רע"ב 3725/13 עורסאן עבד אלגאני אסעד נ. משטרת ישראל

רקע והליכים

א.

בקשת רשות ערעור זו, המופנית כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) מיום 21.5.13, עניינה יציאתו לחופשות של המבקש, אסיר אזרח ישראל יליד 1952, שנדון ב-2010 לשבע שנות מאסר בעבירות סיוע לאויב במלחמה וקשירת קשר לסייע לאויב במלחמה. הוא יצא לחופשה אחת, אך רשויות בתי הסוהר לא נעתרו לבקשה אחרת שהגיש לסבב חופשות, ונמסר לו (11.12.12) כי לא תינתן המלצה נוספת לחופשה. על כך עתר לבית המשפט המחוזי בנצרת, ובית המשפט, בהחלטה מ-19.2.13, ביטל את ההחלטה משזו לא נומקה. ב-19.3.13 נכתב לו כי בקשתו נדחית, בשל חוות דעת עדכנית של גורמי הכלא והמודיעין והתנהגות שלילית.

ב.

עתירתו החדשה לבית המשפט קמא נדחתה, בנימוק כי "החזיר ארוחות... היה מעורב בהזדהות עם אסירים בטחוניים ובמסגרת זו החזיר את ארוחותיו". הוא לא הועמד לדין משמעתי.

ג.

בעתירה נטען שהחזרת הארוחות באה על פי הוראות מאת "מנהיגי" האגפים הבטחוניים שהיה עליו לקבלן, וכן כי המבקש מרצה עונש על עבירות מלפני למעלה מעשרים שנה, ובעבר – בעת משפטו – היה משוחרר תקופה ארוכה בתנאים מגבילים.

ד.

בתשובת המשיבים (מיום 18.7.13) נאמר, מלבד הטענה המקובלת שמדובר בנושא פרטני שאינו מצדיק רשות ערעור, כי עבירות המבקש היו חמורות, לרבות גיוס פעילים לפת"ח ואימון מגויסים בהכנת מטעני חבלה, ואחד ממגויסיו אף הניח מטעני חבלה במקומות שונים; צוין כי ערעורו נדחה בבית משפט זה, והוא מרצה עונשו בין אסירים בטחוניים. ועוד, עד למועד מעצרו קיבל כספים מפת"ח. חופשתו האחת אופשרה – כך נאמר – לפנים משורת הדין, אך בבחינת הדברים מחדש הוחלט שלא בחיוב. כנטען, לאסיר אין זכות קנויה לחופשות, והדבר נתון לשיקול דעת; ועוד, חופשת אסירים בטחוניים טעונה אישור של נציב שירות בתי הסוהר, שכן נקודת המוצא לגביהם היא חזקת מסוכנות.

ה.

המבקש הגיב והרחיב את היריעה, בטענו כי הרציונל שביסוד ההתיחסות לאסירים בטחוניים בשל סכנה לשלום הציבור אינו תקף לגבי אסיר בטחוני בעבירות ישנות, ששוחרר בשעתו למעצר בית ושהה בו בלא הפרות, וכן יצא לחופשה ראשונה. שנית, נטען כי גם אם החזיר המבקש ארוחות, אין לו כל שליטה על החלטות בחיי האגף הבטחוני, שכן הדברים מוכתבים על-ידי "מנהיגות" האגף.

ו.

לבקשתי עיינתי בחומר החסוי הפרטני שעמד לפני בית המשפט קמא (דומה שלא כל החומר הובא, למצער כנראה לא צורפה חוות דעת כללית שהיתה בפני בית המשפט), והוא דומה למה שנאמר בחומר הגלוי.

הכרעה

ז.

לאחר העיון לא ראיתי להיעתר לבקשה, וזאת בנתון לאמור להלן. ראשית, אין חולק, לרבות המבקש, כי לגבי אסירים בטחוניים ננקטות אמות מידה מיוחדות, והעיקרון אושר בפסיקה (עע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר פ"ד נ(4) 492), בשל הסכנה המיוחדת הטמונה בהם והקשר לארגונים בלתי חוקיים. דבר זה אינו טעון ריבוי דברים והנמקה, והוא נובע ישירות מן המציאות בה אנו חיים ומציווי הניסיון והשכל הישר. ואולם, הטענה במקרה דנא היא כי מדובר במקרה מיוחד, בשל ותק העבירות, בשל הגיל ובשל ההתנהגות בטרם המאסר ובעת מעצר הבית, וראיה לדבר גם שאושרה חופשה אחת. אכן, החופשות לאסירים ככלל מוגדרות כפריבילגיה, ומשמשות גם כאינדיקציה להתנהגות טובה; אך בשל הנסיבות הבטחוניות, אין הן מוענקות ככלל לאסירים בטחוניים אלא באישור מיוחד של נציב שב"ס. אמנם, ברע"ב 5325/07 קדוש נ' שירות בתי הסוהר (2007) נזדמן לי לומר באשר לחופשות אסירים בכלל, כי "גם אם במובן משפטי החופשות הן פריבילגיה, הניתנת על סמך שקלולם של גורמים שונים, עדיין הן מעין 'דרך המלך' לאסיר על פי ציפיות סבירות של אדם – אדם העומד באמות המידה לכך. אכן, אם נשתנו נסיבות ונתלתה עננה מעל לראשו של אסיר, והוא חדל לעמוד באמות המידה, אין מניעה לשלילת החופשות...". אם כך לאסיר פלילי, לא כל שכן ש"עננה" לגבי אסיר בטחוני תהא שיקול לחומרה בבוא נציב שירות בתי הסוהר להתייחס לבקשת חופשה מיוחדת. ברי, כי התנהגות המהוה פגיעה בסדרי ניהולו התקין של בית הסוהר, כגון מחאות לאומניות מסוג החזרת ארוחות בהזדהות עם שובתי רעב או כדומה, אינן מהוות כמובן נקודות זכות לאסיר אלא להיפך; משמעה שקשה לצפות לפריבילגיות בעבורו. זהו המצב אליו נקלע, או קלע עצמו, המבקש. נכון אני להניח שבשל הטעמים "לקולה" שנמנו מעלה היתה נכונות חד פעמית לאפשר לו חופשה ואכן זו ניתנה, אלא שהמבקש הקדיח את תבשילו; על כן למצער, בלא נטיעת מסמרות, טעון הוא "תקופת צינון" משמעותית בטרם יתיחסו לבקשותיו לחופשה שוב. מובן כי בידו – בלא שאנקוט עמדה – להסביר לגורם מתאים בעל בכירות בשב"ס, כגון מפקד בית הסוהר, את "חובת הציות" ל"מנהיגות" האגפית ולבקש את שיבקש בהקשר זה, והמחליטים יחליטו; אך אין מקום להתערבות לעת הזאת בהחלטות שירות בתי הסוהר ובית המשפט קמא.

ח.

איני נעתר איפוא לבקשה.