רע"ב 6499/17 דידי סיבוני נ. שירות בתי הסוהר- מחלקת האסיר - זימונים

1 .

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 9.8.2017 (עת"א 37018-06-17, כבוד השופט

א' יקואל ) (להלן: הבקשה ו- פסק הדין מ-2017 , בהתאמה). במסגרת פסק הדין, דחה בית המשפט את עתירתו של האסיר (להלן: המבקש ), מהטעם שהסעד שהתבקש בעתירה הושג במהלך בירורה – שירות בתי הסוהר (להלן: המשיב או

שב"ס ) שילב את המבקש בהליך טיפולי. בהינתן האמור, הבקשה שלפניי נוגעת ל טיב הליך הטיפול שבו המבקש שולב ולכך שלטענתו המדובר בטיפול ראשוני בלבד. יובהר כי בכותרת פסק הדין מ-2017 צוין שמדובר בהחלטה, אולם מכיוון שמבחינה מהותית זהו פסק דין, אתייחס אליו ככזה.

רקע עובדתי

2.

המבקש הוא אסיר פלילי שהורשע ברצח אשתו ונידון למאסר עולם שעונשו לא נקצב, החל מיום 7.5.2000

(תפ"ח 3002/00 ו-ע"פ 334/02). נכון לעת הזו, המבקש ריצה למעלה מ-17.5 שנות מאסר. כפי שנמסר על ידי המשיב, המבקש החל לרצות את מאסרו בבית הסוהר איילון; בשנת 2003 הועבר לבית הסוהר אשל למשך 13 שנים (במהלכם ריצה מספר חודשים בבית הסוהר מגן); והחל מאוגוסט 2016 הועבר חזרה לבית הסוהר איילון. בהתאם להתייחסות ראש תחום טיפול ושיקום של בית סוהר איילון מיום 19.9.2017 (להלן: חוו"ד מיום 19.9.2017 ), וכפי שעולה מכתבי הטענות של המבקש עצמו, המבקש מכחיש בתוקף את ביצוע העבירה שבגינה הורשע.

טרם שיוצגו עיקרי העובדות הצריכות לעניין, יש להבהיר כי לנושא השתתפות אסירים בהליכי טיפול ושיקום בבית הסוהר השלכות משמעותיות על אורך תקופת מאסרם ועל האפשרות כי יזכו להטבות במהלכה, ובין היתר ליציאה לחופשות. יודגש כי בכל הנוגע למשך תקופת המאסר, נושא הטיפול נשקל הן בשאלת קציבת עונשו של אסיר המרצה מאסר עולם שעונשו לא נקצב – בדומה למבקש שלפניי – והן בעת בחינת האפשרות לשחרור מוקדם של האסיר בהתאם להוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ממאסר ). עוד יצוין, וכעולה מחוות הדעת המקצועיות שצורפו לתגובת המשיב, כי יש להבחין בין הליך טיפול ראשוני להליך טיפול ייעודי . בעוד טיפול ראשוני הוא קצר טווח ותכליתו ככלל להקנות כלים בסיסיים, להעלות מוטיבציה לטיפול ולבחון התאמת האסיר לטיפולים עתידיים, טיפול ייעודי נחשב לאינטנסיבי במיוחד ומותאם לאסיר בהתאם לעבירה שביצע, נסיבות חייו וצרכיו האישיים.

ביום 16.12.2014 שולב המבקש בקבוצה ראשונית, בהנחיית עובד סוציאלי ויועצת רשות שחרור האסיר, שמטרתה העלאת המוטיבציה לצורך בטיפול. המבקש לקח חלק בכל שמונת המפגשים הטיפוליים, ולמרות עמידתו בכללי הקבוצה, גורמי הטיפול התרשמו כי לא התחבר לתכני הטיפול; לא ראה עצמו כאדם אלים, לא הביע מודעות לדפוסיו האלימים ולא שיתף מעולמו הפנימי. יצוין כי לפי חוו"ד מיום 19.9.2017, עד לאותה עת (למעלה מ-14 שנים) המבקש היה "בקשר מעקבי עם עובד סוציאלי ולא השתלב בהליך טיפולי".

3.

ביום 13.10.2015 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 20868-10-15), במסגרתה ביקש כי בית משפט יורה למשיב לאפשר כניסת מטפלים חיצוניים לאבחן את מסוכנתו של המבקש. עוד ביקש כי בית משפט יורה על שילובו בפרויקט הטיפולי "אבני הדרך" או לחלופין, שהמשיב יודיע כי המבקש איננו זקוק להליך טיפולי ויחדל לעשות שימוש בנושא זה כטענה לדחיית בקשותיו ליציאה לחופשה או להמלצה על קציבת עונשו. בתגובה להליך, הבהיר המשיב כי פרויקט "אבני דרך" מעניק טיפול אינטנסיבי וארוך טווח לאסירים השפוטים למאסרים ממושכים בגין ביצוע עבירות חמורות, בנושא כישורי חיים והקניית כלים להתמודדות במצבי לחץ במאסר ועם חזרתם לחברה. עוד הודגש כי טיפול זה מתמקד בנושא העבירה ועיבוד הרגשות הקשורים לביצוע העבירה, תוך שימת דגש על עבירת האלימות. בהקשר זה טען המשיב כי אין מקום לשלב את המבקש בטיפול האינטנסיבי המבוקש, מאחר שהמבקש לא תופס עצמו כאדם אלים או כזה הזקוק לטיפול ועד כה לא הפיק כל תובנה בנוגע למצבו. משכך, להערכת גורמי הטיפול בבית סוהר איילון (להלן: גורמי הטיפול ), המבקש לא יתחבר או יפיק תועלת מהטיפול המרוכז נושא אותה עתירה.

ביום 8.12.2015 התקיים דיון בעתירה שבסופו הוחלט לדחותה (כבוד השופט ג' גדעון ) (להלן: פסק הדין מ-2015 ). במסגרת פסק דינו נסמך בית המשפט על עמדת גורמי הטיפול, כפי שתוארה לעיל, ואף הביע ספק בדבר אותנטיות המוטיבציה שמביע המבקש לקבלת הטיפול. עם זאת, העיר בית המשפט לקראת סיום כי "טוב תעשה המשיבה אם תנסה לאתר טיפול שיתאים לעותר ולמצבו ואשר ניתן יהיה לשלב בו את העותר חרף הכחשתו את העבירה וחרף העדר תובנה למצבו כנטען".

4.

בהמשך לפסק הדין מ-2015, ביום 6.1.2016, שולב המבקש בקבוצת ראשונית שעניינה "ויסות כעסים", שאותה סיים ביום 14.4.2016, לאחר השתתפות בשלושה-עשר מפגשים. לפי שנמסר, גורמי הטיפול התרשמו כי המבקש השתתף בקבוצה באופן פורמאלי בלבד, וכי נראה היה שהוא נתרם באופן מצומצם מההליך הקבוצתי. לאחר מכן, ולמרות התרשמות זו של גורמי הטיפול, החל המבקש להשתתף בקבוצה ראשונית שעניינה "עיוותי חשיבה" בהנחיית עובד סוציאלי וקצין חינוך. מטרת קבוצה זו היא לקבוע את המשך הטיפול בתחום העבירה הפרטנית הרלוונטית לכל משתתף. המבקש לקח חלק בשבעה מתוך שנים-עשר מפגשים שנקבעו להליך טיפולי זה, וזאת בשל העברתו ביום 10.8.2016 לבית סוהר איילון. יובהר כי לפי הנמסר בתגובת המשיב, גורמי הטיפול לא סברו שהפסקת ההשתתפות בקבוצה זו פוגעת ברצף הטיפולי או מונעת השתלבות בקבוצה אחרת במידת הצורך. למען שלמות התמונה, יצוין כי המבקש התנגד להעברתו לבית סוהר אחר ואף פתח בהליכים משפטיים על מנת לשנות את ההחלטה (עת"א 11227-11-15 ו-רע"ב 8858/15) – הליכים אלו נדחו. בהמשך לכך, המבקש ביקש לעכב את העברתו לבית הסוהר איילון על מנת שיוכל לסיים את הליך הטיפול שהיה בעיצומו – אך גם בקשה זו נדחתה. עוד יצוין כי אף הוריו של המבקש פנו למשיב בבקשה לדחיית מועד העברתו. בקשת הורי המבקש נדחתה, תוך שהמשיב ציין במסגרת מכתב מיום 9.8.2016 כי בית סוהר איילון "קיבל הנחיות לעניין המשך הטיפול בבנכם" (להלן: מכתב המשיב מיום 9.8.2016 ).

עם העברת המבקש לבית סוהר איילון, ערכו עמו גורמי הטיפול מספר שיחות. כפי שעולה מתגובת המשיב, מהשיחות האמורות עלתה סתירה מסוימת בגישת המבקש: מחד גיסא, המבקש הצהיר כי הוא מעוניין להשתלב בטיפול, ומאידך גיסא התקשה לתפוס עצמו כאדם אלים ולא גילה כל תובנה המעידה על היזקקות או צורך בטיפול. עוד צוין כי ביום 9.5.2017 נערך למבקש אבחון פסיכולוגי לבקשת ועדת השחרורים, לצורך בחינת קציבת עונשו (להלן: האבחון העדכני ). באבחון שנערך למבקש הודגש כי הוא אינו מביע כל רגש או קושי ביחס למוות של אשתו ולעובדה שהוא זה שהורשע ברציחתה. התנהלותו בבית הסוהר תוארה כחיובית, תוך שצוין כי הוא כלוא באגף אסירי עבודה, משולב בתעסוקה וכי לא נזקפו לחובתו עבירות משמעת. לצד זאת, הממצאים הטיפוליים תיארו את המבקש כאדם זהיר ומחושב שמנסה להצטייר באור חיובי. עוד צוין כי ניכר שהמבקש מרוחק מרגשותיו ופועל בשליטה עצמית גבוהה ובכלל זה אינו נוטה לדווח על מצוקה, עוינות או דחפים שליליים כלשהם. נקבע כי שילוב זה, בין עיכוב משמעותי של רגשות שליליים לצד שליטה עצמית גבוהה, עלול לגרום להתנהגות תוקפנית לעיתים רחוקות מאוד. עם זאת, הודגש כי במצבי קיצון ייתכן שיופיעו התפרצויות כעס ותוקפנות בעלות אופי מתוכנן ומבוקר. הובהר כי מודעות המבקש למאפיינים אישיותיים אלה אינה גבוהה. בנוסף צוין כי ממצאי האבחון הקודם שנערך למבקש, מיום 16.3.2014, תיארו את המבקש כבעל דפוסים של הפרעת אישיות ונטייה לדפוסי מחשבה אנטי-סוציאליים. בשל כל אלה, נקבע כי הפרוגנוזה להיתרמות משמעותית מהטיפול איננה גבוהה וכי הערכת המסוכנות לאלימות בעתיד היא בינונית. עם זאת, צוין כי "במידה וישתלב בטיפול מעבר לרמה הפורמלית (כפי שהתקיים עד עתה) ויתרם ממנו, אזי מסוכנותו עשויה לפחות".

5.

ביום 28.5.2017 דחתה ועדת השחרורים המיוחדת במקום מושבה בבית הסוהר מעשיהו את בקשתו הרביעית של המבקש כי זו תמליץ על קציבת עונשו (להלן ולעיל: ועדת השחרורים ו- החלטת ועדת השחרורים , בהתאמה ). במסגרת החלטתה נסמכה הוועדה על האבחון העדכני שנערך למבקש ועל המסוכנות הגבוהה שמייחסת לו ועדת אלימות במשפחה. בנוסף, הדגישה ועדת השחרורים את תקוותה כי המבקש "ישכיל להשתלב ולנצל את המסגרות הטיפוליות המוצעות לו ולא באופן פורמלי בלבד כדי שיפיק את המירב". בשים לב להחלטתה, ציינה ועדת השחרורים כי המבקש יוכל להגיש בקשה להמלצה על קציבה נוספת בתוך שנה – קרי, במאי 2018. בעשותה כן, עשתה שימוש ועדת השחרורים בסמכותה לקצר את תקופת השנתיים שנקבעה לדיון מחדש בבקשות מעין אלו, לפי סעיף 29 לחוק שחרור על תנאי ממאסר.

המבקש הגיש ערעור על החלטה זו של ועדת השחרורים לבית משפט מחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 23291-06-17, כבוד הנשיא א' טל וכבוד השופטים ש' בורנשטיין ו- ד' עטר). לצד זאת הגיש המבקש ביום 4.6.2017 עתירה נוספת, שעומדת במרכז הבקשה דנן, לשילובו בהליך טיפולי (להלן: העתירה ). להשלמת התמונה יצוין כי המבקש עדכן ביום 22.10.2017, כי ערעורו על החלטת ועדת השחרורים נמחק בתום דיון מיום 17.10.2017, לנוכח המלצת בית המשפט לעניינים מנהליים להמתין שתתקבל הכרעת בית משפט זה בבקשה רשות הערעור המונחת לפניי.

ההליך לפני בית משפט לעניינים מנהליים ופסק הדין מ-2017

6.

במסגרת העתירה התבקש בית המשפט לעניינים מנהליים להורות למשיב להעניק למבקש טיפול, או לחלופין להתיר הכנסת פסיכולוג חיצוני. בעקבות הגשת העתירה, ביום 5.6.2017 נערך למבקש ריאיון על ידי סגנית מפקד בית סוהר איילון. בסיכום הריאיון נכתב כי המבקש לא מיצה הליכים טרם שהגיש את עתירתו וכן כי המבקש שלל אפשרות לעבור לבית סוהר אחר ככל שתיפתח בו קבוצת טיפול למכחישי עבירות אלימות. בהמשך לכך, ביום 5.7.2017 נערך למבקש ריאיון קבלה לקבוצה פסיכו-חינוכית "שינוי דפוסים" שבסיומו נקבע כי המבקש אינו מתאים למסגרת טיפולית זו. עם זאת, בשל עתירתו לקבלת טיפול והרצון להעניק לאסיר הזדמנות להשתלב בטיפול, החליט המשיב לקבלו לקבוצה. ביום 23.7.2017 החל המבקש את הטיפול בקבוצת "שינוי דפוסים" ולפי הנמסר על ידי המשיב, עד כה השתתף בארבעה מפגשים של הקבוצה. כאמור בחוו"ד מיום 19.9.2017, קבוצה זו עוסקת בהקניית מיומנויות טיפוליות קבוצתיות, ומתמקדת ביכולתו של האסיר לזהות את דפוסי פעולתו והבנת עיוותי חשיבה. כפי שנמסר על ידי המשיב, עם סיום הליך זה ניתן יהיה לבחון את מידת רצונו ויכולתו להיתרם מטיפול, ובמידה שאכן תחול תמורה כלשהי בהתנהלותו יגובש האופק הטיפולי המתאים עבורו.

לנוכח שינוי נסיבות זה, דחה בית המשפט את עתירת המבקש תוך שהדגיש כי "העתירה, כנוסחה, קשורה בקבלת טיפול. אין התייחסות ספציפית בעתירה לטיפול כזה או אחר (אלימות, אסירי עולם שעונשם טרם נקצב וכדומה)". עוד הציע בית המשפט למבקש "לסיים את ההליך הטיפולי, ולהסדיר בינו לבינו את מידת נזקקותו". לסיום הוסיף בית המשפט, כי שמורה למבקש הזכות לפנות בעתירה חדשה ככל שלא ישולב בהליך טיפולי ייעודי בהמשך. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

7.

במסגרת בקשתו מלין המבקש על אופי הטיפול שניתן לו. לטענתו, המדובר בקבוצה טיפולית התחלתית בלבד – הרביעית במספר שבה הוא נוטל חלק – הניתנת לאסירים בתחילת דרכם, שאינה מהווה טיפול מספק על מנת שוועדת השחרורים תשקול בחיוב להמליץ על קציבת עונשו. עוד טוען המבקש כי בקשתו מעוררת מספר שאלות עקרוניות, וביניהן השאלה אם המשיב רשאי למנוע מאסיר טיפול אך בשל הכחשתו את העבירה המיוחסת לו, כפי שלטענתו נעשה במקרה שלו, בניגוד להלכות מפורשות של בית משפט זה. זאת בפרט בהינתן שהטיפול מהווה תנאי לקציבת עונשו, יציאה לחופשות ולשחרור מוקדם. בהקשר זה מבהיר המבקש כי הציף בפני העובדים הסוציאליים בבית הסוהר וסגנית מפקד בית סוהר איילון, מספר נושאים משמעותיים בחייו הדורשים טיפול, אולם מכיוון שהוא עומד על הכחשתו את ביצוע העבירה, ממאן המשיב לשלבו בטיפול משמעותי . יתרה מכך, המבקש מציין כי במהלך מאסרו "השתתף בעשרות קבוצות טיפוליות, שניתנו על ידי קצינות החינוך בכלא, ועו"סיות ופסיכולוגיות חיצוניות, ובהן שליטה בכעסים, גישור, אינטליגנציה הורית, הורות בשלט רחוק, קבוצות של מכון אדלר (ובהן אף הורות מתקדמת), ניהול קונפליקטים ועוד". אולם מאחר שמסגרות אלה אינן מוגדרות על ידי המשיב וועדת השחרורים כקבוצות הטיפוליות שעל המבקש לעבור, הן אינן מספקות לצורך קציבת עונשו. יצוין כי המבקש לא הרחיב על אודות הקבוצות הללו ואף לא פירט כיצד טענה זו עולה בקנה אחד עם התיאור העובדתי שהוצג בבקשתו ולפיו המשיב שילבו עד כה רק בשלושה הליכים טיפוליים ראשוניים (מבלי שנספרה הקבוצה הנוכחית שבה שולב לאחרונה).

עוד טוען המבקש כי פסק הדין מ-2017 סותר את פסק הדין מ-2015 שהורה, לטענתו, על שילוב המבקש בטיפול. בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שלא נתן דעתו להבטחת המשיב (כפי שהובאה במכתב המשיב מיום 9.8.2016) שלפיה המבקש ימשיך להיות מטופל בבית סוהר איילון. לנוכח האמור, ואף בשל הפלייתו לרעה ביחס לאסירים אחרים שנשפטו גם הם למאסרי עולם וכופרים בהרשעתם, טוען המבקש כי נפל פגם בהחלטת המשיב המצדיק התערבותו של בית משפט זה. עוד מוסיף המבקש כי שגה בית משפט לעניינים מנהליים שלא אפשר לו לקבל טיפול באופן פרטי; כך במיוחד לנוכח העובדה שבחוות הדעת מיום 24.7.2017 שצורפה לכתב התשובה לעתירה, צוין כי אין מניעה סוציאלית לכניסתו לבית הסוהר (להלן: חוו"ד מיום 24.7.2017 ).

8.

המשיב מצדו טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף, מאחר שבמהלך בירור העתירה המבקש קיבל את הסעד המקורי שביקש ושולב בהליך טיפולי. בהקשר זה, מוסיף המשיב, כי במסגרת הבקשה שינה המבקש את חזית הטיעון בכך שביקש לראשונה להשתלב בטיפול משמעותי

ולא בהליך טיפול כלשהו. יתרה מכך, נטען כי אין מקום להיעתר לבקשה מאחר שההליך הטיפולי שבו שולב המבקש נועד בעיקר לבחון את מידת התרומה שיפיק המבקש משילוב עתידי בהליך טיפולי ייעודי, אם בכלל. בהינתן האמור, אין גם מקום להידרש לסעד החלופי שהתבקש לאפשר הכנסת מטפל פרטי לבית הסוהר. עוד טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה על הסף אף מחמת היותה תחומה לנסיבותיו הפרטניות של המבקש ולקביעות העובדתיות שבפסק הדין מ-2017, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור. לגישת המשיב, המבקש אינו באמת מעוניין להשתלב בטיפול משמעותי ולהפיק ממנו תועלת שתענה על נזקקות טיפולית כלשהי, אלא אך מעוניין לצבור "רקורד טיפולים" שיוכל להציג בעת בחינת בקשתו לקציבת עונשו ולמתן טובות הנאה שונות (למשל, יציאה לחופשה). בהינתן האמור, מחדד המשיב כי השאלה העקרונית שמנסה לצייר המבקש לעניין מניעת טיפול בשל הכחשת עבירה, אינה רלוונטית כלל לנסיבותיו הפרטניות – שהרי הטעם העיקרי לכך שלא קיבל טיפול ייעודי עד כה, היא העובדה שלא הצביע על נזקקות טיפולית כלשהי במהלך כל שנותיו במאסר.

המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה אף לגופם של דברים. כך שעה שההחלטה לשלב את המבקש בטיפול הנוכחי מבוססת על עמדת גורמי המקצוע שלפיה בשלב זה יש לבחון את מידת היתרמותו של המבקש מהליך הטיפולי, טרם שייקבע אם יש לשלבו בהליך טיפולי ייעודי אינטנסיבי המחייב נכונות ומוטיבציה לעבודה רגשית מעמיקה. זאת בפרט כאשר "גורמי הטיפול מצאו שוב ושוב כי המבקש טוען שאינו זקוק לטיפול, ואף לא הביע נזקקות טיפולית כלשהי". במובן זה, החלטת המשיב מבוססת על שיקולים מקצועיים וסבירים ואינה מגלה עילה להתערבות בית משפט זה בשיקול הדעת הרחב המוקנה למשיב בעניין ניהול בתי הסוהר. בהתייחס לסעד החלופי שהתבקש על ידי המבקש, טוען המשיב כי בקשה זו אינה עומדת בהוראות פקודת נציבות מספר 04.68.00 – כניסת מומחים פרטיים לבתי סוהר (להלן: פקודת המומחים ). לבסוף מוסיף המשיב, כי למבקש ניתנה הזדמנות נוספת להוכיח שהוא מתאים לשילוב בהליכי טיפול ייעודיים וטוב ייעשה אם יאחז בהזדמנות זו בשתי ידיו.

9.

בין לבין, מאז הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש מספר בקשות והודעות תוך שצירף להן מסמכים שונים. כך, ביום 4.9.2017 הגיש המבקש בקשה לעיון נוסף בהחלטתי מיום 31.8.2017 שבמסגרתה ניתנה ארכה להגשת תגובת המשיב. במסגרת בקשה זו צירף המבקש מכתב ששלחו ילדיו לנשיאת בית המשפט העליון בו ביקשו להקדים את הדיון בהליך אחר המתנהל בפני בית משפט זה. בהמשך, ולאחר שהוגשה תגובת המשיב ביום 19.9.2017, הגיש המבקש בקשה ביום 24.9.2017 כי בית המשפט יורה למשיב להמציא את תגובתו למבקש. בבקשה זו הוסיף המבקש טענות על אודות אופי הקבוצה שבה הוא משולב כעת. ביום 26.9.2017, הגיש המבקש הודעה נוספת שבמסגרתה הודיע כי המשיב המציא לו את תגובתו. עם זאת, צוין כי המשיב ממאן למסור לו שני נספחים שצורפו לתגובתו – חוו"ד מיום 19.9.2017 וסיכום האבחון העדכני שנערך למבקש. לפיכך, ביקש המבקש כי בית משפט זה יורה למשיב להמציא לו את המסמכים החסרים (להלן: הבקשה מיום 26.9.2017 ). עוד יצוין כי במסגרת הבקשה האמורה פירט המבקש אי-דיוקים רבים שנפלו, לדידו, בתגובת המשיב. ביום 15.10.2017 התקבלה הודעה מטעם המבקש שכותרתה "הודעה דחופה מטעם המבקש". במסגרת הודעה זו פורטו טענות המשיב כפי שהוצגו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בהליך הערעור על החלטת ועדת השחרורים. לטענת המבקש, פירוט הטענות מצביע על כך שהלכה למעשה נמנע ממנו טיפול בשל הכחשתו את העבירה. ביום 22.10.2017 נתקבלה הודעה נוספת מטעם המבקש שבמסגרתה פורטו דברי ראש חטיבת התקון בשב"ס בישיבת ועדת הפנים של הכנסת מיום 2.8.2017, שלפיהם לכל אסיר נבנית תכנית טיפול אישית מרגע מאסרו. עוד עדכן המבקש במסגרת ההודעה האמורה כי במהלך דיון שהתקיים ביום 17.10.2017 בערעורו על החלטת ועדת השחרורים, הודיע המבקש כי הוא מוחק את הערעור, בהתאם להמלצת בית המשפט לעניינים מנהליים להמתין להכרעת בית משפט זה בבקשה. להודעה האמורה צורף פרוטוקול הדיון בוועדת הפנים וכן פרוטוקול הדיון ופסק הדין מיום 17.10.2017.

דיון והכרעה

10.

הלכה היא מלפני בית משפט זה כי רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר תינתן ככלל בצמצום, במקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית או כזו בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 705/16 עואד נ' מדינת ישראל (11.8.2016) (להלן: רע"ב 705/16 ); רע"ב 509/15 נחושתן נ' שירות בתי הסוהר (12.4.2015)). בצד זאת, השתרשה במחוזותינו גישה הנוקטת במבחן מקל ביחס לבקשות רשות ערעור שתוקפות החלטה מנהלית (בניגוד להחלטה מעין שיפוטית, למשל של ועדת שחרורים), כגון זו שלפניי, בהיותן בעיקרן ערעור ב"גלגול שני" (רע"ב 425/09

פריניאן נ' פרקליטות המדינה

(11.3.2009), פסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ; רע"ב 4879/17 טורק נ' שרות בתי הסוהר (21.6.2017) ).

11.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובנספחים שצורפו, מצאתי כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אף לפי המבחן המקל שנקבע בפסיקה. זאת בראש ובראשונה משום שההליך דנן עניינו בנסיבותיו הפרטניות של המבקש ואינו מעורר כל שאלה רוחבית.

ככלל, מקובלת עליי הגישה שלפיה אין לסגור את דלת הטיפול בפני אסיר אך בשל הכחשתו את העבירה שבגינה הורשע (ראו והשוו, בג"ץ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נ' הועדה הצבאית לעיון בעונש (2.2.2012), בפסקה ד' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (להלן: בג"ץ 6067/11 )). ואולם כפי שנקבע בפסק הדין מ-2017, ובניגוד לתמונה שהמבקש מציג, לא נמנע מהמבקש טיפול בשל כך שהוא מכחיש את ביצוע העבירה שבגינה נגזר עליו מאסר עולם. כעולה ממספר חוות דעת מקצועיות, לכל אורך מאסרו לא עלה בידי המבקש לגבש תובנות שלפיהן הוא זקוק לטיפול או עשוי להיתרם ממנו. הרושם הוא שהמבקש רואה את ההליכים הטיפוליים כאמצעי להשגת מטרות משניות – קציבת עונשו, שחרור מוקדם ויציאה לחופשות – ואינו תופס את המסגרות הטיפוליות שבהן השתתף ככלי משמעותי לתיקון דפוסי התנהגותו ולשיפור אורחות חייו. בנסיבות שתוארו, אינני מוצאת כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית או כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. ואעיר בהקשר זה כי במסגרת בקשתו המבקש אף לא הצביע על טעמים של ממש לסתור את קביעת בית המשפט שאישרה כי עמדת המשיב איננה מבוססת על הכחשת המבקש את עבירותיו, אלא על כך שמידת נזקקותו לטיפול איננה ברורה (ראו והשוו, רע"ב 2354/15 לדה נ' שירות בתי הסוהר (10.6.2015)).

12.

יתר על כן, משעה שהמבקש שולב במסגרת טיפולית במהלך בירור העתירה, הבקשה שלפניי נסובה למעשה על סוג הטיפול שיקבל המבקש ולא על עצם השאלה אם הוא יקבל טיפול. סיווג אסיר לטיפול בעל אופי כזה או אחר, מצוי עמוק בגדרי שיקול דעתו המקצועי של המשיב, ואף מן הטעם הזה אינני רואה כל מקום להתערב בהחלטתו (רע"ב 8966/16 פלוני נ' מדינת ישראל (17.1.2017)).

למעלה מן הצורך, אוסיף כי לא מצאתי שנפל פגם כלשהו בהחלטתו של המשיב. עד כה, ולמרות השתתפותו הפורמלית של המבקש בכשלוש קבוצות המוגדרות כהתחלתיות – דבר המעיד על ההזדמנויות החוזרות ונשנות שהוענקו למבקש – הוא מעולם לא הביע נזקקות טיפולית. במובן זה, המבקש טרם הפיק תועלת כלשהי מהטיפולים שבהם נטל חלק, ולכן אך סביר שהמשיב יבקש לבחון פעם נוספת אם כעת המבקש משתף פעולה עם הטיפול ונתרם ממנו, טרם שישלבו בטיפול ייעודי מתקדם (ראו והשוו, בג"ץ 6067/11, בפסקה 56 לפסק דינו של השופט ח' מלצר ). יש להשקיף על הדברים גם על רקע העובדה שהמשיב, ככל רשות מנהלית אחרת, פועל במגבלות תקציביות ועל כן אף הטיפולים המוענקים על ידו הם משאב שיש לחלק בתבונה ולפי אמות מידה מקצועיות (ראו והשוו רע"ב 705/16 , בפסקה 4).

משהגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב, ובפרט בהינתן שהמבקש מצוי כעת בטיפול בין כותלי בית הסוהר ולנוכח הוראות פקודת המומחים, אינני מוצאת להידרש לסעד החלופי שהתבקש בבקשה לעניין הכנסת פסיכולוג חיצוני. יוער בהקשר זה, כי בחוו"ד מיום 24.7.2017 נכתב ביחס לכך כי "אין מניעה סוציאלית בכפוף לנוהל הכנסת מטפלים " (ההדגשה שלי-ע'ב'), וזאת בניגוד לאמור בבקשת המבקש.

13.

בשולי הדברים, יוער כי אין ביכולתנו להיכנס לנבכי נפשו של המבקש וממילא הוא זכאי להחזיק בתפישה משלו באשר לעבירה שבגינה הורשע. אולם יש לזכור כי בפני המשיב, בפני גורמי הטיפול הפועלים במסגרתו, ובפני ועדת השחרורים ואף בית המשפט, ניצבת תמונה אחת ויחידה והיא הרשעה חלוטה של המבקש ברצח אשתו. על כן, אין תימה שהמבקש נדרש לעבור הליכי טיפול משמעותיים טרם שיזכה להקלות בעונשו ובתנאי מאסרו (ראו והשוו, רע"ב 5911/10 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה י"ד (20.2.2011)). עם זאת, שומה על המשיב להיות ער לכך שעשויה לדבוק מעגליות בגישה שבה הוא נוקט ביחס למבקש. המבקש אינו מודה בביצוע העבירה וככזה תופס עצמו כאדם נורמטיבי שאינו זקוק לטיפול כלל – בבחינת העדר ההודאה היא שמביאה להעדר נזקקות. מקובלת עליי עמדתו המקצועית של המשיב כי תיתכן נזקקות טיפולית אף במצב שבו האסיר מכחיש את העבירה שבגינה הורשע. אולם נכון יהיה אם המשיב יבחן כיצד ניתן לחשוף נזקקות זו בנסיבות הפרטניות של המבקש, על מנת להביא לשיפור במצבו ובשים לב לתקופת המאסר הארוכה שהמבקש ריצה עד כה (ראו והשוו בג"ץ 6067/11, בפסקה 57 לפסק דינו של כבוד השופט ח' מלצר ).

סוף דבר

14.

בהינתן האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. ויובהר כי אין מדובר בסוף פסוק עבור המבקש; המבקש משולב בימים אלו במסגרת טיפולית וככל שאכן יפיק ממנה ערך כלשהו, לא מן הנמנע כי ישולב בהמשך בהליכי טיפול ייעודיים בהתאם לשיקול דעתו המקצועי של המשיב. הדבר תלוי ברצונו וביכולותיו של המבקש וטוב יעשה אם יפיק תועלת מההזדמנות הנוספת שניתנת לו.

באשר לבקשה מיום 26.9.2017, על המשיב להמציא למבקש את הנספחים החסרים ככל שלא הומצאו לו עד כה. יובהר כי על אף שהבקשות וההודעות שפורטו בפסקה 9 לעיל, לרבות הנספחים שצורפו להן, הוגשו שלא לפי סדרי הדין ומבלי לקבל את רשות בית המשפט, לפנים משורת הדין לא ראיתי מקום להורות על מחיקתן.