רע"ב 5847/20 מהדי אבו ע'אנם נ. ועדת השחרורים כלא צלמון

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים י' בן חמו ; ח' סבאג ; א' לינדנשטראוס ) בעת"א 67148-06-20 מיום 20.7.2020 בגדרה התקבלה עתירה שהגיש משיב 1, היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב ) נגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה או ועדת השחרורים ) לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) בתיק וש"ר 16230-01-19 מיום 18.6.2020 אשר דחתה את בקשת המשיב להפקעת רשיונו של המבקש.

הרקע לבקשה

1.

המבקש ריצה עונש מאסר למשך כשנה וחצי בגין ביצוע עבירות מס. במסגרת העונשים שהוטלו עליו בגזר הדין, נקבע בין היתר כי עליו לשלם קנס בסך של 50,000 ש"ח או לרצות 100 ימי מאסר תמורתו. ביום 19.9.2020 החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש על תנאי מכוח החוק. במסגרת תנאי שחרורו נקבע, בין היתר, כי על המבקש להציג אסמכתא על תשלום הסכום של 50,000 ש"ח למרכז לגביית קנסות כתנאי לשחרורו.

2.

ואכן, ביום 26.11.2019 הציג המבקש אסמכתא כאמור, ושוחרר ממאסרו. אולם בכך לא תמה הדרך. מספר ימים מאוחר יותר התקבלה הודעה אצל המרכז לגביית קנסות כי השיק שהפקיד המבקש, לא כובד. שיק נוסף שהפקיד

המבקש ביום 12.12.2019 לא כובד אף הוא לאחר שנדחה על ידי הבנק הנמשך, משום שנמצא כי מדובר בשיק גנוב. משלא עמד המבקש בתנאי שחרורו כאמור, ולאור העובדה שהציג לכאורה שיק גנוב, הגיש המשיב בקשה לוועדה להפקעת רישיונו של המבקש. אלא שהדיון בבקשת ההפקעה נדחה פעם אחר פעם, לאחר שניתנו למבקש הזדמנויות חוזרות ונשנות, לפנים משורת הדין, להצגת אסמכתא המצביעה על תשלום הסכום. בכל פעם שנקבע דיון בוועדה, הציג המבקש אסמכתא המצביעה על הפקדת שיק לכיסוי סכום הקנס, אך מספר ימים מאוחר יותר התברר כי מדובר בשיק שלא כובד או בשיק גנוב. המרכז לגביית קנסות אף יצר קשר עם בעלת אחד השיקים שהופקדו אשר הבהירה כי מדובר בשיק שנגנב ממנה כאשר החתימה המופיעה עליו איננה שלה. באחת הפעמים טען המבקש כי רכש שיק בנקאי והפקידו למרכז לגביית קנסות, אך מהמרכז לגביית קנסות נמסר כי מבירור עם הבנק עולה כי מדובר במסמך שאינו אותנטי, ואף התעורר החשש כי מדובר במסמך מזויף. בשלב מסוים, בדיון שהתקיים ביום 21.5.2020, השמיני במספר הדיונים, הציג המבקש מסמך נוסף על פיו העביר המעסיק של אחיו את הסכום המבוקש למרכז לגביית קנסות, והדיון בבקשת ההפקעה נדחה, לפנים משורת הדין, פעם נוספת. ביום 18.6.2020 התקיים דיון אחרון בוועדה, במסגרתו הציג המבקש מסמך הנחזה להיות אישור על כך שבוצעה העברת בנקאית, כאשר המרכז לגביית קנסות הודיע, מנגד, כי לא הועבר כל סכום על חשבון החוב האמור.

3.

באותו יום ניתנה החלטת הוועדה בבקשת ההפקעה. הוועדה ציינה בהחלטה כי הדיון בבקשת ההפקעה נדחה מספר רב של פעמים כדי לאפשר למבקש להסדיר את תשלום הקנס, בהתאם להחלטת הוועדה. הוועדה ציינה כי המבקש הביע את רצונו לשלם את הקנס, וכי היא שוכנעה שהוא עשה מאמצים משמעותיים לגייס את סכום הקנס אולם ככל הנראה לא הצליח לגייסו. הובהר כי אין בנמצא אסמכתא של המרכז לגביית קנסות על פיה סכום הקנס שולם על ידי המבקש, אולם בהתחשב במכלול נסיבות העניין הוחלט שאין מקום להורות על הפקעת הרישיון. זאת בהתחשב בכך שמדובר במאסרו הראשון של המבקש, אשר מאז שחרורו אינו מעורב בפלילים ובכך שמדובר בסכום קנס שהושת עליו ולא בפיצוי כספי.

4.

על החלטה זו הגיש משיב 2, היועץ המשפטי לממשלה, עתירה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה נטען כי החלטת הוועדה הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, שכן המבקש לא עמד בתנאי הרישיון שנקבעו לו וזלזל בצורה בוטה בכל הנוגעים בדבר, כאשר פעם אחר פעם הציג אסמכתאות לתשלום אשר ניתן להניח כי ידע שאין להם כיסוי.

5.

ביום 20.7.2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו התקבלה עתירת המשיב. נקבע כי החלטת הוועדה בלתי סבירה בעליל, ורצופת טעויות. לא רק שהוועדה הורתה על שחרורו המוקדם של המבקש על אף שלא עבר טיפול ייעודי לעברייני מרמה, אלא שלא היה מקום לדחות את הדיון בבקשת ההפקעה, והיה על הוועדה להכריע בה כבר בתחילה, כאשר התברר שהמבקש אינו ממלא אחר תנאי שחרורו. בית המשפט ציין כי אין בסיס לקביעת הוועדה כי המבקש עשה מאמצים לגייס את סכום הקנס, בעוד שניכר שהוא ריכז את מאמציו להתחמק מתשלומו, אשר עדיין לא שולם. כך גם לא היה מקום לבטל את התנאי שנקבע, לתשלום הקנס, שנראה היה כתנאי עיקרי, במסגרת תנאי שחרורו. עוד הובהר כי הפקעת הרישיון הינה בנוסף ל-100 ימי המאסר שהמבקש מחוייב בהם, על פי גזר הדין שניתן בעניינו, חלף הקנס שלא שולם. הוסיף בית המשפט וקבע כי מדובר באסיר בעל דפוסי מרמה מובהקים שבאו לידי ביטוי עוד במסגרת גזר הדין. גם שם נדחה הדיון לבקשתו שוב ושוב משום שטען שיש ביכולתו לגייס סכום של מאות אלפי שקלים. המבקש גם לא עבר טיפול בדפוסי המרמה כפי שציינו גורמי הטיפול ומתברר כי הוא ממשיך בהתנהלות הפלילית המרמתית.

6.

מכאן לבקשה שלפנַי, במסגרתה מפנה המבקש את חיציו בעיקר נגד התנהלות גורמי המדינה, בכלל זה הפרקליטות, שירות בתי הסוהר והמרכז לגביית קנסות, כאשר לטענתו הוא שוחרר ממאסר בשל טעות שנפלה בידי גורמים אלה (שכן שוחרר טרם התמלאו תנאי שחרורו), מבלי שהם הודו בטעותם והוא זה שנדרש "לשלם" על מעשיהם. פגם נוסף מוצא המבקש בכך שהותר לו "להסתובב חופשי" על אף ששוחרר "בטעות". כך גם מוצא המבקש פסול בכך שהמרכז לגביית קנסות נתן לו הזדמנות לגייס את סכום הכסף לאחר שהתבררה הטעות, ובכך שאף אחד מהגורמים הרלוונטיים לעניין, ובכלל זה הוועדה עצמה, לא הורה לו לשוב אל כותלי בית הסוהר מיד כשהתגלתה הטעות. כמו כן שגה בית המשפט המחוזי שהורה על הפקעת רישיונו אך ורק בשל אי-עמידה בתנאי שעניינו תשלום הקנס שהוטל עליו, שעה שעל פי פסיקת בית משפט זה אין מקום ליתן משקל מכריע לסוגיית התשלום בהליכי שחרור על תנאי ממאסר. לטענתו, הבקשה מעוררת סוגיה עקרונית בכמה היבטים שונים וביניהם גבולות גזרת התערבות בית המשפט המחוזי בהחלטות ועדת השחרורים; המשקל שיש לתת לשיקול שעניינו אי תשלום פיצוי כספי או קנס בהליכי שחרור על תנאי; מדיניות המרכז לגביית קנסות באשר לשלילת האפשרות להפקדת סכומים קטנים על חשבון החוב ועוד.

7.

דין הבקשה להידחות מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירה על החלטת ועדת שחרורים תינתן במשורה, במקרים בהם הבקשה מגלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו למשל לאחרונה: רע"ב 5567/20 לבין נ' בית המשפט המחוזי נצרת , פסקה 5 (13.9.2020); רע"ב 5340/20 נחושתן נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (31.7.2020); רע"ב 4672/20 גור נ' פרקליטות המדינה , פסקה 12 (28.7.2020)). על אף המחלצות העקרוניות שמנסה המבקש לשוות לבקשתו, היא אינה נמנית על המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ונטועה כל כולה בדל"ת אמות נסיבותיו הקונקרטיות של המבקש. די בכך כאמור להביא לדחיית הבקשה.

8.

גם לגופו של עניין, אין כל מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, כי החלטת הוועדה במקרה זה הייתה בלתי סבירה בעליל. אין גם כל מקום לטענת המבקש כי בית המשפט נתן משקל יתר לאי-תשלום הקנס, כנסיבה המצדיקה הפקעת רישיונו. בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, לא מתעורר צל של ספק כי רשאית הייתה הוועדה, ורשאי היה בית המשפט ואף נדרש, משלא עשתה כן הוועדה, להפקיע את רישיונו של המבקש אשר עשה ככל אשר לאל ידו לעשות על מנת להציג אסמכתא על תשלום הקנס כביכול, לרבות נקיטת פעולות בלתי כשרות.

9.

יש אף לתמוה, וזאת בלשון המעטה, כיצד המבקש, אשר כפי שעולה מהפרוטוקולים של דיוני הוועדה שב וביקש שוב ושוב כי תינתן לו הזדמנות חוזרת לעמוד בתנאי התשלום, טוען כי הפגם המרכזי שנפל בהתנהלות המשיבים הוא אי-החזרתו לבית הסוהר כבר בתחילת הדרך, לאחר שכשל לעמוד בתנאי האמור. בנסיבות העניין יש בהשתתת הבקשה על טענה מעין זו משום חוסר תום לב מובהק, אם לא מעבר לכך. על כך נאמר "טול קיסם מבין שיניך וקורה מבין עיניך". צדק אפוא בית המשפט המחוזי כאשר קבע שהמבקש עוד נגוע בדפוסי מרמה מובהקים והתנהלותו המתוארת מוכיחה זאת כמאה עדים. אכן יש להצר על כך שהמבקש הסתובב חופשי חרף העובדה שלא מילא אחר החלטת הוועדה. ברם, המבקש אינו יכול להיבנות מכך.

הבקשה נדחית.