רע"ב 10114/07אלכסנדר מרקוביץ נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ( כב' השופטים א' טל (אב"ד), י' אמסטרדם ור' לבהר שרון ), שדחה את עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ) מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן: החוק ), והחליט שלא לאפשר למבקש שחרור על תנאי.

2.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר בן שש שנים בגין עבירות אינוס, מעשה מגונה ואיומים שבוצעו בשנת 2000. עניינו של המבקש עלה בוועדה לקראת מועד חלוף שני שליש מתקופת מאסרו, בדיונה בתאריך 26/03/2007. הוועדה החליטה במועד זה להורות על שחרורו של המבקש בתנאים מסוימים וזאת מפני שחוות הדעת של המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר (להלן: מב"ן ) לא קבעה קיומה של סטייה מינית אצל המבקש ועל אף מסקנת מב"ן כי רמת מסוכנותו המינית של המבקש בינונית. עוד העירה הוועדה כי אינה רואה כיצד לא קיימת סטייה מינית אצל המבקש ובכל זאת סווגה רמת מסוכנותו המינית כבינונית.

3.

המשיבה עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כנגד החלטה זו של ועדת השחרורים (עע"א 1547/07) וצירפה הבהרה של מב"ן מתאריך 28/03/2007 כי אין בהכרח קשר בין קיומה של סטייה מינית לבין רמת המסוכנות המינית של האסיר וניתן להעריך רמת מסוכנות בינונית ואף גבוהה אצל אסיר אף כאשר הוא אינו מאובחן כבעל סטייה מינית. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו החליט על החזרת העניין לוועדת השחרורים, שחרורו המוקדם של המבקש בוטל והוועדה התבקשה לקבל חוות דעת מב"ן נוספת בעניין התאמתו לקבוצה טיפולית וכן להתייחס להבהרה מתאריך 28/03/2007 מטעם מב"ן.

4.

הוועדה שבה והתכנסה בתאריך 29/07/2007. בפני הוועדה היו חוות דעת של מב"ן וחוות דעת שהוגשה מטעמו של המבקש, שהוכנה על ידי הפסיכותרפיסט, מר אלון מרגלית (להלן: מר מרגלית ). במועד זה החליטה הוועדה כי עדיפה בעיניה חוות הדעת של מב"ן על פני חוות הדעת שהוכנה על ידי מר מרגלית וקבעה כי רמת מסוכנותו המינית של המבקש אינה מאפשרת, בשלב זה, את שחרורו המוקדם. בקשתו של המבקש נדחתה איפוא.

5.

עתירתו של המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים נגד החלטה זו נדחתה גם היא, תוך שנקבע, בין השאר, כי צדקה הוועדה כשהעדיפה את חוות הדעת של מב"ן על פני התכנית השיקומית שהוצעה על ידי מר מרגלית. כן צוין כי על פי שתי חוות דעת שהכין מב"ן וכן על פי דו"ח עו"ס של הכלא – המבקש אינו מגלה אמפטיה לקורבן ומכחיש את השימוש באלימות על ידו ועל כן מוצדקת עמדת מב"ן כי רמת מסוכנותו המינית בינונית, אף אם אינו סובל מסטייה מינית.

6.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי שגה בית המשפט הנכבד קמא כאשר קבע כי אינו ראוי לשחרור על תנאי וכי לא ייחס את המשקל הראוי לתפקודו בכלא, להתנהגותו הטובה, להמלצה שקיבל ממנהל המפעל שבו הוא עובד במסגרת המאסר ולהתנהגותו בחופשותיו. כן טוען המבקש כי על הוועדה ועל בית המשפט הנכבד קמא היה לתת משקל רב יותר לתכנית השיקום הפרטית שהוגשה מטעם המבקש והוכנה על ידי מר מרגלית.

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל בעיה משפטית נכבדה, החורגת מעניינו של המבקש, ואין בה נושא אחר בעל חשיבות כללית, באופן המצדיק מתן רשות ערעור בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה (ראו: רע"ב 6757/08 אבועסא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 15.9.08); רע"ב 541/08 עבדאללה נ' ועדת השחרורים בית הסוהר כרמל (טרם פורסמה, ניתנה ביום 20.1.08); רע"ב 6263/05 פלוני נ' ועדת השחרורים – שירות בתי הסוהר (טרם פורסמה, ניתנה ביום 10.7.05); רע"ב 1346/05

תובה נ' מדינת ישראל ((טרם פורסמה, ניתנה ביום 13.3.05)).

בהקשר זה יש לזכור, בין היתר, כי הכלל הוא שלאסיר אין זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו וכי לוועדת השחרורים מוקנה בתחום זה שיקול דעת רחב, אשר בית משפט זה יתערב בו במקרים נדירים ביותר (ראו: רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נח(2) 326). אינני סבור כי המקרה שלפני נופל לגדר החריגים המצדיקים התערבות זו. כאן המקום לציין כי העניין נדון פעמיים בפני הוועדה, ולצורך החלטתה היא נעזרה לבסוף בשתי חוות דעת (לאחר השלמות ותוספות) – מטעם מב"ן ומטעם המבקש. בסיכומם של דברים החלטתה של הוועדה התבססה על הערכתה את מידת מסוכנותו של המבקש, סוגיה אשר בה שיקול דעתה הוא רחב כאמור (ראו: רע"ב 4009/07 זרעיני נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, ניתנה ביום 14.5.07)).

8.

למעלה מן הצורך אוסיף כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. החוק קובע הוראות מיוחדות בכל הנוגע לשחרור על תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין. סעיף 12 לחוק קובע כי הוועדה לא תחליט על שחרורו על תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לעניין זה על ידי שר הבריאות . באם לא הוגשה חוות דעת כזו, או באם הוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאים מסוימים – רשאית הוועדה לשחרר אותו אסיר על תנאי אם היא סבורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו , כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאים שיבטיחו את העדרו של סיכון לציבור כאמור. וזו לשון סעיף 12 לחוק (ההדגשות אינן במקור – ח"מ):

"12. (א) הועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור , מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות. בסעיף זה, "חוות דעת", לענין אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין - הערכת מסוכנות כהגדרתה בחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 (בחוק זה - חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין).

(ב) לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור ."

עינינו הרואות, אם כן, כי מקום שבו מוגשת חוות דעת מוסמכת בעניינו של אסיר המרצה עונש מאסר בשל עבירת מין, הקובעת כי הוא מסוכן לציבור במידה כלשהי, הכלל הוא כי הוועדה לא תחליט על שחרורו על תנאי של אותו אסיר (סעיף 12(א) לחוק). לכלל זה נקבע חריג , במסגרתו רשאית הוועדה להחליט על שחרורו על תנאי של אסיר המרצה עונש מאסר בשל עבירת מין, על אף שהוגשה לגביו חוות דעת מוסמכת הקובעת כי הוא מסוכן לציבור במידה כלשהי, וזאת רק אם בחוות הדעת צוין כי ניתן לשחרר את האסיר בתנאי שיקבל טיפול, או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בחוות הדעת ובהתקיים נסיבה נוספת , והיא - שהוועדה סבורה שניתן לאיין את מסוכנותו של אותו אסיר, בדרך של קביעת תנאים לשחרורו, וכל זאת –

מטעמים מיוחדים שיירשמו.

9.

בעניינו של המבקש היו כאמור בפני הוועדה שתי חוות דעת: האחת – מטעם מב"ן – שהמליצה שלא לשחרר על תנאי את המבקש וקבעה כי מסוכנותו בינונית, והשנייה – מטעם מר מרגלית, אשר הציע תכנית טיפולית שתביא להפחתה ברמת מסוכנותו של המבקש לרמת מסוכנות נמוכה. שתי חוות הדעת קבעו למעשה כי המבקש מסוכן לציבור, אלא שבחוות הדעת שהגיש מר מרגלית הוצעה תכנית טיפולית, אשר יש בה, כך בהתאם לחוות הדעת, להפחית את רמת מסוכנותו של המבקש לרמה נמוכה.

הוועדה בחנה את שתי חוות הדעת האמורות והחליטה כי במקרה זה יש לפעול על פי הכלל , ולפיו אין להחליט על שחרור על תנאי של אסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירת מין, מקום שבו נקבע בחוות דעת כי הוא מסוכן לציבור, ולא על פי החריג לכלל – המאפשר את שחרורו בתנאים אשר מאיינים את מסוכנותו. לא מצאתי כל פגם בהחלטה זאת. בהקשר הנדון יש לזכור, בין היתר, כי מב"ן הוא הגורם הציבורי המוסמך (בעל המקצועיות והניסיון) לעניין הערכת מסוכנותם של עברייני מין, במשמעות סעיף 12(א) לחוק. על כן הגישה העקרונית היא שהוועדה רשאית ואף צריכה היתה לאמץ את הערכת המסוכנות של מב"ן ולהעדיף אותה על פני חוות הדעת של המומחה מטעם האסיר (ראו:

עע"א 6481/01

אל עביד נ' שירות בתי הסוהר פ "ד נז(6) 678 (2003) בסעיף 25, וההפניות שם). עוד אציין כי בעת עריכת חוות הדעת המשלימה של מב"ן, הייתה כבר חוות דעתו של מר מרגלית מונחת בפני עורכי חוות הדעת, ולאחר שזו נבחנה לגופה קבעו עורכי חוות הדעת של מב"ן כי אין בה דבר אשר יכול לשנות את הערכת המסוכנות של המבקש.

10.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – דין הבקשה להידחות.