקש לאחר שעמדו בפניו העובדות לאשורן ומצא אף הוא כי אין הצדקה להיעתר לבקשה. החלטת בית המשפט קמא ניתנה אם כן על בסיס נתונים נכונים ולאחר בחינת עניינו של המבקש לגופו.

5.

גם לגופם של דברים, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות. המבקש הורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילת רישיון לאחר שלחובתו מספר רב ביותר של עבירות תנועה, וכן בעבירה של הצתת מצלמת תנועה כדי להשמיד ראיות לכך שביצע את העבירה. מעשים אלו הינם מעשים חמורים ביותר, אשר לצד העבירות בהן הורשע המבקש בעבר, משקפים את המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור הרחב. לעניין זה אין בעובדה כי למרבה המזל לא גרמו מעשיו של המבקש לפגיעות או לאבידות בנפש כדי להפחית מהסיכון הנשקף מעצם המעשים, המלמדים גם על זלזול בחוק. עוד אוסיף, כי לא מצאתי כי יש בעצם קיומה של תוכנית שיקום טיפול מאושרת למבקש כדי להטות את הכף לטובת שחרורו, הגם שעל עצם השתתפותו בתוכנית זו יש לברך.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.