רע"ב 51/15 פלוני נ. ועדת השחרורים

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטים: ב' ארבל (סג"נ),

ש' אטרש , י' אברהם ) מתאריך 10.12.2014 ב-עת"א 40822-10-14, בגדרו נדחתה, בדעת רוב, עתירתו של המבקש כנגד החלטתה של ועדת השחרורים שלא לשחרר אותו שחרור מוקדם על תנאי.

להלן אביא את הנתונים הדרושים להכרעה.

רקע עובדתי

2.

המבקש, אזרח ישראלי, יליד 1953, הורשע בעבירות של סיוע לאויב במלחמה וקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה.

3.

לפי המתואר בכתב האישום, בשנת 1971 המבקש עזב את גבולות הארץ, הסתנן ללבנון, והתגייס לשורות ארגון הפת"ח (אשר הוכרז על ידי המדינה כארגון טרור). המבקש היה פעיל בכיר בארגון, והשתתף בתכנון פעילות צבאית כנגד ישראל ובשילוחם של מחבלים לביצוע פיגועים בתוך ישראל וביעדים ישראלים בחו"ל. העבירה האחרונה בה הואשם המבקש בוצעה בדצמבר 1990.

4.

בשנת 2008 המבקש נכנס לישראל באמצעות תעודת מעבר. עם כניסתו נעצר המבקש על ידי הרשויות, ובהמשך הוגש נגדו כתב אישום בגין ביצוע העבירות שהוזכרו לעיל, אשר בעקבות הרשעתו בהן הוא מרצה, החל מתאריך 28.04.2010, עונש מאסר בן 7 שנים.

5.

בתאריך 10.9.2014 עלה עניין שחרורו המוקדם של המבקש בפני ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ). בתאריך 15.09.2014 החליטה הוועדה לדחות את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על תנאי, בשל מסוכנותו. אביא להלן את עיקרי הדברים שנקבעו בהחלטת הוודעה:

בהחלטתה התייחסה הוועדה, באריכות, לתפקידים שהמבקש מילא במהלך פעילותו בארגון הפת"ח, אשר העידו על חומרתן המיוחדת של העבירות שבהן הוא הורשע. הוועדה ציינה כי אופי העבירות וחומרתן מעידים, כשלעצמם, על הזדהות עם אידיאולוגיה רצחנית, שלא בוחלת בהריגתם של חפים מפשע, וממילא על מסוכנותו הגבוהה של המבקש, זאת כפי שאף עולה מהפסיקה בעניינם של אסירים אחרים, שהועמדו בפני ועדות שחרורים בשל ביצוע עבירות על רקע אידיאולוגי (השוו, למשל: בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים , פ"ד נד(2) 313 (2000) (להלן: בג"ץ גלאון )).

הוועדה התבססה גם על חוות דעת של שב"כ, בה נכתב, בין היתר, כי מכלל החומר המודיעיני (כולל הנספח הסודי) עולה שהמבקש לא זנח את השתייכותו לארגון הפת"ח, ומתוך כך נראה שהוא לא זנח את האידיאולוגיה בה דגל בעת ביצוע העבירות שהוא הורשע בהן. בהקשר זה התייחסה הוועדה גם לנתונים הבאים: המבקש החזיר ארוחות, כחלק מפעילות מאורגנת של האסירים הביטחוניים, קיבל משכורת מהרשות הפלסטינית, ולבסוף לא נעשה כל ניסיון מצדו לבקש את שינוי הסיווג שלו בכלא כאסיר ביטחוני. הוועדה אף הפנתה לעמדת השב"כ בנוגע לפגיעה בהרתעת הרבים, שעלולה להיגרם ככל שהמבקש יזכה לשחרור מוקדם, וזאת בהתאם להוראת סעיף 10(א) ל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ).

הוועדה אף ציינה כי גם אם היא תאמץ את האמור בחוות הדעת של ד"ר מתי שטיינברג (להלן: חוות דעת המומחה ), שהוגשה מטעם המבקש לבית המשפט, אשר ממנה ניתן ללמוד על שינויים חיוביים שחלו בארגון הפת"ח – אין היא מלמדת על תפנית חיובית שחלה במבקש עצמו, מה גם שנראה שחלו שינויים בעמדת הארגון, מעת שהוכנה חוות דעת המומחה (מתאריך 13.10.2013).

לבסוף נתנה הוועדה את דעתה בעניין תוכנית טיפול פרטית שהמבקש הגיש וקבעה כי נוכח עוצמת העבירות והפרטים שהובאו בפניה – אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש.

6.

המבקש עתר כנגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי ועתירתו נדחתה, כאמור, בדעת רוב (כב' השופטים: ב' ארבל (סג"נ) ו- י' אברהם ), כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ש' אטרש .

דעת הרוב חזרה, בעיקרה, על הנימוקים שהובאו בהחלטתה של הוועדה. מעבר לכך נכתב בדעת הרוב כי אף על פי שהעבירה האחרונה, שבה הורשע המבקש, בוצעה בשנת 1990 – מחוות דעת שב"כ עולה כי גם לאחר הסכמי אוסלו פעל העותר עבור המודיעין הפלסטיני, גייס אזרחים ישראלים לשירות ארגון הפת"ח, ושימש בתפקידים שונים כחלק משכבת בכירי הארגון. עוד הוטעם במסגרת דעת הרוב כי התנהלותו של המבקש בין כתלי בית הסוהר לא היתה תקינה ושיקפה מעורבות עם מחאות לאומניות. עוד צוין, כי טענותיו של המבקש לפיהן הוא לא נקט בהתנהגות זו באופן עצמאי, אלא נגרר אחר חבריו לאגף – נדונו ונדחו בגדרי עתירות אסיר ובקשות רשות ערעור שהוגשו על ידו (ראו: עת"א 44007-11-13 ו- רע"ב 3725/13 ). בנוסף צוין ונכתב, בדעת הרוב, כי מחוות הדעת של שב"כ עולה כי גם המידע, שאותו העביר המבקש לישראל – נמסר, כנראה, ממניעים אישיים ולצורך סיוע לכניסתו לישראל, ולמעשה לא היה בו חידוש ערכי.

נוכח כל האמור, ובהתחשב בכך שהנטל להוכיח כי המבקש איננו אוחז באידיאולוגיה, אשר הביאה אותו לביצוע העבירות – מוטל על המבקש עצמו (זאת במיוחד במקרים בהם המבקש מרצה עבירות על רקע אידיאולוגי), והוא לא עמד בדרישה להרים נטל זה – דעת הרוב אימצה את החלטתה של הוועדה.

7.

שופט המיעוט בבית המשפט קמא הנכבד, סבר כי יש לקבל את עתירתו של המבקש ולהחזיר את הדיון לועדה לצורך קביעת תנאי שחרורו, וזאת מהטעמים הבאים:

(א)

אין התייחסות מספקת, בהחלטתה של הוועדה, לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, בהן המבקש הורשע.

(ב)

במכלול שיקוליה של הוועדה – היא לא לקחה בחשבון את פעולותיו של המבקש לאחר ביצוע המעשים בהם הוא הורשע, אשר כוללות: מסירת מידע אודות שבויים ונעדרים, פעילותו למען השלום לאחר הסכמי אוסלו והחלטתו לשוב לישראל מיוזמתו.

(ג)

בחינת התנהלותו של העותר בבית הכלא, לרבות השתתפותו בשביתות רעב, צריכה, לשיטתו, להיערך בשים לב לנסיבות, לתנאי מאסרו של המבקש ולאווירה השוררת בעטיים. לפיכך יתכנו מצבים שבהם ניתן יהיה לראות בהחזרת ארוחות כעניין שאיננו בבחירתו האישית של האסיר, כפי שטען המבקש בעתירות השונות שהגיש.

טענות הצדדים

8.

לטענת המבקש הקביעות ביחס למסוכנות, לכאורה, הנשקפת ממנו – הינן בלתי סבירות. המבקש סבור כי הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות שהוא הורשע בהן מעיד על כך שהוא זנח את האידיאולוגיה שהחזיק בה בעת ביצוע המעשים, וממילא ניתן ללמוד כי מסוכנותו אוינה. בנוסף לכך, המבקש טוען כי הוא מסר לשב"כ, מיוזמתו, מידע הקשור לשבויים ונעדרים ישראלים ואף היה פעיל למען השלום לאחר הסכמי אוסלו.

לגישת המבקש, מסוכנותו התבססה, בין היתר, על עצם השתייכותו לארגון הפת"ח, על אף שעולה מחוות דעת המומחה שהוגשה מטעמו, כי נכון לעת חתימת חוות הדעת – דומה שהארגון איננו אוחז באידיאולוגיה הדוגלת במאבק אלים במדינת ישראל.

עוד מציין המבקש כי לאחר שהוגש נגדו כתב אישום – הוא שוחרר למעצר בית, בו שהה כ-15 חודשים עד להכרעה במשפטו, ולא נרשמה כל חריגה מתנאי מעצרו. זאת ועוד, למבקש אף אושרה יציאה לחופשה ממאסרו, והוא אכן מימש הטבה זו וחזר לכלא כסדר.

באשר להחזרת הארוחות – המבקש טוען כי הוא איננו נוטל חלק באופן פעיל בפעילות זו, אלא שאין ביכולתו לסרב להשתתף בהחלטה קולקטיבית של שאר האסירים, וזאת נוכח חשש לפגיעה בשלומו. יתרה מזו, אין לייחס, לגישת המבקש, אידיאולוגיה רצחנית לאסיר מעצם השתתפותו והזדהותו עם האסירים בנוגע לזכויותיהם ולתנאי מאסרם. לטענת המבקש, השאלה בדבר המשמעות אותה יש לייחס להחזרת ארוחות על ידי אסירים מעוררת סוגיה עקרונית וראוי לדון בה במסגרת בקשת רשות ערעור זו.

המבקש מוסיף וטוען כי כיום הוא איננו משתייך לארגון כלשהו, כי הוא מעוניין לחיות את חייו האישיים בשקט ובשלווה והוא איננו מתעניין בפעילות צבאית, או פוליטית כלשהי.

המבקש אף טוען כי הוא לא מקבל כיום כספים מהרשות הפלסטינית, וגם כאשר קיבלם – לא היה בכך כדי להעיד על מחויבות כלשהי לרשות הפלסטינית, או על מסוכנותו.

עוד מלין המבקש על כך שהוועדה דחתה את תכנית השיקום שהציע, אשר נערכה על ידי מרכז רווחה שפרעם, וזאת חרף האינטרס בדבר קיומן של תכניות שיקומים לאסירים לצורך מניעת עבריינות חוזרת.

לבסוף המבקש טען כי הוועדה שגתה בהתייחסה לסעיף 10(א) ל חוק שחרור על תנאי במסגרת החלטתה בבקשתו, שכן, לגישתו, המקרה שלו איננו נכנס בגדר הקטגוריות המפורטות בסעיף האמור.

9.

המשיב 2, שהתבקש להגיב ועשה כן, גורס כי דין הבקשה להידחות, שכן היא איננה מצביעה על עילה להענקת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לשיטתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד מבוסס על התנהלותו הפרטנית של המבקש בין כתלי בית הסוהר בשנים האחרונות, ולא מעלה כל שאלה כללית, או עקרונית, אשר דורשת ליבון.

כן טוען המשיב 2 כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, מאחר שהמשיב לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח כי מסוכנותו אוינה, ואף נראה, לשיטת המשיב 2, כי מכלול הנתונים דווקא מצביע על כך שהמבקש לא נטש את האידאולוגיה הרצחנית שהובילה אותו לבצע את העבירות שבהן הוא הורשע.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשה ובחומר שצורף לה, לרבות בחומר החסוי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . הטעמים לכך יבוארו בקצרה להלן.

11.

הלכה היא כי רשות ערעור תנתן רק במקום בו הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. כלל זה נכון גם כאשר מדובר בבקשות רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בעתירות אסיר כנגד החלטות ועדת השחרורים על פי חוק שחרור על תנאי , שכן במקרים אלו עניינו של האסיר נבחן, למעשה, פעמיים (ראו, למשל: רע"ב 805/12 מדינת ישראל נ' איסקוב, פיסקה 8 (15.02.2012)).

12.

המבקש טוען כי בעניינו עולה שאלה עקרונית והיא המשמעות שניתן לייחס להחזרת ארוחות על ידי אסירים בטחוניים. בהקשר זה המבקש טוען כי אין ביכולתו לסרב להשתתף באקט המחאה של החזרת ארוחות, שכן סירוב שכזה עלול להעמיד אותו בפני סכנה ממשית לשלומו. יתרה מכך, המבקש טוען כי אפילו תיוחס לו בחירה בהשתתפות בהחזרת ארוחות, יחד עם יתר האסירים באגף – מדובר באקט מחאה בלתי אלים, וכל מגבלה על אפשרותו לפעול באופן זה, מהווה פגיעה בזכותו לחופש הביטוי.

דא עקא שאף אם קיים בשאלה הנ"ל היבט עקרוני כלשהו – היא איננה מצדיקה, בנסיבות, מתן רשות ערעור. החלטת הוועדה (שאומצה על ידי בית המשפט המחוזי), שלא לשחרר את המבקש על תנאי, נבעה מהמסוכנות הנשקפת, לגישתה, לשלום הציבור משחרורו המוקדם. כאמור, הוועדה התבססה לשם כך על עמדת השב"כ לפיה נראה כי המבקש לא זנח את העמדה האידיאולוגית שהנחתה אותו בעת ביצוע העבירות שבהן הורשע, שכן הוא עדיין משתייך לארגון הפת"ח. המסקנה בדבר ההשתייכות האמורה לא נלמדה רק מעניין החזרת הארוחות, אלא התבססה, כאמור, גם על העובדה שהמבקש המשיך לקבל משכורות מהרש"פ וגם בשל כך שהמבקש לא ניסה לשנות את סיווגו כאסיר בטחוני באמצעות האפשרות העומדת לרשותו לפי סעיף 4(ב) ל פקודת הנציבות מס' 03.02.00 "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים" (15.3.2002) (להלן: נוהל אסירים ביטחוניים ). מכך אנו למדים כי אין לשאלת החזר הארוחות נפקות מהותית בענייננו, שכן קיימים סממנים נוספים לכך שהמבקש לא התנתק מהארגון שבו פעל עת ביצע את העבירות, ועל כן השאלה העקרונית שאותה מעלה המבקש – איננה דורשת הכרעה כאן (לכלל הגורס כי אף אם בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה משפטית – אין בכך כדי לקבלה, שעה שההכרעה לא תועיל למקרה הקונקרטי עיינו: רע"א 1633/13 פלונית נ' קצין התגמולים , פיסקה 20 (25.06.2013)).

13.

למעלה מן הצורך אציין כי אף בבחינת גופם של דברים לא ראיתי לסטות מעמדת הרוב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. נקודת המוצא היא שאין לאסיר זכות מוקנית לשחרור מוקדם, אלא הוא נדרש לרצות את תקופת מאסרו במלואה, למעט במקרים שבהם הוא מצליח לשכנע את ועדת השחרורים כי קיימת הצדקה לשחרורו על תנאי ( ראו: בג"ץ 3959/99

התנועה למען איכות השלטון נ' הועדה לעיון בעונש , פ"ד נג(3) 721, 739 (1999) ; ראו גם: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס , פ"ד לז(2) 688 (1983)) . על פי סעיף 3 ל חוק שחרור על תנאי , אסיר המבקש שחרור על תנאי נדרש להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים: ראשית , כי הוא ראוי לשחרור מוקדם, ושנית , כי שחרורו איננו מסכן את שלום הציבור.

סעיף 9 ל חוק שחרור על תנאי קובע כי במסגרת החלטה בדבר שחרור על תנאי של אסיר, על הוועדה לשקול מספר שיקולים שונים, וביניהם: הסיכון לשלום הציבור הצפוי משחרור האסיר, העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שהשית עליו בית המשפט, הרשעות קודמות של האסיר וחומרתן, אופי התנהגותו בכלא, מידת שיקומו, חוות הדעת ה מקצועיות שניתנו בעניינו על ידי גורמים בשב"ס, משטרת ישראל, או רשות הביטחון, ועוד . השיקולים

המנויים בסעיף 9 ל חוק שחרור על תנאי אכן אינם מהווים רשימה סגורה, ועל הועדה לשקול את מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם ( ראו, למשל: רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2) 326, 332-331 (2004); רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פיסקה 10 (01.08.2006) ).

14.

לאחר בחינה של מכלול החומר בתיק, לרבות עיון בחומר החסוי, דומה עלי כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה ובדעת הרוב של בית המשפט קמא הנכבד, בהתבסס על מכלול השיקולים הנ"ל, וכי לא עלה בידי המבקש להראות כי הוא איננו מהווה עוד סכנה לשלום הציבור.

15.

המבקש הורשע, כאמור, בעבירות של סיוע לאויב במלחמתו וקשירת קשר לעשות כן, וכל זאת על רקע אידיאולוגי. מדובר בעבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד מצביע כשלעצמו, על מסוכנותו של המבקש ועל החשש מפגיעה בביטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם (ראו: בג"ץ גלאון , בעמ' 324-323). עוד נקבע ב -בג"ץ גלאון כך:

"כאשר מדובר בעבירה חמורה על רקע לאומני - אידאולוגי, תהיה האידאולוגיה כזאת או אחרת, אין הכרח להביא ראיות שלפיהן מהווה האסיר סיכון לציבור במובן זה שיבצע עבירה מסוימת אם ישוחרר... כמו כן, אין חובה שיהיה מידע שלילי מתקופת המאסר על - מנת להצביע על מסוכנות של אסיר.

...

די בהיעדר אינדיקציה באשר לזניחת הקו האידאולוגי אשר הנחה את המשיב במעשהו, כדי שיתעורר חשש כבד בנוגע לסיכון הכרוך בשחרורו המוקדם של המשיב".

(שם, בעמ' 325).

16.

לטענת המבקש – פעילותו למען השלום לאחר הסכם אוסלו, וסיועו לגורמי שב"כ לקראת שובו לישראל, מעידים על כך שהוא אכן זנח את האידיאולוגיה שהנחתה אותו בעת ביצוע העבירות שבהן הוא הורשע. ברם, אפילו אם אקבל את טענתו של המבקש בהקשר זה (וזאת על אף שהמשיב 2 טוען כי גם לאחר הסכמי אוסלו, המבקש פעל בפן המבצעי של ארגון הפת"ח ואותרו ניסיונות שעשה ליצירת קשר עם אזרחים ישראלים במסגרת פעילותו עבור המודיעין הפלסטינאי, וכך גם נטען שלא היה ערך ממשי למידע שנמסר על ידי המבקש טרם חזרתו לישראל) – הרי שאירועים ונסיבות מאוחרים יותר, אשר תוארו בפיסקה 5 שלעיל, מלמדים שהמבקש משתייך עדיין לארגון הפת"ח, אותו ארגון שבמסגרתו ביצע את העבירות, שבהן הוא הורשע. בהקשר זה המבקש מלין כאמור על כך שאין ביכולתו לסרב להשתתף בפעולות מחאה של יתר האסירים הביטחוניים מתוך חשש לשלומו, ואולם נדמה כי הוא לא עשה כל מעשה שעשוי לחלץ אותו מ"המלכוד" האמור, כגון בקשה לשינוי סיווג לפי סעיף סעיף 4(ב) ל נוהל אסירים ביטחוניים ( השוו לעניין זה את דרכו של המבקש ב-רע"ב 5555/14 נאאל נ' ועדת השחרורים

(2014) (להלן: עניין נאאל ). האמור נכון ביתר שאת בהתחשב בדברים שנכתבו בנושא זה בהחלטתו של כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין ( רע"ב

3725/13 ) , בגדרה נדחתה בקשתו של המבקש כאן למתן רשות ערעור בנוגע לסבב חופשות.

17.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית . למותר לציין כי ככל שיחול שינוי הנסיבות העומדות בבסיס החלטת הוועדה, המבקש יהיה רשאי להגיש בקשה לדיון חוזר בהתאם לסעיף 19(5) ל חוק שחרור על תנאי .