רע"ב 2028/18 צואן בלאל נ. ועדת השחרורים

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה נ' זלוצ'ובר , השופט

י' עדן

והשופטת ג' שלו ) מיום 7.2.2018 (עת"א 5628-02-18), שביטל את החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ) מיום 29.1.2018, שהורתה על שחרורו המוקדם של המבקש (וש"ר 50987-08-17).

1.

המבקש הורשע, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של סיוע להפרת הוראה בדבר סגירת שטח (עבירה לפי סעיפים 318(ו), 199ה, 199ג לצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) מס' 1651, התש"ע-2009 (להלן: הצו ) ) ועבירה של גרימת מוות ברשלנות (עבירה לפי סעיף 343 לחוק הפלילי הירדני (מס' 16), 1960 וסעיף 199ג לצו). המבקש נהג במשך כשנתיים להסיע ברכבו תמורת תשלום תושבי האיזור שלא היו בידיהם היתרי כניסה לישראל, במטרה להכניסם לישראל. בהמשך לאחת הנסיעות, אחד מהנוסעים נכנס לישראל וביצע פיגוע שהוביל למותו של אדם. המבקש מרצה עונש מאסר של 31 חודשים החל מיום 9.3.2016.

2.

ביום 29.1.2018 קיבלה ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר קציעות את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, בנמקה החלטתה בכך שהתנהגותו של המבקש בבית הסוהר היא ללא רבב; המבקש לא ידע שהאדם לו סייע להיכנס באופן בלתי חוקי לשטח מדינת ישראל עמד לבצע פיגוע; עניינו של המבקש דומה מאוד למקרה אחר בו הוועדה החליטה על שחרור האסיר (וש"ר 38098-06-17, ולהלן: עניין אלדהון ); ולא נשקפת סכנה מצידו של המבקש.

3.

המשיבה עתרה לבית המשפט לביטול החלטת ועדת השחרורים, ועתירתה התקבלה ביום 7.2.2018. דעת הרוב ציינה כי אמנם אין מחלוקת כי התנהגותו של המבקש בכלא הייתה תקינה וכי טענות המשיבה בדבר קיום רקע אידיאולוגי לביצוע העבירות אינן מבוססות דיין, אך העבירות בהן הורשע המבקש מעידות על מסוכנות, והמבקש לא הראה כי מסוכנות זו פחתה; כי הוועדה לא שקלה את רמת המסוכנות הנשקפת מהמבקש בהתחשב בכך שעסקינן במי שתעסוקתו הקבועה במשך שנתיים הייתה הסעת שוהים בלתי-חוקיים לכיוון ישראל, כשנסיעה אחת הסתיימה בפיגוע קשה; הוועדה החליטה לשחרר את המבקש למקום מגוריו, בו מעודדים הסעות כגון דא, ללא פיקוח וללא שינוי במצבו הכלכלי, שהיה המניע לביצוע העבירות; וכי עניין אלדהון מובחן מענייננו בכך שמדובר היה שם במקרה חד-פעמי של אנשים שהמשיכו וביצעו פיגוע, ולא בעיסוק קבוע. דעת הרוב קבעה כי החלטת הוועדה אינה סבירה, מכיוון שלא נשקלו כל הגורמים לעיל, והורתה על ביטולה.

דעת המיעוט סברה כי לא מתקיים מניע אידיאולוגי, שכן המבקש הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ובהיעדר מודעות, לא ניתן לייחס לו מניע אידיאולוגי לביצוע העבירה. בהינתן העובדה שהמבקש נעדר עבר פלילי; התנהגותו בכלא הייתה ראויה; המבקש לא הכניס בעצמו את הנוסעים לתוך שטח מדינת ישראל; ואין עסקינן במניע אידיאולוגי – החלטת הוועדה אינה חורגת ממתחם הסבירות.

4.

מכאן הבקשה לרשות ערעור. המבקש טוען כי פסק דינו של בית המשפט לוקה בחוסר סבירות קיצונית ויש לבטלו מאחר ובית המשפט שם עצמו בנעלי הוועדה, שהחלטתה הייתה סבירה, ובכך חרג מסמכותו כטריבונל מנהלי; כי יש לתת רשות ערעור מכיוון שעניינו מעלה סוגיה עקרונית בעלת השפעה רוחבית על כלל האסירים השוהים בבתי הסוהר, ובפרט על אסירים בטחוניים; כי שאלת היקף התערבותו של טריבונל מנהלי בהחלטות מנהליות היא בעלת השלכה ציבורית רחבה, החורגת מעניינו הפרטני; כי עניינו מעלה סוגיה אנושית-מצפונית; וכי אין מדובר בערעור ב"גלגול שלישי", אלא בערעור ראשון על ההחלטה שלא לשחררו. עוד נטען, בין היתר, כי החלטת בית המשפט המחוזי מקפחת את אוכלוסיית האסירים הבטחוניים למול יתר האסירים; כי קביעת מסוכנותו על-ידי בית המשפט התבססה על חומרת העבירות הפוטנציאליות בעניינו ולא על חומרת המעשה עצמו, שנעשה על רקע כלכלי; וכי לא ניתן משקל לכך שמדובר במאסרו הראשון של המבקש.

5.

המשיבה מבקשת לדחות את הבקשה. לטענתה, הבקשה עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש בלבד, והסוגיות שאותן המבקש מעלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, בשים לב לאמות המידה שהותוו על-ידי בית משפט זה. לגופו של עניין, המשיבה טוענת כי המבקש אינו עומד בתנאים המצטברים בסעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ) , לפיהם יש להוכיח כי האסיר ראוי לשחרור ואינו מסכן את שלום הציבור. המשיבה גורסת כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט משהתערב בהחלטת הוועדה, כשהאחרונה לא נתנה את המשקל הראוי למסוכנות הנשקפת מהמבקש בהתחשב בנסיבותיו הפרטניות, הישנות העבירות, חומרתן והעדר יכולת פיקוח ממשית על המבקש.

דיון והכרעה

6.

לאחר בחינת הבקשה והתגובה לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים תינתן רק במקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו רע"ב 3793/17 אוולד נ' מדינת ישראל , בפסקה 14 (7.1.2018); רע"ב 9789/17 אבו עיאש נ' מדינת ישראל , בפסקה 8 (1.2.2018)). כלל זה יפה גם במקרים בהם בית משפט לעניינים מנהליים הפך החלטה של ועדת שחרורים בעניין שחרור מוקדם של אסיר (רע"ב 3103/15 כיאל נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 8 (8.6.2015); רע"ב 3515/16 ריכטר נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 6 ( 30.6.2016 ) (להלן: עניין ריכטר ) ). אמנם קיימת גישה לפיה בעתירות אסירים יש להחיל מבחן מקל למתן רשות לערער, אך גישה זו ננקטה ביחס לבקשות הנוגעות להחלטות מינהליות גרידא בעוד שביסוד הבקשה דנן ניצבת החלטה של ועדת שחרורים, שהיא גוף מעין שיפוטי (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.03.2009); עניין ריכטר , בפסקה 6 ). על כן, בניגוד לטענת המבקש, עסקינן בערעור ב"גלגול שלישי", לאחר שעניינו של המבקש נבחן פעמיים, הן על ידי ועדת השחרורים והן על ידי בית המשפט המחוזי . כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשות לרשות ערעור כגון דא רק במקרים חריגים ( ראו רע"ב 4959/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה ,

בפסקה 12 (3.9.2015); רע"ב 6794/17 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 (26.10.2017)).

7.

זאת ועוד, ניתן להבין מדברי המבקש כי לשיטתו, עניינו מעלה שאלה כללית בדבר יכולתם של אסירים בטחוניים המורשעים בעבירת רשלנות להראות זניחה של מניע אידיאולוגי כחלק מהוכחת העדר מסוכנות. סוגיית ההוכחה של זניחת הקו האידיאולוגי בעבירות בטחוניות נדונה בעבר בבית משפט זה (בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים , פ"ד נד(2) 313 (2000)). אולם, כפי שציינה דעת הרוב, מסוכנותו של המבקש נקבעה על סמך העבירות בהן הורשע ומנסיבותיהן, במנותק משאלת קיום היבט אידיאולוגי במעשיו . נקבע כי המבקש לא עמד בנטל שמוטל עליו כדי להוכיח שהמסוכנות הנשקפת ממנו פחתה, כמצוות סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי. על כן, אין מקום להידרש לשאלה שעשויה לעלות ביחס להוכחת זניחת הקו האידיאולוגי בעבירות רשלנות.

8.

למעלה מן הצורך יצוין כי בהתחשב בריבוי העבירות וביצוען במשך כשנתיים, כשמדובר היה בעיסוק קבוע של המבקש; שחרורו של המבקש לאותו איזור ממנו בוצעו העבירות; היעדר תנאים לשחרורו, היעדר פיקוח או שינוי בנסיבותיו הכלכליות – גם לגופו של עניין לא מצאתי כי המבקש הוכיח כי מסוכנתו פחתה, ולפיכך אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט, אשר ביטל את החלטת ועדת השחרורים (ראו אמות המידה בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ).

9.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.