רע"ב 6473/16רע"ב 6473/16

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (הנשיא א' טל) ב-עת"א 33118-08-16 מיום 21.8.2016. בהחלטה נדחתה עתירת אסיר שעניינה אי ניכוי תקופת מאסר שריצה האסיר חלף תשלום קנס שהוטל עליו בגדר הרשעה קודמת, תוך כדי ריצוי מאסר בשל עבירות אחרות.

2.המבקש, יאסר זלבאני (להלן:

המבקש ), מרצה עונש של 28 חודשי מאסר בפועל בגין דיווח כוזב לרשויות המס בהיקף של למעלה מ-7 מיליון ש"ח (ת"פ 42294-06-12). עברו הפלילי כולל 13 הרשעות קודמות, מתוכן שתיים בעבירות מס; ולדבריו זהו לו מאסר שישי במספר. המבקש החל לרצות את מאסרו ביום 1.4.2015.

במסגרת אחת מהרשעותיו הקודמות של המבקש, בגין ניכוי מס תשומות שלא כדין בסכום של כמיליון וחצי ש"ח, ביום 1.11.2009 נגזרו עליו 10 חודשי מאסר בפועל, 9 חודשי מאסר על תנאי (למשך 3 שנים), וכן קנס בסך 50,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר בפועל תמורתו (ת"פ (שלום י-ם) 5959/08). בערעור שהגישה המדינה הוחמר עונשו של המבקש – וביום 2.2.2010 הועמד על 15 חודשי מאסר בפועל, 9 חודשי מאסר על תנאי, וכן קנס בסך 150,000 ש"ח או 9 חודשי מאסר בפועל תמורתו (להלן: הקנס ) (ע"פ (מחוזי י-ם) 5083/09). מאחר שהמבקש לא שילם את חלק הארי של הקנס, גבייתו הועברה למרכז לגביית קנסות והקנס החל לצבור ריבית פיגורים. בסופו של דבר, ביום 6.5.2015 הוצאה נגד המבקש פקודת מאסר למשך 209 ימים (שהם 7 חודשים) על ידי המרכז לגביית קנסות – וזאת חלף יתרת הקנס (להלן: פקודת המאסר ). פקודת המאסר עמדה בתוקף 99 ימים (שהם 3 חודשים) – עד שביום 12.8.2015 נפרע הקנס והפקודה בוטלה. יבואר כי פירעון הקנס התאפשר בעקבות עיקול שהטיל המרכז לגביית קנסות על כספים שהפקיד המבקש בקופת בית משפט, לצורך שחרורו בתנאים בשלב המעצר עד תום הליכים.

3.לדברי המבקש, כשנה לאחר ביטול פקודת המאסר התברר לו באקראי כי התווספו לתקופת מאסרו 3 חודשים – כמשך התקופה שבה עמדה פקודת המאסר בענייננו בתוקף. משכך, ביום 31.7.2016 פנה המבקש באמצעות באת כוחו למשיב, וביקש את ניכוי הימים שהוספו למאסרו; על פי הנטען בפנייה למשיב, מששולם הקנס במלואו יש לנכות אף את ימי המאסר במלואם. ואולם ביום 1.8.2016 הודיע המשיב למבקש על דחיית הבקשה לניכוי ימי המאסר, וזאת על יסוד הוראת סעיף 46 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), המורה כדלקמן:

" מי שנידון לתקופות מאסר שונות שעליו לשאת בזו אחר זו, יישא תחילה את התקופה הקצרה יותר, להוציא המאסר שכבר התחיל לשאת בשעה שנידון למאסר נוסף, ובכפוף להוראות סעיף 58. היה בין תקופות המאסר מאסר בשל אי תשלום קנס, יישא אותו תחילה לפני כל מאסר פלילי אחר, ואם היה במאסר פלילי בעת שהוטל עליו מאסר בשל אי תשלום קנס, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת המאסר בשל אי תשלום הקנס וישוב ויימשך משתם המאסר האמור. " (ההדגשה שלי-ע'ב').

לגישתו של המשיב, לפי סעיף 46 לחוק, ימי המאסר חלף קנס כבר רוצו על ידי המבקש מיד עם הוצאתה של פקודת המאסר – ואין בעצם ביטולה של הפקודה בהמשך כדי לשנות מכך. המבקש, שלא השלים עם תגובת המשיב, הגיש את העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"א 33118-08-16) – שאף היא נדחתה. במסגרת העתירה טען המשיב לבטלותו של המאסר חלף קנס, והוסיף וטען להסתמכות בעניין זה על מצגי המשיב – שעל פי הנטען במשך חודשים ארוכים נהג במבקש כמי שלא הוארכה תקופת מאסרו. ראשית, ב"טופס שהייה" שהנפיק המשיב למבקש לפי בקשתו ביום 1.2.2016, הופיע מועד שחרורו המקורי של המבקש ממאסר – ללא תוספת הימים בגין המאסר חלף קנס. שנית, כבר בסמוך לפני יום 10.8.2016 – שאז מסתיימים שני שלישים מתקופת המאסר המקורית של המבקש – הוכנה לו תכנית שיקום, וביום 8.8.2016 הוא אף הובא בפני ועדת שחרורים. לדברי המבקש, מן המפורסמות כי דיונים בוועדות השחרורים נקבעים כשבועיים שלושה בלבד לפני המועד האפשרי לשחרור מוקדם. עוד לדבריו של המבקש, רק במהלך הדיון בוועדת השחרורים התברר לו לראשונה כי מאסרו הוארך ב-3 חודשים – ועל כן גם המועד לשחרור מוקדם נדחה מיום 10.8.2016 ליום 10.11.2016.

4.החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שניתנה ביום 21.8.2016, היא קצרה ותמציתית, וזו לשונה:

"אין בעובדה שפקודת המאסר בגין אי תשלום הקנס לא מופיעה באישור השהייה הראשון, כפי שמן הראוי היה שתופיע, כדי להתגבר על הוראות סעיף 46 ועל הפסיקה הנזכרת בסעיף 9 לתגובת המשיב אשר תומכת בעמדת המשיב לפיה לא ניתן להחזיר לעותר את שלושת החודשים שהספיק לרצות בגין אי תשלום הקנס עד שהקנס שולם.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה."

המבקש אינו משלים עם ההחלטה, ומכאן בקשת רשות הערעור שבה עסקינן – ובה הוא חוזר על טיעוניו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

5.לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, ללא צורך בתגובת המשיב.

הכלל הוא שרשות לערער על החלטות בנושא עתירות אסירים תינתן במקרים חריגים בלבד – שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו: רע"ב 7833/15

ג'רבוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 5 (15.3.2016); רע"ב 7/86

וויל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)). הבקשה שלפניי אינה נמנית עם הבקשות המצדיקות מתן רשות ערעור – בראש ובראשונה בהעדר פגם או טעות כלשהם בהחלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים; ושנית בהיותה של הבקשה נטועה בעניינו הפרטני של המבקש.

אפתח ואומר כי הקנס שבגינו הוצאה למבקש פקודת המאסר, הושת עליו כבר בראשית שנת 2010 – ומאז ועד להוצאת פקודת המאסר, פרק זמן של כחמש שנים, ניתנה למבקש הזדמנות הוגנת להסדיר את התשלום מול המרכז לגביית קנסות. ואולם המבקש ביכר שלא לנצלה; אף לא לאחר שביום 24.4.2014 הורה בית משפט השלום לבקשתו של המבקש, ולפנים משורת הדין, על הפחתת מחצית מתוספת הפיגורים שנצברה לחובתו עד לאותה עת, ועל פריסת הקנס לעשרה תשלומים שווים (ראו החלטת השופטת ח' מאק-קלמנוביץ ב-ת"פ 5959/08). לא רק זאת, אלא שהקנס שולם לבסוף רק בעקבות עיקול שהטיל המרכז לגביית קנסות על כספים שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט לצורך שחרור ממאסר עד תום ההליכים – וחרף התנגדותו של המבקש למימוש העיקול. המבקש עשה דין לעצמו באי תשלום הקנס, ואין הוא יכול להלין אלא על עצמו משנדרש לבסוף לרצות מאסר בשל התנהלות זאת.

שנית, יש קושי רב לשעות לטענת ההסתמכות שמעלה המבקש בבקשת רשות הערעור, באשר נראה כי היא נגועה בחוסר תום לב. בעוד שבבקשתו טוען המבקש כי התברר לו לראשונה שמאסרו הוארך ב-3 חודשים רק במהלך הדיון בוועדת השחרורים (יום 8.8.2016) – עיון במערכת נט המשפט בתיק הפלילי של המבקש, שבגדרו הושת הקנס, מלמד כי כבר ביום 31.7.2016 פנתה באת כוחו של המבקש בבקשה בכתב למשיב לניכוי הימים שהוספו למאסרו. באותה בקשה צוין כי " באחרונה נודע למרשי (המבקש-ע'ב'), כי נוספה לו תקופת מאסר למשך 3 חודשים בגין אי תשלום קנס " (בסעיף 3). הסתירה שבין הטיעונים מדברת בעד עצמה.

וחשוב מכל, לא מצאתי יסוד שבדין לטענתו של המבקש שלפיה ביטול פקודת המאסר מביא לבטלותם למפרע של ימי המאסר שבהם נשא זה מכבר. טענה זו עומדת בניגוד ללשונו המפורשות של סעיף 46 לחוק המצוטט לעיל, וכן בניגוד להלכה הנוהגת שלפיה לא ניתן לבטל בדיעבד תקופת מאסר חלף קנס (ראו: רע"ב 1104/11 עודה נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה ה (20.3.2011); בג"ץ 60/83 שעת נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד לז(1) 754 (1983)).

6.התוצאה היא שבקשת הרשות לערער נדחית.