רע"ב 705/16עלי עואד נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 6.1.2016 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"א 3146-12-15, בגדרה נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש להורות על המשך הטיפול השיקומי שקיבל.

רקע

1.כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, המבקש הורשע ברצח אחיו ונדון למאסר עולם, אשר בהמשך נקצב לשלושים שנות מאסר. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 26.5.1994. המבקש הגיש עתירת אסיר, בגדרה השיג על החלטת המשיבה להפסיק את הטיפול השיקומי שניתן לו, בטענה כי מדובר בהחלטה שאינה סבירה, הפוגעת בסיכויו לשיקום ושחרור מוקדם. זאת, לאחר שבעתירה קודמת שהגיש המבקש (עת"א 32483-08-14), הגיעו הצדדים להסכמה כי המבקש ישולב בשיחות פרטניות. בעתירה הנוכחית נטען, כי הטיפול בדרך של קיום שיחות פרטניות הסתיים (כשהמבקש מפרט גם את השגותיו ביחס לאופי השיחות ומהותן), ומאז לא שולב המבקש בטיפול נוסף, על-אף נכונותו ורצונו. בהחלטתו מיום 6.1.2016 דחה בית המשפט את עתירת המבקש. צוין, כי מאחר שהמבקש מכחיש את ביצוע העבירה בה הורשע, הוצע לו לבדוק אפשרות של מעבר לבית סוהר אחר בו ניתן טיפול למכחישי עבירה, אך לכך סרב המבקש בשל חשש לחייו. בצד זאת, התבקש שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) לבחון האם ניתן בכל זאת לשלב את המבקש בסבב נוסף של שיחות פרטניות.

2.כלפי החלטה זו הגיש המבקש את הבקשה דנא, בגדרה נטען כי כל אסיר זכאי לקבל טיפול מתאים כאשר הוא מביע רצון לשינוי דרכו ודפוסי התנהגותו, ואי-מתן אפשרות כזו חוטא ליעדים של שב"ס ופוגע בחברה בכללותה. נטען, כי הבקשה מעוררת שתי שאלות עקרוניות וציבוריות המצדיקות ליתן רשות ערעור – מדוע, כאשר עסקינן באסירים השפוטים לתקופה ארוכה, מופנים אלו האחרונים לטיפול רק בחלוף שני שליש מתקופת מאסרם ולא במהלך המאסר כולו; ומדוע לא נמצא פתרון לאסירים שקיים איום משמעותי ומוכח על חייהם. בהקשרהּ של שאלה אחרונה זו נטען, כי לא היה באפשרות המבקש להיענות להצעה למעבר לבית סוהר אחר לצורך קבלת טיפול מתאים, נוכח אירועים שונים בהם היה מעורב בעבר, שכן העברה מעין זו עלולה לסכן את חייו. זאת ועוד, לגישת המבקש, אין זה ראוי שבית המשפט יותיר את נושא שילובו בטיפול כבקשה לשלטונות הכלא ולא כהוראה מחייבת, ודי בכך כדי להצדיק דיון בבקשתו. לבסוף, הביע המבקש את נכונותו להשתלב בטיפול, ואף ציין כי החל בלימודי השפה העברית במרכז החינוך לצורך הבנת הנאמר בקבוצות הטיפול.

3.לשלמות התמונה יצוין, כי המבקש אף ביקש שימונה לו סניגור לייצגו בהליך דנא. בהחלטתי מיום 29.6.2016 ביקשתי את תגובת הסניגוריה הציבורית לבקשתו זו. בתגובה שהוגשה נמסר, כי הסניגוריה הציבורית שקלה את האפשרות להגיש עתירה לבית המשפט המחוזי לעניין המשך שילוב המבקש בטיפול, אך לאחר איזון השיקולים הנוגעים לדבר הוחלט כי אין מקום לייצגו במימון ציבורי במסגרת עתירתו בבית משפט קמא. לאחר שהסניגוריה שקלה בשנית את ייצוגו של המבקש במסגרת הבקשה דנא, הגיעה למסקנה דומה. עם זאת צוין, כי המבקש מיוצג על-ידי הסניגוריה הציבורית במסגרת הליך השחרור המוקדם, ובהליך זה נשקלות האפשרויות לקידום עניינו ושילובו בטיפול.

דיון והכרעה

4.לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, בקשה למתן רשות ערעור המוגשת כלפי החלטה הנוגעת לעתירת אסיר, תתקבל, ככלל, מקום בו זו מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה

(רע"ב 623/12

צאפאנא נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (14.3.2012), והאסמכתאות המפורטות שם). חרף האופי העקרוני שמבקש המבקש לשוות לבקשתו, היא אינה עומדת באמות המידה הנזכרות. המבקש אמנם מעלה בבקשה דנא שאלות המעלות תהיות כאלה ואחרות, לעניין המועד בו יש להתחיל בהליך טיפולי בעניינם של אסירים ולעניין מגוון הטיפולים שראוי שיימצא בכלל בתי הסוהר וזמינותם, אך ברי כי אין כל מקום להידרש אליהן במסגרת ההליך שבפנַי, כאשר שאלות אלו כלל לא הועלו על-ידי המבקש ולא נידונו לגופן במסגרת העתירה שהוגשה לבית משפט קמא. החלטתו של בית המשפט המחוזי הייתה תחומה כולה לעניינו הקונקרטי של המבקש – הא-ותו-לא.

מצוקתו של המבקש מובנת, כאשר על-אף שזה האחרון מביע נכונות של ממש להשתלב בטיפול , למרבה הצער טרם נמצא פתרון הולם בענייננו, ויש אך לקוות כי מאמציה של הסניגוריה הציבורית לסייע לו בסוגיה זו יישאו פרי. ואולם, מהטעמים שפירטתי, אין בבקשה זו, ובאופן בה בחר המבקש להציגהּ, כדי להביא לפתרון מצב סבוך זה. עם כל הצער שבדבר, מובן ששב"ס, כמו כל רשות אחרת, פועל במגבלות תקציביות, ועל כן לא ניתן להגיע למצב בו יינתן לכל אסיר, בכל כלא ובכל מועד הטיפול המיטבי. אין מנוס מקביעת סדרי עדיפויות. בגדר העתירה והבקשה דנא לא הצביע המבקש על כך ששיקול הדעת שמפעיל שב"ס בקביעת הנהלים והמדיניות בנושא הנדון היה לקוי או בניגוד לדין. כאמור לעיל, הסוגיה העקרונית כלל לא נדונה בבית משפט קמא. העובדה, המצערת כשלעצמה, לפיה לא ניתן לספק למבקש, במקום כליאתו הנוכחי וכשהוא עומד בהכחשתו לגבי המעשה בו הורשע, את מלוא הטיפול לו הוא מייחל, אין פרושה כי מדובר בהחלטה שאינה מתיישבת עם הדין באופן המצדיק מתן רשות ערעור.

5.הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא.