רע"ב 7645/21 שמעון טובול נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ד' מרשק מרום , כב' השופט העמית י' צלקובניק וכב' השופט ע' דרויאן-גמליאל ) בעת"א 18201-08-21 מיום 11.10.2021, בגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 4.8.2021, בה נדחתה בקשתו לעיון חוזר בעניין שחרורו המוקדם ממאסר.

רקע

2.

המבקש הורשע בעבירות מרמה, סחיטה באיומים, הלבנת הון, עבירות אלימות והפרת הוראה חוקית, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר וחובה לפצות את נפגעי העבירה בסך כולל של 425,000 ש"ח. ביום 23.1.2017 החל המבקש לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו, ובחלוף שני שליש מתקופת מאסרו הוא הגיש בקשה לוועדת השחרורים לקיצורה.

3.

בהחלטת ועדת השחרורים מיום 19.12.2019 נדחתה בקשת המבקש, ונקבע כי הוא אינו ראוי לשחרור מוקדם מאחר שלא עבר הליך שיקום בתקופת מאסרו וכן משום שלא שילם את הפיצוי לנפגעי העבירה.

4.

בחלוף מספר חודשים, הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה, ובהחלטה נוספת מיום 15.6.2020 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו בקבעה כי נשקפת מהמבקש מסוכנות גבוהה, כי הוא לא עבר הליך טיפולי ייעודי וכי הוא טרם שילם את הפיצוי שנגזר עליו.

5.

המבקש הגיש השגות על החלטות אלה של ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה, בגדרן טען כי העובדה שלא שולב בהליך טיפולי ייעודי נובעת מנסיבות התקופה והיעדר קבוצות טיפוליות מתאימות בשל התפרצות נגיף הקורונה. השגות אלה נדחו, תוך שצוין כי יש לקוות שהמבקש ישולב בטיפול ייעודי בהקדם.

6.

ביום 3.3.2021 התקיים דיון חוזר נוסף בעניינו של המבקש, ובסופו קבעה ועדת השחרורים כי המבקש מצליח לגלות אמפתיה לנפגעי העבירה, אך טרם פיצה אותם בהתאם לגזר הדין, ומכאן כי אינו מפנים את העובדה שהפיצוי הוא רכיב עונשי חשוב ביותר במסגרת גזר דינו. משכך, דחתה ועדת השחרורים את הבקשה לעיון חוזר בעניין שחרורו המוקדם.

7.

המבקש השיג על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי, וביום 3.5.2021 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת העתירה בהסכמה, תוך שצוין כי המבקש הסכים לחזור בו מהעתירה, ובלבד שיהיה רשאי להגיש בקשה נוספת לעיון חוזר לוועדת השחרורים מיד עם הגעתו להסדר לתשלום הפיצוי עם המרכז לגביית קנסות.

8.

המבקש לא הגיע להסדר כאמור עם המרכז לגביית קנסות, וחרף זאת הגיש בקשה נוספת לקיים דיון חוזר בעניינו. בבקשתו טען המבקש כי המרכז לגביית קנסות דחה את הצעותיו להסדר החוב, וכי לעת הזו הוא אינו יכול לעמוד בתשלומים גבוהים מעבר להצעותיו.

9.

ועדת השחרורים דחתה את בקשת המבקש גם הפעם, וקבעה כי למעשה לא חל כל שינוי בנסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטה בעניין שחרורו המוקדם של המבקש.

10.

המבקש עתר לבית המשפט המחוזי נגד החלטת ועדת השחרורים, וטען כי הטעם היחיד לדחיית בקשתו הוא אי תשלום פיצוי שנגזר עליו, וזאת בניגוד להלכה שנקבעה ברע"ב 3749/17 סטצנקו נ' בית המשפט המחוזי מרכז לוד (27.3.2018) (להלן: עניין סטצנקו ), שלפיה אי תשלום פיצוי אינו יכול להוות תנאי סף בלעדי לבחינת בקשת אסיר לשחרור מוקדם. עוד נטען, כי המבקש עשה כל שביכולתו כדי להגיע להסדר עם המרכז לגביית קנסות, אך ניסיונותיו לא צלחו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

11.

בית המשפט המחוזי קבע כי דין העתירה להידחות על הסף ולו בשל העובדה שהמבקש ובא-כוחו לא צירפו ולו מסמך אחד מהמרכז לגביית קנסות על אודות ההליכים שהתנהלו בנדון. עוד נקבע, כי על אף שההודעה מהמרכז לגביית קנסות התקבלה כבר ביום 5.7.2021, המבקש לא הגיש השגה או הליך אחר ביחס להסדר שהוצע. על רקע האמור, נקבע כי האפיק של הגעה להסדר מול המרכז לגביית קנסות לא מוצה על-ידי המבקש, ומשכך לא התמלאו התנאים שנקבעו בהחלטה מיום 3.5.2021 להגשת בקשה לעיון חוזר בעניין שחרורו המוקדם.

12.

לגופו של עניין, בית המשפט המחוזי ציין כי עניינו של המבקש אינו דומה לעניין סטצנקו , שכן המבקש הורשע בעבירת מרמה רחבת היקף, ובמקרים מסוג זה השבת הכסף לנפגעי העבירה הוא רכיב עונשי מרכזי, ואילו בעניין עונשו של סטצנקו רכיב הפיצוי היה שולי. עוד צוין כי במקרה של סטצנקו דובר באסיר שהשקיע מאמצים רבים בתשלום הפיצוי ועבר הליך שיקום יוצא דופן. בית המשפט המחוזי הבהיר כי תשלום הפיצוי אינו תנאי סף לשחרור מוקדם כפי שאמנם נקבע בעניין סטצנקו , ואולם כאשר מדובר ברכיב עונשי מרכזי בעבירות הונאה והאסיר אינו עושה מאמצים ראויים לפיצוי נפגעי העבירה, אין להורות על שחרורו המוקדם.

13.

על רקע כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה על הסף וכן דחה אותה לגופה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות הערעור דנן.

הבקשה דנן

14.

המבקש טוען בבקשתו כי פנה מספר פעמים למרכז לגביית קנסות במטרה לנסות ולהגיע להסדר לתשלום הפיצויים שנפסקו לטובת נפגעי העבירה. בפנייתו הראשונה, כך נטען, ביקש המבקש לשלם 1,000 ש"ח מידי חודש, וזאת לאור מצבו הכלכלי הקשה, אך המרכז לגביית קנסות דחה את בקשתו. עוד נטען כי בפנייה נוספת הציע המבקש לשלם 30,000 ש"ח באופן מיידי וכן 2,000 ש"ח מידי חודש, ואולם רק לאחר מאמצים רבים הצליח בא-כוח המבקש ליצור קשר עם נציג מהמרכז לגביית ונמסר לו כי הצעת המבקש נדחתה. בהמשך לכך, לטענת המבקש, ולאחר מאמצים רבים, הוא הציע הסדר נוסף לפיו הוא ישלם 100,000 ש"ח באופן מיידי, והיתרה תשולם ב-36 תשלומים חודשיים שווים (כ-10,000 ש"ח לחודש), אך גם הצעה זו נדחתה.

לטענת המבקש, בהצעתו האחרונה הוא מיצה את יכולתו הכלכלית עד תומה, ואף הרבה למעלה מכך, ואין ביכולתו לשלם סכום גבוה יותר. בנסיבות אלה, כך נטען, ומאחר שכל הצעותיו של המבקש נדחו על-ידי המרכז לגביית קנסות – לא היה מקום לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם אך מן הטעם שלא שילם את הפיצוי לנפגעי העבירה. עוד טוען המבקש כי לא היו בידיו אסמכתאות בדבר פניותיו למרכז לגביית קנסות שכן הן היו פניות טלפוניות לאחר שלא קיבל מענה לפנייתו הכתובה. המבקש מוסיף כי פניותיו החוזרות והנשנות למרכז לגביית קנסות עם הצעות להסדר החוב אשר נדחו פעם אחר פעם הן שינוי נסיבות מספק המצדיק עיון חוזר בהחלטה בעניינו.

המבקש מוסיף כי הוא השתלב בטיפול ייעודי במהלך תקופת מאסרו, הבין את הפסול במעשיו, ומסוכנותו פחתה באופן ניכר. כן נטען כי על-מנת שיעמוד בתשלום הפיצוי כפי שהציע, עליו למצוא מקור פרנסה, דבר שיוכל לעשות רק לאחר שחרורו.

דיון והכרעה

15.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להורות על קבלת תשובה.

16.

הלכה היא, כי רשות לערער "בגלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בעתירה שעניינה החלטת ועדת השחרורים תינתן במקרים חריגים בלבד, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו: רע"ב 9444/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 והאסמכתאות שם (9.1.2018)). לא מצאתי כי המקרה הנדון בא בגדר מקרים אלו.

17.

בהקשר זה, אציין כי יש לדחות את טענות המבקש שלפיהן פסק דינו של בית המשפט המחוזי חורג מההלכה שנקבעה בעניין סטצנקו , וכי העובדה שטרם שילם את חובו לנפגעי העבירה מהווה תנאי סף למניעת שחרורו המוקדם. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המבקש לא צירף כל אסמכתא או תיעוד אחר לפניותיו למרכז לגביית קנסות בעניין הסדרת חובו, ואף לא צירף כל החלטה הדוחה את הצעותיו בנדון. עוד צוין כי המבקש לא מיצה את ההליכים ביחס להחלטות שלדבריו דחו את הצעותיו למרכז לגביית קנסות (ראו בעניין זה: סעיפים 19-17 לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ו-1996), וגם משום כך נדחתה בקשתו.

18.

בנסיבות אלה, נראה כי המבקש לא הוכיח כי מיצה את ההליכים לצורך הסדרת חובו מול המרכז לגביית קנסות, ובפני בית המשפט עמדו אך טענותיו בנדון כשהן אינן מגובות במסמכים או בראיות כלשהן, באופן שמנע מבית המשפט המחוזי לבחון את התמונה המלאה בנדון. אמנם כן, אי תשלום פיצוי לנפגעי עבירה אינו בבחינת תנאי סף, אלא שיקול אחד מתוך שורה של שיקולים שעל ועדת השחרורים לתת עליהם את הדעת כמכלול (ראו גם: רע"ב 5567/20 לבין נ' בית המשפט המחוזי נצרת , פסקה 6 (13.9.2020)), ואולם אין ללמוד מכך שלשיקול זה אין משקל כלל עד שהמבקש פטור מהצגת תשתית עובדתית מספקת בפני ועדת השחרורים בדבר מאמציו להסדרת תשלום הפיצוי ומיצוי המאמצים במישור זה. זאת, בוודאי במקרים שבהם הפיצוי הוא מרכיב מרכזי בענישה כבענייננו.

19.

לנוכח כל האמור, לא מצאתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ודין הבקשה להידחות.

20.

סוף דבר: הבקשה נדחית.