רע"ב 2091/18 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.2.2018 (עת"א 51714-11-17; השופטת ד' עטר ) – במסגרתו נדחתה עתירת המבקש, עבריין מין שנדון ביום 3.8.2014 לשמונה שנות מאסר בפועל, ונקבע כי החלטת המשיבה שלא לשלבו בסבב חופשות אינה חורגת ממתחם הסבירות. זאת, משום שהמבקש לא נטל "חלק משמעותי" במסגרת הטיפולית שהוצעה לו ולא הפיק ממנה תועלת – ועל אף שמעריך מסוכנות מטעם המרכז לבריאות הנפש קבע בחוות דעתו כי המסוכנות הנשקפת מן המבקש נמוכה, והמליץ להוציאו לחופשות.

לטענת המבקש, היה על בית המשפט קמא להעניק משקל מכריע לחוות דעת מעריך המסוכנות – לאור התמחותו בתחום עבריינות המין, והמעמד שהעניק לו סעיף 6(א)(5) לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006. המבקש מזכיר כי כבר יצא בעבר לחופשה לרגל אירוע משפחתי, ומציין כי שלילת החופשות תמנע את שחרורו המוקדם. לדבריו, השאלה שמעוררת בקשת רשות הערעור – קרי, שאלת היחס בין חוות דעת מעריך המסוכנות להתרשמות עו"ס הכלא בנוגע לטיב ההשתתפות בהליכים טיפוליים המתקיימים בכלא – נושאת חשיבות משפטית עקרונית, המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה. נקודת המוצא היא כי אסירים אינם מחזיקים בזכות קנויה לצאת לחופשות, וכי לגורם המוסמך – לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 – מסור שיקול דעת רחב בהקשר זה (ראו, למשל, רע"ב 10298/09 נבואני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 3 (24.3.2010); להלן: עניין נבואני ). בהתאם, שורטטו בפקודת נציבות בתי הסוהר 04.40.00 "חופשות אסירים" (להלן: פקודת החופשות ) תנאי הסף והקריטריונים למתן חופשה מיוחדת, וביניהם –

"תפקוד חיובי של האסיר בבית הסוהר; וכן מידת הסכנה הנשקפת לציבור מן האסיר במהלך החופשה" (בש"פ 5857/17 מדינת ישראל נ' קורובקוב , פסקה 14 (15.8.2017)).

עמידה באחד מן הקריטריונים הללו אינה מצביעה, בהכרח, על עמידה במשנהו – שכן מדובר במבחנים שונים, המשרתים תכליות שונות. במישור אחד, על הגורם המוסמך לבחון את מידת המסוכנות של האסיר, ולאזן בין עניינו ביציאה לחופשה ובין אינטרס ההגנה על שלום הציבור וביטחונו (רע"ב 6253/15 הררי נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (14.1.2016)). בהקשר זה, קובע חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (ובעקבותיו, סעיף כז1 לפקודת החופשות) כי ניתן יהיה להוציא עבריין מין לחופשה רק לאחר קבלת חוות דעת מטעם מעריך מסוכנות.

ברם, פקודת החופשות מוסיפה למשוואה נתון נוסף. היא מגדירה את השמירה על סדרי המשטר והמשמעת בבתי הסוהר כאחת מתכליותיו של מוסד החופשה המיוחדת – ומשתמשת בכלי זה כ"תמריץ" לעידוד התנהגות טובה בקרב אסירים המעוניינים לצאת לחופשה (סעיף ב1 לפקודת החופשות. ראו גם רע"ב 1695/12 היבי נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (5.6.2012), ורע"ב 2529/97 מדינת ישראל נ' אוזן , פסקה 4 (21.4.1997)). התפיסה היא כי "הענקת חופשה מקום שזו אינה מגיעה פוגעת במשטר ובמשמעת" ( שם ), ומכאן שיש להתנות אותה ב"תפקוד חיובי" של האסיר בין כתלי בית הכלא. דהיינו, על פי פרק ד' לפקודת החופשות –

"כי אין מידע הקושר את האסיר למעורבות שלילית בתוך בית סוהר [...] וכן כי עמד בכל התנאים המצטברים שלהלן:

א)

השתתפות במסגרת טיפולית, במידה והאסיר הוגדר כמתאים לטיפול והוצעה לו מסגרת טיפולית. לעניין סעיף זה, יראו 'השתתפות', כנטילת חלק משמעותי בטיפול שנקבע לאסיר לצד חוו"ד גורמי הטיפול כי האסיר נתרם מההליך הטיפולי".

הוראה זו – המתמקדת בניתוח השתלבות האסיר במסגרות הטיפוליות שהוצעו לו בכלא, ובחוות דעת גורמי הטיפול ביחס לתועלת שהפיק מהן – מבטאת את התפיסה לפיה תפקוד ראוי בכלא מהווה תנאי ליציאה לחופשות. היא מבהירה כי נוכח יעדי המשמעת במובן הצר, ותכלית השיקום בתוך הכלא, "תפקוד חיובי" כולל לא רק הימנעות מביצוע עבירות משמעת אלא גם נכונות להתמסר לתכנית טיפולית ולהפיק ממנה תועלת. חוות דעת הגורמים הטיפוליים המוגשת בהקשר זה לגורם המוסמך אינה מתיימרת, אפוא, להעריך את מסוכנותו של האסיר לציבור הרחב, אלא לקבוע האם הוא "ראוי" להטבת החופשה.

הנה כי כן, שני הקריטריונים שהוזכרו אינם חופפים זה לזה. אסיר פלוני עשוי להתנהג בכלא בצורה מופתית, אך להוות סכנה ממשית לציבור שמחוצה לו – ולהפך. על הגורם המוסמך לקבל את החלטתו על בסיס תשתית עובדתית מלאה, המתייחסת הן לאופן התפקוד בכלא, לרבות ההשתלבות במסגרות טיפוליות, והן למסוכנות לציבור הרחב. חוות דעת העוסקת רק בנושא האחרון מותירה חלל בשאלת התפקוד, כשם שחוות דעת לגבי ההתנהלות בכלא אינה שופכת, בהכרח, אור על סוגיית המסוכנות.

3.

הבחנה זו בין הרבדים השונים שעל הגורם המוסמך לשקול מספקת מענה לבקשת רשות הערעור דנן, ומלמדת כי אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית או בעלת חשיבות כללית. חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין אכן מעגן את הדרישה לקבלת חוות דעת מעריך מסוכנות עובר לקבלת החלטה על הוצאה לחופשה מיוחדת – אלא שהסדר זה מוגבל, כפי שעולה משמו, למישור המסוכנות. אין מלכות אחת נוגעת בחברתה, ואין בהוראה ייחודית (ומחמירה) לגבי אופן הערכת המסוכנות כדי לשלול התחשבות בשיקולים כלליים אחרים – לרבות תפקודו של עבריין המין בין כתלי בית הכלא. יהיה אשר יהיה משקלה של חוות דעת מעריך המסוכנות במישור המסוכנות, אין בה כדי להשליך על מישור התפקוד – שייבחן, כאמור, על בסיס חוות דעת ייעודית מטעם הצוות הטיפולי בכלא.

כפי שפירט בית המשפט המחוזי, חוות דעת גורמי הטיפול בכלא מלמדת כי המבקש שולב במחלקה טיפולית לעברייני מין, אך גם לאחר שניתנו לו מספר הזדמנויות "התקשה להבין את המצופה ממנו, התקשה לבחון את דפוסיו הבעייתיים ולא הביע תובנות משמעותיות מההליך הטיפולי", והודח מהמחלקה. בהמשך, נדחתה בקשתו להשתלבות מחודשת במחלקה – בין היתר, לאחר שבראיון שנערך לו "התקשה לתאר את תהליך הלמידה [...] לא נטל אחריות על אופן התנהלותו הכוחנית, היתמם, נטה להאשים אחרים לרבות את אנשי הצוות [...] התקשה לקבל ביקורת והגיב בתוקפנות". לא ניתן להתעלם מתפקודו הלקוי של המבקש בכלא, ומסירובו למצות את ההשתתפות במסגרות שהוצעו לו. נתון זה מהווה שיקול רלוונטי נוכח יעדי הטיפול בכלא, אפילו ללא ביצוע עבירת משמעת על ידי האסיר.

4.

המבקש לא הצביע על פגמים שנפלו בחוות הדעת במישור התפקוד – ולא זו בלבד, אלא שמפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי נבחנת כעת התאמתו למסגרות טיפוליות חדשות, וכי לא נסגרה בפניו הדלת לצאת בעתיד לחופשות. בנסיבות אלה, דין בקשת רשות הערעור להידחות אף לפי הגישה הגורסת כי יש להיעתר לבקשה כזו "מקום בו מתקיימת בבירור פגיעה בזכויותיו של האסיר, או כאשר נגרם לו עוול ממשי" (רע"ב 7920/17 ברכה נ' מדינת ישראל , פסקה 7 לחוות דעתי (15.2.2018)).

4.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.