רע"ב 7744/15 פלוני נ. שירות בתי הסוהר

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 29.10.2015 בעתירת האסיר המבקש (עת"א 55161-10-15, כב' השופטת מ' ברנט ). בעתירה טען המבקש כי היחס אליו הוא כאל אסיר בסיכון גבוה לבריחה (להלן: סג"ב ), וזאת חרף העובדה שלא הוגדר ככזה. עוד טען המבקש כי אין מקום להעבירו מבית סוהר מעשיהו לבית סוהר רימונים, שכן העברה זו מבוססת על ההתייחסות אליו כסג"ב וזאת מבלי שהוגדר כך. למחרת היום שבו הוגשה העתירה אמנם שובץ המבקש על ידי המשיב לבית סוהר רימונים, ובמקביל נתקבלה החלטה על הגדרתו כסג"ב באופן רשמי. כעבור יום נוסף התקיים דיון בעתירה, שבמסגרתה ניתנה ההחלטה נושא הבקשה שלפניי. בהחלטה נקבע כי סיווגו של המערער כסג"ב הוא מוצדק בנסיבות העניין, ומשכך נדרשת רמת אבטחה גבוהה מזו המצויה בבית סוהר מעשיהו – ועל כן דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, שבה נתבקש לאסור על המשיב את העברתו של המערער לבית סוהר רימונים. יצוין כי בבקשה הנדונה מבהיר המבקש כי אינו טוען עוד נגד ההחלטה להעבירו לבית סוהר רימונים, ובקשתו עתה מתמקדת בעניין הגדרתו כסג"ב, שמשמעותה לטענתו היא פגיעה בזכויותיו והטלת מגבלות נוספות עליו.

בנוסף הגיש המבקש בקשה לקיים הליך זה בדלתיים סגורות ולכנותו "פלוני", וזאת בשל חששו כי יבולע לו אם ייחשף שמו לאסירים אחרים. לנוכח הודעת המשיב כי אינו מתנגד להטלת איסור פרסום על שמו ופרטיו המזהים של המבקש בהליך שלפניי, אני נעתרת לבקשת המבקש בעניין זה.

2.

המבקש הוא עבריין מין חוזר, שהורשע מספר פעמים בעבירות מין שביצע בקטינים, ומרצה עונש מאסר מאז שנגזר דינו ביום 20.7.2014 לשמונה חודשי מאסר בפועל בגין מעשה מגונה שביצע בקטין (ת"פ 42271-03-13). טרם שריצה את מלוא העונש האמור, נעצר המבקש בגין עבירות נוספות שביצע עובר למאסרו, וביום 11.10.2015 הושת עליו עונש נוסף של 33 חודשי מאסר בפועל משהורשע בניסיון לבצע מעשה סדום בקטין (תפ"ח 51401-01-15; להלן: העונש הנוסף ). יוער כי קדם לאלה מאסר במשך 6 חודשים שאותו ריצה המבקש בעבודות שירות, וזאת בגין הרשעתו בעבירות מין אחרות (ת"פ 3979-01-11).

ביום 30.9.2015 התרחש אירוע חגיגי בבית סוהר מעשיהו, שאליו הגיעה להקה חיצונית בליווי רב היחידה ושבמהלכו התקיימה תפילה משותפת עם האסירים ולאחריה הרקדה משותפת. בסיום האירוע, בעת שחברי הלהקה פנו לצאת מהמקום, התחזה המבקש לאחד מהם וצעד לכיוון היציאה. יצוין כי המבקש היה לבוש בבגדים דומים לאלה של חברי הלהקה (הופעה חרדית). לימים הביא מעשהו זה של המבקש להגדרתו כסג"ב ולהחלטה להעבירו מבית סוהר מעשיהו לבית סוהר רימונים (להלן: אירוע ניסיון הבריחה ).

3.

ביום 14.10.2015, שלושה ימים לאחר הרשעת המשיב והטלת העונש הנוסף, פנתה באת כוחו לקצינת האסירים בבית סוהר מעשיהו וביקשה לבטל את הגדרתו כסג"ב. ביום 21.10.2015 השיבה קצינת האסירים כי נכון לאותה עת המבקש אינו מוגדר כסג"ב, אך ציינה כי לאירוע ניסיון הבריחה היו עדים אנשי סגל בבית הסוהר, ולדבריהם המבקש אכן "נצמד לאנשי הדת שביקרו באגף בעת צאתם".

ביום 27.10.2015 הגיש המבקש עתירה שבמסגרתה קבל על היחס אליו כאל סג"ב ועל המגבלות שלדבריו הוטלו עליו עקב כך. למחרת, יום 28.10.2015, הכריז המשיב על הגדרתו של המבקש כסג"ב. במקביל ובאותו היום דנה ועדת המיון של המשיב במקום שיבוצו של המבקש למאסר. בפני הוועדה הובאו מכלול הנסיבות בעניין המבקש, לרבות אירוע ניסיון הבריחה, ולנוכח הדברים קבעה הוועדה כי המבקש ישובץ למאסר בבית סוהר רימונים.

4.

ביום 29.10.2015 התקיים דיון בעתירת המבקש. בתום הדיון, ניתנה ההחלטה נושא עתירה זו, שבמסגרתה נקבע כדלקמן:

"לטענת העותר... בתום האירוע לחץ את ידו של הסוהר, אחל לו חג שמח ושב על עקבותיו לעבר פנים החצר.

אלא שאירוע זה הסתיים באישום ולפיו העותר ניסה להימלט מבית הסוהר.

עוד נטען כי העובדת הסוציאלית והרב ששהו במקום אישרו בפני העותר כי הם יודעים שלא היה בכוונתו להימלט. העותר הוגדר אתמול כסג"ב ומוין לבית הסוהר רימונים.

...

עיון במידע המודיעיני מעלה כי הדברים שנמסרו לב"כ העותר על ידי העותר שונים בתכלית השינוי מן האמור במידע המודיעיני ודי לחכימא ברמיזא.

זאת ועוד.

ההחלטה בדבר שיבוץ אסירים, לא כל שכן שיבוץ אסירים אשר הפכו מעצירים לאסירים מצוי בליבת שיקול הדעת המנהלי וביהמ"ש יטה שלא להתערב בהחלטת הרשות.

החלטת הרשות אכן מצביעה על סיכון גבוה לבריחה וכפועל יוצא צורך ברמת אבטחה גבוהה מזו המצויה בבית סוהר מעשיהו..."

5.

מכאן בקשת רשות הערעור, שבה שב וטוען המבקש כי אירוע ניסיון הבריחה היה מעשה קונדס בלבד. לדבריו, אסיר אחר דירבן אותו "לבצע בדיחה" על חשבון הסוהר שעמד בפתח האגף ובירך את חברי הלהקה בצאתם, והמעשה אכן הביא לפרץ צחוק בין האסירים חברי האגף. ואולם, המבקש מדגיש כי מיד לאחר לחיצת היד הוא סב על מקומו ופנה חזרה לחצר וכי בשום שלב לא התכוון לברוח, ולפיכך יש לבטל את הגדרתו כסג"ב – הגדרה שלטענתו נושאת בחובה הטלת מגבלות ופגיעה בזכויותיו.

המשיב מצידו טוען כי דין הבקשה להידחות על הסף מאחר שהיא אינה מעלה שאלה משפטית כללית או בעלת עניין ציבורי החורג מעניינו של המבקש. כמו כן טוען המשיב כי העתירה הוגשה לבית המשפט המחוזי יום קודם להחלטה על הגדרת המבקש כסג"ב, ולפיכך ברי כי החלטה זו לא נתקפה במסגרת העתירה. בעניין זה אקדים ואציין כי איני מקבלת את עמדת המשיב, שכן מעיון בטענות המבקש בעתירה עולה כי אלה הופנו נגד היחס אליו כאל סג"ב, אף שבאותה עת טרם הוגדר ככזה, ונגד שיבוצו הצפוי לבית סוהר רימונים כתוצאה מהיחס אליו כאל סג"ב – כפי שאמנם אירע בהמשך.

המשיב מוסיף וטוען כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, וזאת בהיעדר עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיב, יש לדחות את ניסיונו של המבקש להפחית מחומרתו של אירוע ניסיון הבריחה או ליתן לו צידוק. לדבריו, מידת סיכון הבריחה של המבקש נבחנה על ידי הגורמים המתאימים במשיב, וההחלטה על הגדרתו כסג"ב נסמכה על דוח הסוהר שהיה עד לאירוע ניסיון הבריחה ועל חוות דעת מודיעינית.

יצוין כי לאחר הגשת התגובה, הוגשה בקשה למתן רשות להגיש תשובה מטעם המבקש. לא ראיתי מקום לכך, מה גם שבבקשה זו הקדים המבקש ופרש את תשובתו. בהמשך התקבלה בקשה נוספת מטעם המבקש, שביקש לזמן ידידי בית משפט. גם לכך אין מקום, ואף בקשה זו נדחית. וכפי שמיד אפרט, גם הבקשה העיקרית, היא בקשת רשות הערעור, דינה להידחות.

6.

כידוע, רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו, למשל, רע"ב 3881/15 פלוני נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 18 (21.10.2015), והאסמכתאות שם). לטענת המבקש, בקשתו מעלה סוגיה משפטית עקרונית בשאלה אם פסק דין של בית משפט מחוזי בעתירות אסיר ניתן לערעור בזכות, מכוח סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה; והוראה זו גוברת על הוראת סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971. ואולם, המבקש העלה טענתו זו בשפה רפה ובנסיבות אלה לא מצאתי מקום לדון מחדש בפסיקת בית משפט זה שדחתה טענות דומות בעבר (ראו, למשל, רע"ב 5619/14 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 7 (30.7.2015), והאסמכתאות שם). עם זאת, בפסיקת בית משפט זה הובעה גם הגישה כי יש להבדיל בין שני טיפוסים שונים של הליכים הנוגעים לאסירים: האחד מקורו בהחלטה של בעל תפקיד במשיב, שמתקבלת מבלי שהאסיר טען בעניינה לפני בעל התפקיד המחליט; והשני מקורו בהחלטה של ועדה כגון ועדת שחרורים, המהווה גוף מעין-שיפוטי. על פי גישה זו, יש להפעיל מבחן מרחיב לגבי בקשות רשות ערעור מן הטיפוס הראשון, שכן למעשה מדובר ב"גלגול שני" בלבד שבו ניתנת למבקש הזדמנות לשטוח את טענותיו; וזאת בשונה מהליכים מהטיפוס השני, שבקשות רשות הערעור בעניינם הם בבחינת "גלגול שלישי" (ראו חוות דעתו של השופט כתוארו אז א' גרוניס ב-425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)).

בענייננו, טענותיו של המבקש מתמקדות בהחלטה להגדירו כסג"ב בעקבות אירוע ניסיון הבריחה. טענה זו נוגעת לעניינו הקונקרטי של המבקש ומכאן שאינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אף לא ב"גלגול שני". עם זאת אומר, כי גם לגופה דין הבקשה להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המידע המודיעיני שהגיש המשיב מצביע על סיכון גבוה לבריחה, ומעלה תמונה שונה בתכלית מזו שהמבקש מנסה לצייר. נראה אפוא כי לא בכדי הוגדר המבקש כסג"ב, ומכל מקום העניין מסור לשיקול דעת הגורמים המוסמכים בבתי הסוהר. כפי שציין המשיב, בכל מקרה הערכה מחודשת בעניין זה מתקיימת מדי שישה חודשים.

סוף דבר, הבקשה נדחית.