רע"ב 170/13 חיים גבריאלי נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 29.11.2012 בעת"א 6001-11-12 (כב' סגן הנשיא א' אברהם , והשופטים ב' ארבל ו ש' אטרש ), בגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 22.10.2012, אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר.

2.

נגד המבקש, יליד שנת 1951, ואדם נוסף הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, קשירת קשר לביצוע עוון לפי סעיף 499(א)(2) לחוק, ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיפים 499(א)(1); 499(א)(2) ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ברקע, ניסיונו של מבקש 1 למנוע מהמתלונן – עובד ציבור –

להעיד נגדו בהליך אזרחי המתקיים בעניינו. לשם כך, קשרו המבקש והאדם הנוסף קשר לצורך פגיעה פיזית במתלונן, באופן שפציעתו תמנע ממנו מלהתייצב בבית המשפט. במסגרת הסדר טיעון, הודה והורשע המבקש באישומים המיוחסים לו. בעקבות זאת נגזר עליו עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וקנס כספי בסך 50,000 ₪. בגזר הדין קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כדלקמן:

"הנאשמים קשרו קשר לביצוע עבירה חמורה וקשה. בכוונת הנאשמים היה לפגוע באופן אלים וברוטאלי בעובד ציבור על מנת למנוע הימנו להעיד בהליך האזרחי המתנהל נגד [המבקש]. בעיצומו של הליך אזרחי, גמר [המבקש] אומר לשבש את ההליך ולעוות תוצאתו בדרך של פגיעה חבלנית באיש ציבור שכל חטאו שביקש למלא מלאכתו ותפקידו בנאמנות. [המבקש] קשר קשר עם עבריינים פעילים, עבריינים שפלים ואימתניים, לדקור באכזריות את איש הציבור ולגרום לו נזק גופני שישביתו מתנועה לכל ימי חייו. הנאשמים לא חסו על איש הציבור ומשפחתו כשהיו נכונים ומוכנים לפגוע בו באמצעות דקירות סכין בגבו עד שזה יאושפז מדמם ופצוע בבית חולים ובהמשך חייו ינוע אך בעזרת כסא גלגלים" (ת"פ 8195-12-11).

בהמשך גזר הדין, בהטילו על המבקש 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ציין בית המשפט המחוזי כי "לא בלי התחבטות והתלבטות, הגעתי למסקנה כי הסדר הטיעון גם משהינו מקל עם הנאשמים, עדיין ניצב הוא בגדרות שהותוו בהלכה הפסוקה אשר כך, הנני לאמצו".

המבקש מרצה את עונשו החל מיום 24.11.2011.

ביום 22.10.2012 התקיים דיון בעניין שחרורו של המבקש בפני ועדת השחרורים – גוש צפון. בהחלטתה לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם, ציינה הוועדה כי המדובר במאסר רביעי של המבקש, בנסיבות חמורות מאוד של ביצוע העבירה. הודגש כי על אף שחלף זמן ניכר מעת מאסרו האחרון של המבקש, עדיין מעידים מעשיו על מסוכנות להישנות העבירות גם לאחר תקופה ממושכת. כן צוין: "אם נצרף לכך את המפורט בדו"ח המידע הסודי שהוצג בפנינו, שיש בו חומרה רבה, ומבחינות רבות הינו מצטרף לתמונה הקשה של עובדות העבירה הנוכחית ומחזק מאוד את מסוכנותו של ה[ מבקש ], הרי שאין לוועדה ספק שקיימת מסוכנות גבוהה גם היום". נקבע כי נוכח התנגדותו של המבקש להליך טיפולי, סיכויי שיקומו הינם קטנים ביותר, ועל אף מצבו הרפואי שהוגדר כ"חמור מאוד", ניתן לאפשר למבקש טיפול הולם לרבות אשפוז בבית החולים של הכלא.

נגד החלטת ועדת השחרורים הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת. בדחותו את העתירה, ציין בית משפט קמא כי שיקול דעתה של ועדת השחרורים רחב הוא, ובית המשפט לא ייטה להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הוועדה. נקבע שהטענות שהעלה המבקש בעתירתו נטענו ונדחו על ידי ועדת השחרורים, שהייתה עדה לכך שהעותר שיקם את חייו משך תקופה ארוכה. בית משפט ציין כי: "אין בידינו לקבוע, כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה בעליל, ששום ועדת שחרורים לא הייתה מגיעה להחלטה כדוגמתה... כמו כן, לא מצאנו פסול בכך, שהועדה מצאה חיזוק למסוכנותו של ה[ מבקש ] במידע הסודי שהוגש לעיונה ולא ביססה את החלטתה אך ורק על מידע זה". מכאן הבקשה שלפני.

3.

לטענת בא כוח המבקש, שגו הן ועדת השחרורים והן בית משפט קמא משדחו את בקשות המבקש לשחרור מוקדם. צוין גילו המתקדם של המבקש, מצבו הבריאותי הירוד ועובדת היותו אסיר למופת ללא דוחות משמעת. נטען כי נערכה למבקש תוכנית שיקומית, אשר מציינת את יכולתו של המבקש להסתייע בכוחותיו האישיותיים ולשקם עצמו בשנית. נטען כי נוכח תקופת המאסר הקצרה שנותרה לריצוי, היה נכון יותר לקבוע שהמבקש ישתחרר שחרור מוקדם בליווי תוכנית שיקומית, מאשר יסיים לרצות את מאסרו ולא יופנה לתוכנית כזו. הוסף כי החיזוק שנתקבל במסגרת החומר החסוי אינו מספק תשתית אמינה דיה לביסוס מסוכנותו של המבקש.

4.

בהתאם לסעיף 25(ה) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: "חוק שחרור על תנאי"), ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירת אסיר שהוגשה בהתאם לקבוע בחוק, מצריך קבלת רשות מבית המשפט. רשות ערעור כאמור תינתן דרך כלל כאשר מתייצבת סוגיה משפטית או נושא אחר שיש בהם חשיבות כללית בעלת השפעות רוחב (וראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)). קיימת אף גישה אחרת, לפיה ייתכן ויש לראות בבקשות כגון דא כבערעור בזכות. הסיבה לכך נעוצה בעיקר בעובדה שעתירות מסוג זה מהוות ביקורת שיפוטית ראשונה על החלטה שנתקבלה על ידי רשות מינהלית שאינה גוף "מעין שיפוטי" (וראו והשוו חוות דעתו של הנשיא א' גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)). לגישתי, מקום בו מתקיימת בבירור פגיעה בזכויותיו של האסיר, או כאשר נגרם לו עוול ממשי, יהיה ניתן לראות במקרים שכאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית (וראו: רע"ב 1764/12 איברהים איברהים נ' מדינת ישראל (20.3.2012); רע"ב 4050/11 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (6.2.2012)).

סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי קובע כי ועדת שחרורים לא תשחרר אסיר "אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". בהמשך החוק קובע סעיף 9 כי: "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא". בנסיבות התיק דנא, אינני סבור כי נפל פגם בשיקוליה והכרעתה של ועדת השחרורים, או בהחלטת בית משפט קמא לאשר את החלטת הוועדה.

אכן, בעניינו של המבקש קיימים שיקולים מספר המתייצבים לימינו. במיוחד נכון הדבר ביחס למצבו הבריאותי הקשה, עליו אין חולק. ואולם השיקולים הנוספים לקולא – גילו המבוגר והתקופה הארוכה במסגרתה חדל מפעילות עבריינית – מוקהים שעה שהמבקש הוכיח בפעולותיו שאין הוא ירא מביצוע עבירות, על רקע גוונים חמורים במיוחד. הפעילות העבריינית המיוחסת למבקש, על חומרתה, יש בה אף כדי לאפשר לוועדת השחרורים לתת את הבכורה לשיקולי המניעה והמסוכנות על פני שיקולי השיקום.

גזר הדין, על נסיבותיו והעובדות בהן הודה המבקש, מחזק את המסקנה בדבר המסוכנות הנשקפת מהמבקש. נגזרת מכך סבירות החלטת ועדת השחרורים לדחות את הבקשה. והרי, עסקינן בהליך מינהלי ולא בערעור פלילי. למעלה מן הצורך, ביקשתי כי המדינה תגיש לעיוני את החומר הסודי בעניינו של המבקש. האחרון אמנם ביקש להמעיט ממשקלו של חומר זה, אשר מגיע, להשקפתו, "מפי בעלי אינטרסים... אינו אלא עורבא פרח ואינו מספק כל תשתית אמינה...". על רקע האמור, עיינתי בחומר הסודי. עולה הרושם שהמבקש לא שינה מדרכיו האלימות, ומסוכן הוא לציבור, בלא קשר לשאלת גילו, מצבו הרפואי, או הפנמת חומרת המעשים. סיכומו של דבר, התמונה המצטיירת מובילה למסקנה כי אין עילה בדין להתערב בהכרעות קמא.

5.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.