רע"ב 5340/20 יוסף נחושתן נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים ( כב' השופטים י' שפסר , ד' עטר ו- ש' בורנשטין ) מיום 30.6.2020 בעת"א 2369-06-20, במסגרתה התקבלה עתירת המשיבה על החלטת ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ; ו- החוק בהתאמה) בתיק וש"א 24589-05-18 מיום 26.5.2020, אשר הורתה על שחרורו על-תנאי של המבקש.

1.

המבקש הינו אסיר המרצה 10 שנות מאסר בגין ביצוע עבירות מין כלפי קטינה הלוקה בשכלה. הוא החל לרצות את עונשו ביום 31.5.2012 וצפוי לסיים לרצות את העונש ביום 12.5.2022. ועדת השחרורים הורתה ביום 14.1.2019 על שחרורו אך עתירה שהגישה המשיבה נגד החלטה זו התקבלה ביום 6.2.2019 (עת"א 47345-01-19). זאת לאחר שנמצא כי החלטת הוועדה חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות משלא ניתן משקל מספק לשיקולים שהיה עליה לקחת בחשבון, ובכלל זה לחוות דעת הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) שקבעה כי המבקש אינו מתאים לתכנית שיקום. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין האמור נדחתה (רע"ב 1693/19 מיום 26.3.2019).

2.

ביום 26.5.2020 הובא עניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים בשנית. גם הפעם הורתה הוועדה על שחרורו ועתירה שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי שוב התקבלה. נמצא כי על אף שהמבקש השתתף בהליכים טיפוליים, הוא לא עמד בנטל להוכיח כי הוא ראוי לשחרור על-תנאי וכי לא נשקפת ממנו סכנה.

3.

מכאן לבקשה שלפנַי, במסגרתה טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על מסקנות והנחות שגויות, ביניהן כי המבקש סירב לעבור טיפול, ועל עמדות בלתי מעודכנות שהובאו בפניו, כדוגמת עמדת נפגעת העבירה ועמדת משטרת ישראל. עוד נטען כי בית המשפט נתן משקל גדול מידי לכך שרש"א סוברת שהמבקש לא מתאים להשתלב בתכנית שיקום, על אף שעמדה זו מבוססת בעיקר על כך שהמבקש מכחיש את ביצוע העבירות, דבר שלא היה צריך לעמוד לו לרועץ. עוד התעלם בית המשפט מנתונים רלוונטיים מעודכנים לעניין, ביניהם העובדה שמסוכנותו הוערכה כ"נמוכה" ולכך שגורמי המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר (להלן: מב"ן ) מצאו את תכנית השיקום שהוצעה לו על ידי מרכז "התחלה חדשה" כמתאימה.

4.

דין הבקשה להידחות. רשות ערעור על החלטה של בית משפט לעניינים מינהליים, הדן בעתירה על החלטת ועדת השחרורים תינתן רק במקרים בהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש (ראו למשל לאחרונה: רע"ב 4672/20 גור נ' פרקליטות המדינה , פסקה 12 (28.7.2020)). לא מצאתי כי הבקשה שלפנַי עומדת באמת מידה זו. למרות ניסיונו של המבקש לעטות את הבקשה בכסות עקרונית, ההליך מתמקד בנסיבותיו הפרטניות ואינו מעורר כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או השלכות רוחביות.

5.

עניינו של המבקש גם לא מעורר כל שאלה בעלת חשיבות משפטית, נוכח חוות הדעת גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר, כמו גם חוות דעת רש"א לה מוקנה מעמד מכוח סעיף 9(8) לחוק אשר לא מצאה כאמור כי המבקש מתאים לתכנית שיקום. זאת בין היתר בהתייחס לתועלת המוגבלת שהפיק מהתכניות הטיפוליות בהן השתתף (יצוין כי מדובר בחומרים אשר לא צורפו לבקשה אך עיינתי בהם במערכת "נט המשפט"). חילוקי דעות בין גורמי מב"ן (אשר מצאו את תכנית השיקום שנבנתה למבקש על ידי מרכז "התחלה חדשה" כמתאימה), לבין גורמי רש"א (אשר אינם מוצאים כי המבקש מתאים לתכנית שיקום) אף הם אינם מצדיקים את קבלת הבקשה. בצדק גם קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש נדרש לעבור הליכי טיפול משמעותיים טרם יזכה להקלות בעונשו (ראו למשל: רע"ב 5911/10 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה י"ד (20.2.2011); רע"ב 6499/17 סיבוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 13 (25.10.2017)).

הבקשה נדחית.