רע"ב 7920/17 ירון ברכה נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"א 67137-06-17; הנשיא א' טל , והשופטים ש' בורנשטין ו- נ' בכור ) – במסגרתו התקבלה עתירת היועץ המשפטי לממשלה, ובוטלה החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים ) בדבר שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים (וש"ר 39269-12-16).

רקע וטענות הצדדים

2.

ביום 8.3.2007 השתתף המבקש במסיבת חתונה, בה צרך כמות גבוהה של אלכוהול וסמים, ובסיומה עזב את המקום ברכבו – כשלצדו אחיו התאום, שלא היה חגור. במהלך הנסיעה, חצה המבקש צומת באור אדום, במהירות של 171 קמ"ש, התנגש בעוצמה רבה ברכב שנכנס לצומת כדין, והרג חמישה מנוסעי אותו רכב ואת אחיו התאום. בגין מעשים אלה הורשע המבקש בביצוע 6 עבירות הריגה ובעבירת שימוש בסם לצריכה עצמית – ונגזר עליו, בין היתר, עונש מאסר בן 16 שנים בפועל, בניכוי תקופת מעצרו (ת"פ (מחוזי ת"א) 40074/07; ערעור על פסק הדין נדחה בעיקרו (ע"פ 8748/08)). מועד שחרורו המלא יחול ביום 7.3.2023.

לקראת תום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו, פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם. הוועדה שדנה בבקשתו העמידה לנגד עיניה את חומרת העבירות בהן הורשע, ואת הליך השיקום המשמעותי שעבר בתקופת מאסרו, ופסקה כי "אין מחלוקת שהאסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור". כמו כן, קבעה הוועדה כי סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 – המסמיך אותה לשקול, "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות", את פגיעתו האפשרית של השחרור המוקדם "באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים" – אינו חל על תאונות דרכים, ואין בו כדי להשליך על גורל המבקש. משכך, ולאחר התייחסות קצרה לעמדת משפחות הנפגעים, החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש, בכפוף לתנאים מסוימים.

3.

היועץ המשפטי לממשלה עתר לבית המשפט המחוזי כנגד החלטת ועדת השחרורים, וטען כי היא חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. על פי השקפתו, ההחלטה אינה מעניקה ביטוי לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש; לסבל העצום שגרם למשפחות הקורבנות, שאף לא הורשו להופיע בפני הוועדה; ולאינטרס הציבורי במאבק חסר פשרות בתאונות הדרכים. לדעת היועץ, היה על ועדת השחרורים לשקול את השיקולים הנוספים המנויים בסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ולהימנע משחרורו של המבקש בשלב כה מוקדם של ריצוי עונשו. מנגד, המבקש סמך את ידיו על החלטת הוועדה, תיאר בהרחבה את תהליך השיקום המקיף והמעמיק שעבר, וטען כי יש להחיל את סעיף 10(א) רק ביחס "לעבירות ביטחוניות חמורות או לרצח בכוונה" – כפי שפסקו, לדבריו, בתי המשפט במקרים אחרים. המבקש הוסיף כי שחרורו בתום 10 שנות מאסר, ולאחר שנטל על עצמו אחריות למעשיו, לא יפגע באמון הציבור, ויאפשר לו להשלים בהצלחה את תהליך השיקום.

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, וביטל את החלטת ועדת השחרורים. ראשית, נקבע כי הוועדה לא ייחסה משקל ראוי לנימוקי התנגדותם הנחרצת של קרובי הקורבנות לשחרור המוקדם – בין היתר, על רקע נטילת האחריות המאוחרת מצד המבקש. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי דחה את הפרשנות המצמצמת שהעניקה ועדת השחרורים לסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, וקבע כי אין מניעה להחילו "גם בעבירות חמורות אחרות", דוגמת העבירות בהן הורשע המבקש. בהתחשב במועד הגשת בקשת השחרור – עם כניסת המבקש לשליש האחרון של מאסרו, וכשבפניו ניצבות עדיין שנות מאסר ארוכות – סבר בית המשפט כי היה על ועדת השחרורים לבכר את האינטרס הציבורי על פני השיקולים הצרים הנוגעים למבקש עצמו, ולדחות את בקשתו לשחרור מוקדם. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי "בהתקרב המשיב [הוא המבקש דנן] לריצוי מלוא תקופת מאסרו" תוכל ועדת השחרורים – אשר ראוי כי תשקול לבקש חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית בעניינו של המבקש – לשוב ולדון בבקשה. מכאן בקשת רשות הערעור שבכותרת.

4.

לדברי המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בהחלטת ועדת השחרורים שלא להחיל בעניינו את סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר – שכן מדובר בהחלטה מנומקת שאינה חורגת ממתחם הסבירות. לגופם של דברים, המבקש תומך בפרשנות המצמצמת שהעניקה הוועדה לסעיף 10(א), וסבור שאין להחילו על עבירות הריגה שבוצעו במסגרת תאונת דרכים, ללא "כוונה" לפגוע בערך חברתי מוגן, ומבלי שיהיו להן השלכות על כלל הציבור. לדבריו, הסעיף לא הוחל עד כה בנסיבות דומות, כך שהפעלתו במקרה שלפנינו אף עולה כדי "אפליה פסולה". המבקש מוסיף כי בכל מקרה ראוי היה לבכר בעניינו את השיקולים הפרטיים התומכים בשחרור – מה גם שהאינטרס הציבורי עצמו מצדד בתוצאה זו, המעודדת "שיקום והתנהגות טובה בכלא". לבסוף, מלין המבקש על קביעתו, כביכול, של בית המשפט המחוזי לפיה יוכל לשוב ולבקש שחרור מוקדם רק לקראת תום ריצוי העונש, ולא במועד הקבוע בסעיף 19(5) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

במישור אחר, המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי במשקל שהעניק לעמדת קרובי הנפגעים – מה גם שאמו, שאף היא נמנית עליהם, תמכה בשחרורו. הוא מוסיף כי לא היה מקום להתחשב בהתנהלותו ערב מתן גזר הדין, שכן היבט זה הובא בחשבון בפסיקת העונש, ואין לשוב ולייחס לו משמעות בהחלטה על שחרורו המוקדם. כמו כן, משיג המבקש על האמירה כי "מן הראוי" שוועדת השחרורים שתדון בעניינו בעתיד תשקול קבלת חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית, וסבור שמדובר בצעד מיותר.

מטעמים אלו, עותר המבקש לשחרורו בתנאים שקבעה ועדת השחרורים – ולחילופין, לקביעת דיון חוזר בוועדה בתוך "זמן סביר כפי שנקבע בחוק שחרור על תנאי ממאסר". בנוסף, עותר המבקש "להורות על המשך עיכוב ביצוע החלטת שירות בתי הסוהר להוציא את המבקש מאגף השיקום הפרטני בו הוא נמצא".

5.

מנגד, המשיבה גורסת כי דין בקשת רשות הערעור להידחות – על הסף, ולגופה. לדבריה, השאלות שמעוררת הבקשה נוגעות, בחלקן, לסוגיות שבית המשפט המחוזי לא נדרש, לשיטתו, להכריע בהן, דוגמת טענות היועץ המשפטי לממשלה בדבר הצורך לערוך למבקש אבחון פסיכו-דיאגנוסטי, ולאפשר לקרובי הנפגעים לטעון בעל פה בפני ועדת השחרורים. השגות נוספות – כנגד המשקל שייחס בית המשפט המחוזי לכפירתו המוקדמת של המבקש בביצוע העבירות, או הבקשה למנוע את העברתו לאגף אחר – קשורות בסוגיות שלא עמדו במוקד ההכרעה, ואין להעניק בגינן רשות ערעור בגלגול שלישי. בהקשר זה ציינה המשיבה כי עתירה נפרדת שהגיש המבקש בנוגע לשאלת שיבוצו בכלא והמשך התהליך הטיפולי בעניינו (עת"א 55885-08-17), עודנה תלויה ועומדת. אשר לטענות כלפי נימוקיו העיקריים של פסק הדין – קרי, תחולת סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, והמשקל המיוחס לעמדת קרובי נפגעי העבירות – המשיבה סבורה כי הן אינן חורגות מעניינם של הצדדים, ואינן נושאות אופי עקרוני המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. על פי השקפתה, בית משפט זה כבר נדרש בעבר לשאלת היקפו של סעיף 10(א), לרבות בנסיבות שיש בהן דמיון לענייננו – ומפסיקתו עולה כי הסעיף אינו מוגבל קטגורית לעבירות מסוימות, אלא מעגן הוראה גורפת ביחס למקרים "בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות". מכאן שהשגות המבקש נוגעות לאופן יישום הדין הכללי בנסיבות ענייננו, ותו לא.

כך או כך, המשיבה טוענת כי נוכח חומרתן יוצאת הדופן של העבירות שביצע המבקש – כפי שהיא משתקפת בפסיקת הערכאות השונות שדנו בעניינו, ובעונש החמור והחריג שהוטל עליו – שחרורו שנים ארוכות לפני תום ריצוי העונש יפגע קשות באמון הציבור במערכת אכיפת החוק ובהרתעת הרבים. לדידה, מדובר במקרה המצוי בליבת סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ועל כן החלת סעיף זה לגבי המבקש אינה מעוררת כל שאלה שיש להעניק בגינה רשות ערעור בגלגול שלישי. המשיבה מדגישה כי אין יסוד לטענת האפליה הפסולה שהעלה המבקש, ומצביעה על שונות מהותית בנסיבות המקרים אליהם התייחס.

המשיבה חותמת את תשובתה בהתייחסות לגופם של דברים. לטעמה, החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש בפתח השליש האחרון של מאסרו, תוך התעלמות משיקולי סעיף 10(א), לקתה בחוסר סבירות קיצוני ולא היה מנוס מביטולה. מסקנה זו מתחייבת, על פי השקפתה, הן מחומרת העבירות שבהן הורשע; הן מהתנגדותן הנחרצת של מרבית משפחות הקורבנות (למעט אמו של המבקש) לשחרור המוקדם; והן מן העמימות הקיימת לגבי הסיכון הנשקף מן המבקש לשלום הציבור – שהרי למרות חומרת מעשיו ועברו הפלילי הוא לא עבר אבחון פסיכו-דיאגנוסטי.

6.

ביום 28.12.2017 הוריתי למשיבה להגיש התייחסות משלימה "בנוגע לקביעת בית המשפט קמא כי יהיה מקום לשוב ולדון בבקשה לשחרור על תנאי 'בהתקרב המשיב לריצוי מלוא תקופת מאסרו'". בהודעתה, טענה המדינה כי קביעה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, והדגישה כי רק בחלוף תקופת מאסר "משמעותית" נוספת יתקיים שינוי נסיבות שיאפשר בחינה מחודשת של הבקשה לשחרור מוקדם. המבקש השיב להודעה זו, וטען כי אין לקבוע כעת, באופן אפריורי, כי במשך תקופה "משמעותית" בלתי מוגדרת לא יהיה מקום לשוב ולדון בבקשתו – יהיו אשר יהיו ההתפתחויות האחרות העשויות להשפיע על החלטת הוועדה. לדעתו, קביעה כזו מרוקנת מתוכן את סעיף 19(5) לחוק, ואינה יכולה לעמוד.

הכרעה

7.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. אמנם, "מקום בו מתקיימת בבירור פגיעה בזכויותיו של האסיר, או כאשר נגרם לו עוול ממשי, יהיה ניתן לראות במקרים שכאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית", המצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"ב 170/13 גבריאלי נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (24.1.2013); רע"ב 4050/11 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (6.2.2012)). ברם, לאחר העיון בחומר סבורני כי בקשת רשות הערעור שבכותרת אינה מצביעה על עוול שכזה – ואף אינה מעוררת, בנסיבותיה, שאלות משפטיות עקרוניות שיש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

8.

כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי ועדת השחרורים לא העניקה את המשקל הראוי " לנימוקי ההתנגדויות המוצדקות של קרובי המשפחה". סעיפים 19 ו-22 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, מעגנים את מעמד קרובי נפגעי העבירה בהליך המתנהל בפני ועדת השחרורים (ראו גם רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה , פסקה 45 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה [בדעת מיעוט לעניין אחר] (20.7.2009)), ומעניקים להם זכות להביע את עמדתם "לענין הסיכון הצפוי משחרור הנידון". נקבע כי יש להעניק פרשנות רחבה להוראה זו, שכן טיעוני נפגעי העבירה ובני משפחותיהם –

"מערבים לא אחת את התחושות, הרגשות, התגובות וההשפעה (הסובייקטיבית מעצם טיבה) שהם מנת חלקו של הנפגע כתוצאה ממעשה העבירה ובהקשר זה אין להוציא מכלל אפשרות כי "הסיכון" שבו מדבר סעיף 19(א) הנ"ל ילבש, למשל, צורה של חשש להתדרדרות נפשית קשה של נפגע העבירה או בני משפחתו כתוצאה מן השחרור על תנאי" ( שם , חוות דעתה של הנשיאה א' חיות ).

יצוין כי באותו עניין הובעה העמדה לפיה ועדת השחרורים רשאית להרחיב את היריעה, ולהאזין לטיעוני קרובי הנפגעים גם ביחס לשיקולים אחרים העשויים להשליך על החלטת הוועדה ( שם , פסקאות 58-59 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה ; ראו גם רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פסקה 20 (22.5.2016) [להלן: עניין גנאמה ]). כך או כך, על רקע ההסדרה המקיפה של מעמד משפחות הנפגעים, ברי כי השגות המבקש מצומצמות למשקל שהחליט בית המשפט המחוזי להעניק לנימוקיהן במקרה שלפנינו. ואולם, השגות אלה, כשלעצמן, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. יודגש כי בית המשפט המחוזי ייחס חשיבות לנימוקי המשפחות שהתנגדו לשחרור, להבדיל מעצם התנגדותן, ולכן אין בכך שאמו של המבקש – הנמנית על קרובי הנפגעים – תמכה בשחרורו כדי לשנות מן התוצאה, לשוות לבקשת רשות הערעור היבט עקרוני כלשהו, או להצביע על עוול שנגרם למבקש. נוסיף זאת: בעשורים אחרונים הגביר המשפט הפלילי את קולם של נפגעי העבירה – ובעבירות המתה, של בני משפחותיהם – והכיר בזכויותיהם ובמעמדם. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בחוק זכויות נפגעי עבירה, ובהרחבת מעגל הפיצויים בהליך הפלילי (דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק בוקובזה (13.9.2017)). לטעמי, הצדק מחייב הכרה זו במעמד הנפגעים. עבירות פליליות אינן רק הפרה של נורמות חברתיות או משפטיות מופשטות; הן פוגעות בבני אדם בעלי זהות, פנים וסיפור אישי. ראוי, אפוא, כי קולם של נפגעים אלה ישמע בהליך הפלילי – גם אם לא בהכרח יקבע את תוצאתו.

9.

אף בנימוק הנוסף, והעיקרי, של בית המשפט המחוזי – קרי, המשקל שהיה על ועדת השחרורים לייחס בנסיבות העניין לאינטרס הציבורי המעוגן בסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר – לא נפלה טעות. המבקש אמנם מתיימר לעטות על השגותיו מחלצות עקרוניות, אלא ששאלת היקפו של סעיף 10(א) כבר נידונה בפסיקת בית משפט זה, ופסק הדין מושא בקשת רשות הערעור עולה עמה בקנה אחד. נידרש עתה לסוגיה, תוך שרטוט המסגרת הנורמטיבית העוסקת בשחרור מוקדם.

הנחת המוצא היא כי לאסיר לא עומדת זכות מוקנית לשחרור על תנאי בטרם ריצה את מלוא תקופת מאסרו (ראו, למשל, רע"ב 5914/14 בוהדאנא נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (2.12.2014)). עם זאת, סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מסמיך את ועדת השחרורים לשחרר, לבקשתו, אסיר שכבר נשא בשני שלישים מעונשו – ובלבד שהוכיח כי הוא "ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". סעיף 9 לחוק מוסיף כי על הוועדה הבוחנת את התאמת אסיר מסוים לשחרור על תנאי לשקול את הסיכון הנשקף משחרורו לציבור ולביטחון המדינה – כמו גם את סיכויי שיקומו של האסיר, וטיב התנהגותו בכלא. לשם כך, על ועדת השחרורים להביא בחשבון נתונים דוגמת אופי העבירה שבגינה הוטל עונש המאסר, הרשעות קודמות של האסיר וחומרתן, ומעורבותו בפעילות עבריינית בתוך הכלא או מחוצה לו. על הוועדה לשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ולהעניק את המשקל הראוי לכל אחד מהם ( שם ).

הנה כי כן, בשגרת פעולתה של הוועדה עליה להתמקד ב"מסלול העושה", ולנתח אך ורק שיקולים הקשורים באסיר עצמו – מעשיו בעבר, והתחזית לגבי התנהגותו בעתיד – תוך שימת דגש על אלמנט המסוכנות. אולם, סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר יוצר מעין מסלול מקביל. הוא קובע כי "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות" רשאית ועדת השחרורים לחרוג מן השיקולים האישיים, ולהשליך אל הקדירה גם את האינטרס הציבורי –

"במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הוועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הוועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הוועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא".

סעיף זה – אם תרצו מבחן המעשה החמור – מחייב זהירות, ואף זהירות רבה. יש לזכור כי "אמון הציבור" אינו אך עניין אמפירי, כי אם סוגיה נורמטיבית במהותה. משמע, ראוי לייחס משקל לתגובתו האפשרית של הציבור לשחרור המוקדם רק כאשר תגובה זו משקפת את נורמות שיטת המשפט הישראלי, ומבטאת רתיעה מוצדקת מן השחרור. משום כך, ניתן לצעוד במסלול החלופי שמתווה סעיף 10(א) – הפותח פתח להעדפת אמון הציבור והרתעת הרבים על פני השיקולים הפרטניים הנוגעים למבקש – רק במקרים חריגים (ראו והשוו, עניין גנאמה , פסקה 18). אכן, לאסיר לא עומדת, כאמור, זכות קנויה לשחרור מוקדם. אולם, שעה שהמחוקק הישראלי בחר לאמץ מוסד זה, יש להפעילו ברגישות כלפי האסיר והחברה גם יחד, תוך שימת דגש על המסוכנות הממשית הנשקפת לחברה מן השחרור.

אגב, כך ניתן להבין את שני המסלולים – מבחן העושה, בסעיפים 3 ו-9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ומבחן המעשה החמור, בסעיף 10(א) לחוק. לשון אחר, מבחן הסיכון מול מבחן האמון.

10.

ועתה, לענייננו אנו. קדושת החיים מכתיבה את היחס לקיפוח חיים. המבקש הורשע ב-6 עבירות הריגה (לצד שימוש בסם), ונקבע כי התקיים בו יסוד נפשי של פזיזות. הוא נהג "מתוך אדישות לתוצאות מעשיו, תוך נטילתו, במודע, סיכון בלתי סביר למשתמשים בדרך", כלשון בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו של הנאשם (עמ' 166). חומרת מעשיו אינה מתבטאת, אפוא, רק במבחן התוצאה – קיפוד פתיל חייהם של שישה בני אדם, לרבות אחיו התאום – אלא גם בהתנהגות שקדמה להתנגשות. המבקש בחר לנהוג ברכבו תחת השפעת אלכוהול וסמים, בעוד עונש מאסר על תנאי בגין עבירת סמים קודמת מרחף מעליו. הוא פרץ לצומת באור אדום, במהירות אדירה

שלא הותירה למעשה, בהינתן המצב בכביש, כל סיכוי לנוסעי הרכב האחר ולאחיו שישב לצדו שלא ייפגעו. המבקש גילה אדישות לגורל עוברי הדרך, הולכי רגל כנוסעי רכב, והתעלם מן האחריות הכבדה הרובצת על האוחז בהגה. בכך הפך את רכבו לכלי נשק אימתני וקטלני. השילוב בין פזיזותו ואדישותו של המבקש לבין התוצאה הקשה ממקם את המקרה בליבת המקרים בעלי החומרה המיוחדת שבהם ראוי, כעניין נורמטיבי, להחיל את המסלול המקביל שיוצר סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

בשולי הדברים אוסיף כי לדברי המלומד דגן –

"בחלוף השנים במספר מקרים לא מבוטל נעשה שימוש בסעיף זה גם בעבירות הנחשבות קלות באופן יחסי, הן בעונש הקבוע לצדן והן ביסוד הנפשי המלווה את ביצוען [...] אם בימי ראשית החוק (בשנת 2001 וסמוך לה), הוא יושם בעיקר בעבירות המתה, אלימות ורכוש חמורות, הרי שבחלוף הזמן (בשנים 2008-2009) הוא יושם גם בעבירות שנחשבות, באופן יחסי, כחמורות פחות (כמו עבירות תקיפה, סמים, רכוש ותעבורה)" (נתנאל דגן "שיקולי אינטרס הציבור בהליך השחרור המוקדם" עלי משפט יא 619, 633 (2014)).

ביטוי למגמה זו ניתן, לדעת המחבר, בפרשת עבדאללה , שם נדחתה השגת המבקש – אסיר "המרצה עונש של 13 חודשי מאסר בפועל בגין עבירות של נהיגה ברכב בזמן פסילת רישיון, נהיגה ללא רישיון בר-תוקף, נסיון להשמדת ראיה והצתה" – על החלטת ועדת השחרורים להחיל לגביו את סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר (רע"ב 541/08 עבדאללה נ' ועדת השחרורים (20.1.2008)).

מבלי להביע עמדה לגבי התיאור האמפירי של דגן בנוגע לדין הנוהג, סבורני כי הרחבת השימוש בסעיף 10(א) עשויה להביא, במקרים גבוליים, להתערבות בית משפט זה – ואף במסגרת גלגול שלישי. שלילת חירותו של אסיר שמאפייניו האישיים ומידת מסוכנותו מצדיקים את שחרורו המוקדם, אך מטעמים של הרתעה ושמירת אמון הציבור, עלולה לפגוע בזכויותיו יתר על המידה. על כן, יש לעמוד על הגבלת סעיף 10(א) למקרים המתאימים, "ולהשאיר את יישום החריגים לחריגים באמת" (כפי שכתבתי בעע"א (מינהליים ב"ש) 2148/02 שלו נ' ועדת השחרורים , פסקה 2 (5.6.2002)). שימוש נרחב מדי בסעיף זה עלול להפר את האיזונים הרגישים בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, בניגוד לתכליותיו (גישה דומה הוצגה גם בבית משפט זה; ראו רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2) 326, 333 (20.1.2004), ועניין גנאמה , פסקה 18)).

אף על פי כן, חומרת העבירות שביצע המבקש – אשר הפך עצמו, כפי שציין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בפסק הדין בערעורו (ע"פ 8748/08), ל"'מכונת מוות נעה' [...] בדרגת החומרה הגבוהה ביותר" – מצדיקה את

החלת סעיף 10(א) בעניינו, ואינה מעוררת קושי. דהיינו, הסעיף נועד למקרה כזה שראשיתו באדישות מפחידה ומטרידה לכוחו של כלי קטלני, וסופו בהריגה של 6 נפשות. כמובן, ההנחה היא כי המבקש לא חפץ בתוצאה טראגית זו, שאף לא פסחה על דלתי ביתו. ברם, התופעה של נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים, תוך סיכון חייהם של עוברי דרך, מהווה סרטן חברתי בדרגה גבוהה, ובהתאם יש לעקור ולשרש אותה. עניין זה רלוונטי לממד הנורמטיבי של הפגיעה באמון הציבור במערכות המשפט ואכיפת החוק, והוא מוביל למסקנה שלא נפלה שגגה בהכרעת בית המשפט המחוזי לצעוד בנתיב שסלל סעיף 10(א).

11.

מטעמים דומים, אין עילה למתן רשות ערעור ביחס לאיזון הנקודתי שערך בית המשפט המחוזי בין האינטרס הציבורי לשיקולים האישיים הנוגעים למבקש, לאחר שהחיל בעניינו את סעיף 10(א). לא זו בלבד שמדובר בסוגיה שאינה חורגת מעניינם של הצדדים, אלא שחומרת עבירות ההריגה בהן הורשע המבקש מלמדת כי בשלב זה של ריצוי עונש המאסר יש באינטרס הציבורי בהמשך ריצוי העונש כדי להטות את הכף לחובתו.

12.

לקראת סיום, אדרש בקצרה למקבץ סוגיות שהעלה המבקש בבקשת רשות הערעור, אך לאחר עיון מתברר שהן אינן בשלות להפעלת ביקורת שיפוטית – לבטח במסגרת ערעור ברשות. הסוגיות הן: אפשרות עריכת אבחון פסיכו-דיאגנוסטי למבקש; מתן הזדמנות לקרובי הנפגעים להופיע בפני ועדת השחרורים; והשפעתו הפוטנציאלית של מקום ריצוי יתרת עונש המאסר על הליכי השיקום. עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט קמא נמנע במוצהר מהכרעות במישורים אלה.

אכן, נאמר כי "מן הראוי" שהוועדה "תשקול" בעתיד את האפשרות להורות על עריכת אבחון פסיכו-דיאגנוסטי למבקש, אלא שהדברים אינם בגדר סעד אופרטיבי שניתן להשיג עליו. מטעמים דומים, אין להידרש בשלב זה לטענות המבקש במישור ההשפעה על תהליך השיקום שלו. פסק הדין אינו מכיל הוראה אופרטיבית בדבר העברתו מאגף השיקום הפרטני. אדרבה, בית המשפט המחוזי ציין כי "חזקה על גורמי שב"ס" שיפעלו להותיר את המבקש באגף המדובר, או לספק לו תחליף שיקומי הולם. יתר על כן, בפני בית המשפט המחוזי תלויה ועומדת עתירה נפרדת העוסקת בסוגיה זו עצמה (עת"א 55885-08-17). משכך, טענות המבקש בדבר הפגיעה בשיקומו מוקדמות, ואין להידרש להן במסגרת זו.

13.

סוגיה נוספת שאינה מגלה עילת התערבות, אך מפאת חשיבותה ראוי להפנות אליה את הזרקור, היא השגת המבקש על קביעתו, לכאורה, של בית המשפט המחוזי בדבר המועד בו ניתן יהיה לשוב ולדון בבקשתו לשחרור מוקדם. לקביעה כזו עשויות להיות, כמובן, השלכות מהותיות על המבקש, אלא שפסק הדין אינו מכיל הוראה אופרטיבית ברוח זו – והוא אינו מתיימר להגביל את שיקול הדעת המופקד בידי ועדת השחרורים, לפי סעיף 19 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר. כל שנאמר הוא כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא אינה שוללת דיון מחודש בבקשה לשחרור מוקדם "בהתקרב המשיב לריצוי מלוא תקופת מאסרו". זאת, בהתאם לאיזון שיצר סעיף 10(א) לחוק, המורה כי משקל האינטרס הציבורי "יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא". ככל שתוגש בקשה כזו, תידרש, אפוא, ועדת השחרורים לבחון האם יש בזמן שחלף – ובהתפתחויות אפשריות נוספות – כדי להקהות את עוקצו של האינטרס הציבורי בהמשך ריצוי העונש, ולאפשר את שחרורו המוקדם של המבקש. נוכח חומרת העבירות, כפי שצוין לעיל, המבקש יידרש לשכנע את ועדת השחרורים כי חלוף הזמן – או שיקולים רלוונטיים אחרים שעשויים להצטרף – עולים כדי שינוי נסיבות המאפשר לשוב ולבחון את בקשתו כאשר לפניו עוד חלק משמעותי מעונש המאסר. כמובן, אינני מביע כל עמדה באשר לגורל בקשה כזו, במידה ותוגש. בכל מקרה, קושי מעשי לחוד ומחסום פורמאלי לחוד. אין בפסק הדין מושא בקשת רשות הערעור הוראה החוסמת את דרכו של המבקש אל שולחן ועדת השחרורים, וממילא אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בעניין זה.

14.

מהנימוקים שפורטו, בקשת רשות הערעור נדחית.