רע"ב 5567/20 ירון לבין נ. בית המשפט המחוזי נצרת

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים י' בן חמו ; ג' צפריר ; א' לינדנשטראוס ) בעת"א 40996-06-20 מיום 13.7.2020 במסגרתו נדחתה עתירה שהגיש המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה או ועדת השחרורים ) בתיק וש"ר 64531-12-19 אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם.

1.

המבקש, יליד 1970, מרצה עונש מאסר בן 42 חודשים, לאחר שהורשע בביצוע שתי עבירות מרובות פריטים של גניבה בידי עובד,

בעבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, עבירת מנהלים ושיבוש הליכי משפט (ת"פ 27549-02-14). על פי הכרעת דין, המבקש שלשל לכיסו כתוצאה ממעשי הגניבה סך כולל של כ-2,000,000 ש"ח. במסגרת גזר הדין גם הוטל על המבקש לשלם פיצוי בסך של 258,000 ש"ח לכל אחת משתי החברות אשר נפגעו כתוצאה ממעשיו.

2.

ביום 1.6.2020 התקיים דיון בעניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים. בדיון זה דחתה הוועדה את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, תוך שציינה כי המבקש מצוי בראשית דרכו הטיפולית ומסוכנותו לשלום הציבור לא פחתה. בין היתר נתנה הוועדה דעתה לעובדה שהמבקש לא שילם את כל סכום הפיצוי שהוטל עליו לשלם במסגרת גזר הדין וכי המבקש נמצא אמנם מתאים לבניית תכנית שיקום מטעם רשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ), אלא שמדובר בתכנית דלה, שאיננה כוללת בשלב זה טיפול קבוצתי נוכח המגבלות הנובעות מהתפשטות נגיף הקורונה, ולא נותנת מענה ראוי לצרכיו.

3.

בעקבות החלטת הוועדה הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אשר דחה אותה כאמור. בית המשפט מצא כי צדקה הוועדה כאשר נתנה משקל משמעותי לעובדה שהמבקש לא שילם את מלוא סכום הפיצוי שנקבע שעליו לשלם ואף גרר רגליו בסוגיה. עוד צוין כי חוות דעת הגורמים הטיפוליים אינן חיוביות לגמרי בעניינו של המבקש, כאשר נמצא כי הוא סבור שהאחריות למעשיו מוטלת על אשתו. הודגש כי גם תכנית מעודכנת מטעם רש"א שהוצגה בפניו אין בה כדי לתת מענה מתאים. בנסיבות אלה מצא בית המשפט כי ועדת השחרורים שקלה את כל השיקולים שהיה עליה לשקול והחלטתה היא החלטה סבירה שאינה מקימה כל עילה להתערבות.

4.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפנַי. לטענתו הן פסק דינו של בית המשפט והן החלטת הוועדה ניתנו בניגוד להלכה הפסוקה, על פיה אין למנוע שחרור מוקדם של אסיר אך בשל כך שלא שילם פיצוי לנפגעי העבירה. זאת בעיקר בהתחשב בכך שמדיניות המרכז לגביית קנסות אינה מאפשרת הפקדת סכום הפיצוי בסכומים קטנים.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירה על החלטת ועדת שחרורים תינתן במשורה, במקרים בהם הבקשה מגלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו למשל: רע"ב 7921/18 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.11.2018)). הבקשה שלפנַי אינה נמנית על מקרים חריגים אלה ונטועה כל כולה בדל"ת אמותיהן של נסיבותיו הקונקרטיות של המבקש. די בכך להביא לדחיית הבקשה.

6.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי אין בסיס לטענותיו של המבקש כי החלטת הוועדה ופסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מנוגדים להלכה הפסוקה. סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי, התשס"א-2001 קובע כי בבואה להחליט אם ראוי לשחרר אסיר על תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר ואת סיכויי שיקומו. כן מנויים בסעיף האמור שורה של שיקולים שעל הוועדה להביא בחשבון בבואה להפעיל את שיקול דעתה. ביניהם, השאלה אם שילם האסיר את הפיצוי לטובת קורבן העבירה שהושת עליו, ואם לא שילם, את הטעמים לכך. אכן, בהתאם לפסיקת בית משפט זה, שיקול תשלום הפיצוי אינו בבחינת תנאי סף, אלא שיקול אחד מתוך שורה של שיקולים שעל ועדת השחרורים לתת עליהם את הדעת כמכלול (ראו: רע"ב 3749/17 סטצנקו נ' בית המשפט המחוזי מרכז לוד (27.3.2018)). בענייננו, אי תשלום הפיצוי היה השיקול המרכזי בהחלטה שלא להיעתר לבקשת המבקש לשחרור מוקדם, אולם אין המדובר בשיקול יחיד וניתן משקל גם לעובדה שעמדת הגורמים הטיפוליים אינה חיובית לגמרי, לכך שהמבקש נמצא בראשית הליך השיקום שלו וכי גם אין בתכנית שהוצעה מטעם רש"א כדי ליתן מענה הולם. כפי שנפסק זה מכבר, במקרים של הונאה, עיקר התיקון הוא בהשבת הכסף למי שנעשקו וישנה משמעות רבה לנושא ההשבה והפיצוי (ראו: רע"ב 4434/16 עמרני נ' ועדת שיחרורים-כלא צלמון (21.9.2016)).

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.