רע"ב 5911/10יוסף רופא נ. שירות בתי הסוהר

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה טל והשופטים אוהד ושיינמן) בתיק עת"א 30039-03-10 מיום 20.5.10, בגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים, שלפיה נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם.

רקע והליכים

ב.

המבקש הוא אסיר שנדון לחמש עשרה שנות מאסר לאחר שהורשע במספר עבירות אינוס ומעשים מגונים בנסיבות מחמירות בבתה של גרושתו ובשכנתו, והוא עתיד לסיים לרצות את עונשו ביום 28.11.2013. לאחר שסיים לרצות שני שליש מתקופת מאסרו הגיש המבקש לועדת שחרורים (להלן הועדה ) בקשה לשחרור על-תנאי. בישיבתה הראשונה של הועדה התנגדה הועדה לגילוי עריות לבקשה, בין היתר, נוכח הערכתה שמסוכנות המבקש לטווח הארוך בעינה עומדת. מנגד, בחוות דעתו לא התנגד המרכז לבריאות הנפש (להלן מב"ן ) לבקשה, וזאת בתנאי שייאסר עליו להיכנס לאזורי המגורים של המתלוננות. נוכח העמדות הסותרות הורתה הועדה למב"ן להגיש חוות דעת משלימה, שתכלול התייחסות למסוכנותו הפרטנית של המבקש. לאחר שנתבקשו השלמות נוספות ממב"ן הוחלט (ביום 9.6.09) לדחות את הבקשה וזאת, בעיקר, בשל התרשמות הועדה ממסוכנות המבקש. הוסבר, כי אין להסיק מהעדר בעיות משמעת בבית הסוהר לעניין רמת מסוכנות מינית, בפרט כאשר המבקש לא עבר טיפול משמעותי לעברייני מין.

ג.

כלפי החלטה זו הגיש המבקש עתירת אסיר (עע"א 2616/09). בית המשפט המחוזי בתל-אביב הורה לועדה לקיים דיון נוסף בבקשה לשחרור מוקדם, לא לפני שיועברו לידי הצדדים חוות הדעת המשלימות שהוגשו על-ידי מב"ן וטרם הועברו לעיונם. ביום 27.10.09 התקיים דיון נוסף בבקשה.

הועדה לגילוי עריות עמדה על התנגדותה לשחרורוו המוקדם של המבקש.

ד.

ביום 11.12.09 נדחתה הבקשה לשחרור מוקדם על-ידי ועדת השחרורים. הוסבר, כי הועדה לא שוכנעה ששחרור המבקש לא יסכן את שלום הציבור. כלפי החלטה זו הגיש המבקש עתירת אסיר נוספת. בפסק דינו מיום 20.5.10 דחה בית המשפט קמא את העתירה בקבעו, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שרמת מסוכנותו פחתה, בין היתר, מאחר שלא הוצגה בעניינו תכנית שיקומית, אשר באמצעותה ניתן יהיה לצמצם את הסיכון הנשקף ממנו. נוכח האמור נקבע, כי החלטת ועדת השחרורים סבירה ומוצדקת.

הבקשה והתגובה

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. בבקשה נטען,

בין היתר , כי הועדה לא נתנה את המשקל הראוי לכך שבמהלך משפטו, שנמשך כשנתיים, מצא בית המשפט המחוזי להורות על שחרור המבקש במגבלות מסוימות בנימוק שמסוכנותו לא הוכחה. צוין, כי בתקופה זו, כמו גם במהלך חופשותיו, לא התעוררו בעיות מיוחדות בעניינו. עוד נטען, כי חרף החלטת בית המשפט בעע"א 2616/09 חוות הדעת המשלימות של מב"ן הועברו ליד המבקש רק במועד קיומה של הישיבה השניה, ויש בכך כדי להביא לפסלות החלטת הועדה. לבסוף נטען, כי לועדה לגילוי עריות אין סמכות לדון בעניינו של המבקש, כיון שבתה של גרושתו (קרבן מעשיו) אינה קרובת משפחתו, וכלל אינה מתגוררת בארץ מזה זמן רב.

ו.

בתגובתו מיום 10.1.11 טען המשיב, כי הבקשה תחומה לעניינו הפרטני של המבקש, ומשכך אינה מגלה סוגיה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור. לגופם של דברים נטען, כי לא נפל פגם בהחלטת הועדה, אשר הביאה בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים וקבעה בהחלטה מנומקת, כי לא הוכח שהמבקש אינו מסכן את הציבור. לעניין העברת חוות הדעת המשלימות נאמר, כי עובר לקיומה של הישיבה השניה הוצע לבא כוח המבקש לדחות את מועדה כדי ליתן לו שהות לעיין בחוות הדעת, אך הוא סירב לכך. לבסוף דחה המשיב את טענות המבקש בנוגע לסמכות הועדה לגילוי עריות בהסבירו, כי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 מפנה, בכל הנוגע לחוות הדעת הנחוצות לקבלת החלטה, לחוק מניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991; בחוק זה, בהגדרת "בן משפחה", מופיעה רשימה לא סגורה, הכוללת גם את מי שאחראי על קטין והתגורר עמו, ובפסיקה הובהר כי לא נדרש "קשר דם" או קשר משפחתי בהווה - על כן נדרשת חוות הדעת של הועדה לגילוי עריות בעניינו של המבקש. לבסוף נטען, כי החלטת הועדה התקבלה לאחר שהמלצת מב"ן נבחנה ונשקלה, וגם אם בסופו של יום הוחלט שלא לקבלה אין להסיק מכך, כי הועדה התעלמה מהמלצות מב"ן.

ז.

לאחר קבלת תגובת המשיב ביקשתי (ביום 11.1.11) מן המבקש לעדכן אם חל שינוי בגישתו ביחס להשתתפותו בתכנית טיפולית המיועדת לעברייני מין, והמדינה נתבקשה לעדכן באשר למצבו העדכני של המבקש במאסר, וכן לגבי המועד בו יוכל להגיש בקשה חדשה לועדה. ביום 12.1.10 הוגשה תגובתו של המבקש, לפיה הוא כופר במיוחס לו ולכן לא חל שינוי בגישתו. המדינה עידכנה, כי לאחרונה הביע המבקש רצון להשתלב באגף שיקומי ודיון בבקשתו עתיד להתקיים בחודש מארס, ולשם כך תגבש גם הועדה לגילוי עריות עמדה עדכנית בעניינו. לעניין הגשת בקשה חדשה נאמר, כי ניתן להגיש בקשה חדשה בחלוף חצי שנה ממועד קבלת ההחלטה הראשונה, והועדה תדון בה אם "סברה כי חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטה שלא לשחרר", ואילו נוכח תגובת המבקש ספק אם מתקיים תנאי זה.

ח.

בתגובתו מיום 3.2.11 מלין המבקש, בעיקר, נגד קביעת הערכאה הקודמת ועמדת המשיב, לפיה אין להסיק מרמת המסוכנות שיוחסה לו במהלך הדיונים בתיק העיקרי על רמת מסוכנותו הנוכחית. לטענתו, משהמשיב לא הצביע על שינוי אישיותי שחל במבקש מאז שוחרר בערבות על-ידי בית המשפט המחוזי - אין להסיק כי רמת מסוכנותו השתנתה.

הכרעה

ט.

לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. ראשית, במישור הדיוני היו למבקש שני ימיו השיפוטיים – בועדת השחרורים שבראשות שופטת (סגנית הנשיא בדימוס של בית המשפט המחוזי), ובבית המשפט המחוזי. גם לשיטה הנוקטת ליברליות בהבאת עתירת אסיר לדיון בגלגול שלישי, המדובר כאן במקרה שחלות עליו הלכות הגלגול השלישי כנתינתן; נחוץ כי התיק יעלה סוגיה משפטית או ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים (ראו למשל רע"א 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה דנא, ככל שהפכתי בו, אינו מעורר שאלה כזאת.

י.

אשר לטענה בדבר השחרור בערבות בטרם נגזר הדין, שאלת היחס בין השיקולים המנחים בהחלטה בנוגע לשחרורו של עצור אשר טרם הורשע, לבין שחרורו המוקדם של אסיר שהורשע כבר נדונה בעבר. כך למשל, ברע"ב 6936/07 אוחנה נ' ועדת שחרורים (לא פורסם) אליו הפנה בית המשפט קמא:

" ייתכנו מצבים בהם הערכת מסוכנותו של אדם תביא לשחרורו לחלופת מעצר בגדרי הליך המעצר (או לכך שלא ייעצר כלל) ומאידך, תמצא ועדת השחרורים כי אין לשחררו שחרור מוקדם. ההחלטה בכל אחד מן המקרים המתוארים היא פרי של איזון קונקרטי בין מכלול שיקולים ואינטרסים מעורבים. משנמצא כי משקלה של הזכות לחירות הוא שונה בתכלית בשני ההליכים, ממילא יכולה מערכת נסיבות דומה להביא - לאחר עריכת אותו איזון - לתוצאות שונות" (מפי השופט פוגלמן, פסקה 6).

דברים דומים נאמרו מפי השופט פוגלמן גם ברע"ב 6469/07 אוחנה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם) שם ניסה המבקש לגזור גזירה שוה מההחלטה לשחררו ממעצר בגדרי הליך העיקרי לגבי בקשתו ליציאה לחופשות:

" לאסיר אין זכות מוקנית כי מאסרו יקוצר. מאידך, בהליכי מעצר לאחר הגשת כתב אישום, נהנה הנאשם מחזקת החפות והפגיעה בחירותו בדרך של מעצר היא קשה. נוכח כך, ייתכנו מצבים בהם הערכת מסוכנותו של אדם תביא לשחרורו לחלופת מעצר בגדרי הליך המעצר (או לכך שלא ייעצר כלל) ומאידך, תמצא ועדת השחרורים כי אין לשחררו שחרור מוקדם."

אציין, כי ברע"ב 6936/07 התלבטתי כשלעצמי, שם בהליך לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, ואביא מדברי, היפים לכאן בשינוי המחויב:

" מתוך העדר ההרמוניה שנוצרה לכאורה, בשעה שיד אחת של מערכת השפיטה - בית משפט זה, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים - מחליטה על אפשרות שחרורו של המבקש בערובה, ואילו היד האחרת מעכבת את שחרורו על תנאי ממאסרו, במסגרת הליך השחרורים. היש מסוכנות לשיעורין? ועוד, חברי הבחין בין זכות נאשם לחירות בהליך מעצר לבין האינטרס - שאינו זכות מוקנית - של אסיר לקיצור המאסר. אף כאן התלבטתי בשאלה האם ישנה חרות לשיעורין. מה שהכריע את הכף לבסוף, וכאמור מצטרף אני לחברי, היה טיבו של הליך השחרור על תנאי, וליתר דיוק, טיב הזכויות הכרוכות בו. אכן, אין זכות השחרור על תנאי כשלעצמה מסווגת כזכות מוקנית, כעולה מן האסמכתאות שהציג חברי, והזכות המוקנית לענין זה היא בעיקרה קיומו של הליך תקין. ואולם, מטבע האנוש נוצרות בלב המבקש ציפיות, בודאי לאחר החלטה משחררת בהליך המעצר. לכן, על הטעמים שכנגד להיות טובים מאוד. אלא, שאין די בהחלטת השחרור לפי סעיף 62 לחוק המעצרים כשלעצמה, שניתנה בשל הימשכות ההליכים ותנועת נקודת האיזון בהקשר לכך, וכמעט כמעין צעד של לית ברירה - כדי להכריע את הכף למען שחרור על תנאי, בשעה שישנם גורמי מסוכנות משמעותיים רחבים יותר המשוקללים מנגד...

הנה אפוא, מסתבר כי לחוסר ההרמוניה הלכאורי ישנו טעם המעוגן במסוכנות שנבחנה בתמונה כוללת על-ידי ועדת השחרורים ובית המשפט קמא...

גם החרות אינה אפוא לשיעורין. בסופו של יום היא אותה חרות עצמה, אלא ש"כרטיסי היציאה" אליה שונים... אם ישנם גורמים נוספים שאינם לנגד עיניו של בית המשפט של מעצרים, והמצויים לנגד עיניהם של גורמי ההליך השחרורי...".

יא.

דומני, כי הדברים יפים גם לענייננו; זאת חרף טענת המבקש, לפיה המקרה הקונקרטי ברע"ב 6936/07 נבדל מהמקרה הנדון בבקשה שלפנינו. עולה בבירור, כי מערכת השיקולים העומדת בפני ועדת השחרורים (שחלקה אף מעוגנת בחוק) שונה ממערכת השיקולים העומדת בפני בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר, אשר בין היתר, עדיין לזכותו חזקת החפות. במקרה שלפנינו, בטרם הורשע עמדה למבקש חזקת החפות. כיום פני הדברים שונים.

יב.

אכן, הפער בין המלצות מב"ן לאלה של הועדה לגילוי עריות אמר בבירור דרשני, שזה המליץ על שחרור על תנאי וזו התנגדה לו. זאת - אף כי אין במחלוקת שנפלה בין הועדה לגילוי עריות למב"ן, אשר חוות דעותיהם נועדו לבחון גורמי סיכון שונים, כדי להצדיק את קבלת הבקשה (ראו רע"ב 8734/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ואולם, ועדת השחרורים לא הקלה על עצמה אלא עשתה מלאכתה נאמנה, וביקשה חוות דעת משלימות; ומשהוברר כי תשובות מב"ן לא הומצאו למבקש, והתיק הוחזר לועדה מבית המשפט המחוזי, שבה הועדה ונדרשה לנושא תוך עיון בחוות דעת נוספות. סופו של יום, שלא נעתרה לבקשת המבקש, וזאת בהחלטה מפורטת, וכך גם בית המשפט המחוזי. אין ספק כי טענותיו של המבקש נשקלו כדת וכדין והיו לו ימיו השיפוטיים. על פני הדברים, אין דופי בהכרעה שנפלה ובגישה המחמירה באשר למסוכנות מינית לעניין שחרור על תנאי. ברי כי משנקבעה בתיק הפלילי החלוט אשמתו של המבקש במעשים המיניים, אין גוף שיפוטי רשאי להתעלם הימנה, ולדידו עסקינן בעובדות, אף אם לעותר נתונה חרותו המחשבתית להמשיך ולכפור באשמתו. אין איפוא פגם אם בנסיבות כאלה העדיפו הועדה ובית המשפט את ההמלצה המחמירה על פני זו המקלה, תוך שנימקו בהרחבה את גישתם.

יג.

בית המשפט המחוזי ציין בסיפת הכרעתו (פסקה 14), כי "מאחר והעותר אינו מגלה תובנה למעשים המיניים שבגינם הוא אסיר, ומאחר ולא הציג תכנית שיקומית שכוללת טיפול מיני לאחר שחרורו על תנאי, קיים סיכון שאם ישתחרר על תנאי יחזור לסורו, ויסכן מינית נשים ובמיוחד קטינות, לרבות המתלוננות". נוכח אלה, חלוף הזמן והאפשרות לתכנית שיקומית, באה החלטתי הנזכרת מיום 11.1.11 שהתשובות לה נזכרו מעלה; מזה - הודעתו הנחרצת של המבקש מיום 12.1.11, לפיה כיון שהוא כופר בביצוע העבירות באופן מוחלט, אין מקום להשתלבותו בטיפול לעברייני מין ול"תכנית שיקומית"; אכן, המערער מפנה לכך שבעת משפטו היה משוחרר בערובה זמן רב ולא פגע באיש, וכן גר בתקופה מסוימת סמוך לאחת המתלוננות, ואחרת מצויה מכבר בחו"ל. דברים אלה היו לנגד עיני הועדה ובית המשפט. ומזה - בהודעת המשיב מ-25.1.11 נאמר כי אמנם הוא כופר בעבירות ואינו רואה עצמו כזקוק לטיפול לעברייני מין, אך אף ביקש לעבור לאגף השיקום בבית הסוהר מעשיהו; במארס 2011 תדון - תוך הקדמה - ועדת גילוי עריות בעניינו של המבקש, וממילא בידיו גם להגיש בקשה מנומקת חדשה לדיון חוזר בועדת השחרורים ככל שבידו להצביע על שינוי בנסיבות, לרבות שינוי בגישתו.

יד.

סוף דבר וסיכומו: גם אם המבקש זכאי סובייקטיבית לעמדתו באשר לעבירותיו, בגדרי חרות המחשבה, הנה לועדת השחרורים ולבית המשפט אין אלא מה שעיניהם רואות, ומה שעיניהם רואות הוא הרשעה חלוטה בעבירות מין חמורות, אשר נענשו בעונש חמור. איני טוען שמעריך המסוכנות טעה בהכרח, ואולי אכן פחתה סכנתו של המבקש לעת הזאת, בגילו המתקדם; ואולם, איני רואה עילה להתערב בהחלטות שביקשו שלא ליטול סיכונים ללא צורך; ועל כן ייכבד המבקש וישקול את דרכיו - ובמידה רבה מצויים המפתחות בידיו, באשר להשתלבות בטיפול ולהכנת תכנית שיקום (והריהו מעוניין באגף השיקום), ובכך אולי יעלה בידו להרים את הנטל הנדרש להוכחת טענותיו בדבר רמת מסוכנותו (על הנטל הנדרש להוכחת מסוכנות לאחר הרשעה ראו ד' ביין "מבוא לדיני המסוכנות במשפט הפלילי והמינהלי" מחקרי משפט כ (תשס"ג) 73, 92-90 ). חזקה על המבקש שזכור לו גם קיומו של חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו-2006, לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.