רע"ב/רעב"ס 6725-22 רע"ב/רעב"ס 6725-22

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ד' מרשק מרום, השופט העמית י' צלקובניק, והשופט ד' ארד-אילון) בעת"א 18262-04-22 מיום 4.8.2022, בגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים בוש"ר 45374-09-17 מיום 10.3.2022, שהורתה על הפקעת מחצית תקופת רישיון השחרור שניתן לו.

הרקע לבקשה

1.עיקרי העובדות הרלוונטיות לבקשה פורטו בהחלטה שניתנה ביום 10.4.2022 בגדרי רע"ב 396/22 בעניינו של המבקש, משכך הדברים יובאו להלן בתמצית בלבד.

2.המבקש הורשע בשנת 1997 בעבירה של סיוע להריגה ועבירות נוספות ונגזרו עליו 7 שנות מאסר ו-4 חודשים. שחרורו של המבקש הוקדם ונקבעה לו תקופת תנאי בת 33 חודשים, שתחילתה ביום 23.3.2001 וסופה ביום 23.12.2003.

3.בימים אלה, מרצה המבקש עונש מאסר בפועל, חמישי במספר, למשך 11 שנים ו-7 חודשים בגין הרשעתו בשני הליכים פליליים:

בהליך הראשון, ת"פ 43665-11-11, הורשע המבקש בשורה של עבירות כלכליות, ונדון ביום 7.12.2015 ל-8 שנות מאסר לצד ענישה נלווית.

בהליך השני, תפ"ח 25105-07-15 (להלן: תיק התפ"ח), הורשע המבקש במסגרת הסדר טיעון שנערך עמו בעבירות של סיוע להריגה וקשירת קשר, ונדון ביום 18.7.2017 ל-9 שנות מאסר, לצד ענישה נלווית, שאת חלקן ירצה בחופף לגזר הדין שניתן בהליך הראשון. המבקש הורשע במסגרת תיק התפ"ח במספר עבירות שחלקן בוצעו בשלהי שנת 2003, בעת שהיה, כאמור, אסיר ברישיון.

4.כחודשיים לאחר מתן גזר הדין בתיק התפ"ח, הוגשה על-ידי המשיב 2 לוועדת השחרורים בקשה לביטול רישיון השחרור של המבקש, מחמת הרשעתו בעבירה נוספת במהלך תקופת הרישיון.

5.המבקש פתח בשורה של הליכים בניסיון לבטל את הבקשה להפקעת רישיון השחרור, לרבות הגשת בקשה "לאכיפת הסדר הטיעון [...]או ביטולו" בגדרו של ההליך הפלילי והגשת תובענה אזרחית שסעדיה דומים. המבקש טען, בין היתר, כי במסגרת הסדר הטיעון בתיק התפ"ח התגבשה בינו לבין רשויות התביעה הסכמה לגבי תקופת המאסר המקסימלית, שיושמה על-ידי בית המשפט הפלילי שדן בעניינו, ומכאן שביטול רישיון השחרור עולה כדי הפרה של הסדר הטיעון (להרחבה ופירוט אודות ההליכים האמורים ראו: רע"ב 396/22, בפסקאות 6-3). ההליכים שבהם נקט המבקש נדחו, ובפסק דינו של בית משפט זה מיום 3.5.2021 הובהר לו, כי אם ברצונו להשיג על הבקשה להפקעת הרישיון עליו לפנות לשם כך לוועדת השחרורים. כן נרשמה בפסק הדין הסכמת המדינה לכך שהוועדה תעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 20(ג) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק), כך שתופחת מתקופת התנאי של המבקש מחצית מתקופת המאסר (ע"א 4785/19 שירזי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.5.2021)).

6.עניינו של המבקש הובא, כאמור, לדיון בוועדת השחרורים. בהחלטתה מיום 24.6.2021 קבעה הוועדה, כי הדיון בבקשה להפקעת הרישיון יערך לפי המתכונת המקובלת בוועדת השחרורים, קרי על יסוד "המסמכים שהצדדים יניחו על שולחנה", ומבלי לקיים בירור עובדתי-ראייתי כמקובל בערכאות הדיוניות.

7.ביום 10.8.2021 נערך לפני ועדת השחרורים דיון במעמד הצדדים לגופו של עניין. המבקש העלה טענות בשני מישורים עיקריים: הראשון, עניינו בשאלת ההסכמות שעמדו בבסיס הסדר הטיעון בקשר לעונש המאסר המקסימלי שיושת עליו; והשני, עניינו ביחס שבין סעיפים 20 ו-22 לחוק, ובפרט לתחולתו של סעיף 22 על המקרה דנן, באופן שעל פי הנטען מרחיב את שיקול הדעת של הוועדה שלא להורות על הפקעת הרישיון.

וזו לשון הסעיפים הנוגעים לענייננו:

"20. (א) אסיר ששוחרר על-תנאי לפי הוראות פרק ב' ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), הועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להחליט, מנימוקים שיירשמו, על המשך השחרור בתנאים שנקבעו על ידה או על ידי היחידה לשחרור ממאסרים קצרים, לפי העניין, או בתנאים אחרים שתקבע, ובלבד שלא הוטל על האסיר עונש מאסר בפועל בשל העבירה הנוספת שעבר בתקופת התנאי; החליטה הועדה כאמור, תחל לגבי המשוחרר תקופת תנאי חדשה;

[...]

(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א), הועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להורות כי אסיר ששחרורו בוטל לפי הוראות סעיף קטן (א), ישוב לשאת מאסר לתקופה קצרה מאורך תקופת התנאי, אולם לא פחות ממחציתה; הורתה הועדה כאמור – תהיה תקופת המאסר שהאסיר לא נשא, לפי הוראת הועדה, תקופת תנאי, שתחל עם שחרורו של האסיר מתקופת המאסר שנשא ותצטבר לכל תקופת תנאי אחרת שלו".

[...]

"22. (א) הועדה רשאית לבטל שחרור על-תנאי של אסיר לפי הוראות פרק ב' אף לאחר תום תקופת התנאי, ואולם לא יבוטל שחרור כאמור –

(1) בשל עשיית עבירה נוספת בתקופת התנאי שבשלה הוגש כתב אישום, אם חלפו יותר משלושה חודשים מהיום שבו ניתן גזר הדין בענין העבירה הנוספת בערכאה ראשונה ועד להגשת הבקשה לביטול השחרור;

(2) בשל הפרת תנאי מהתנאים האמורים בסעיף 13, אם חלפו יותר משלושה חודשים מתום תקופת התנאי ועד להגשת הבקשה לביטול השחרור".

8.הוועדה קבעה בהחלטתה מאותו יום, כי הסדר הטיעון שנערך בין הצדדים לא כלל התייחסות לסוגיית הפקעת הרישיון, ועל כן אין לכלול בגדרו, בדיעבד, תנאים שלא בא זכרם בכתב. בהתאם נקבע, כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח שהסדר הטיעון כלל הסכמה והתחייבות להימנע מהגשת בקשה להפקעת רישיון. נוכח האמור, קבעה הוועדה כי אין לה צורך להידרש לסוגיית ההבחנה בין סעיפים 20 ו-22 לחוק ולאפשרות להחיל את סעיף 22 על עניינו של המבקש. הוועדה נעתרה אפוא לבקשת ההפקעה שהגיש המשיב 2, ובאשר לתקופת המאסר – הפקיעה מחצית מן התקופה כך שזו תעמוד על 16.5 חודשים, זאת בהסתמך על הודעת בא-כוח המדינה והדברים שנרשמו בפסק הדין שניתן בע"א 4785/19.

9.המבקש לא השלים עם ההחלטה האמורה והגיש נגדה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בגדרי עת"א 39351-10-21. בית המשפט לעניינים מינהליים, בפסק דינו מיום 14.12.2021, דחה את טענות המבקש בכל הנוגע להסדר הטיעון וקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה בהקשר זה. בית המשפט לעניינים מינהליים לא מצא פגם במתכונת הדיונית שנקבעה על-ידי הוועדה – הכרעה על בסיס מסמכים וטענות הצדדים. כן ציין כי מתכונת זו אף איננה מנוגדת לדברים שנקבעו בפסק הדין בע"א 4785/19. בית המשפט לעניינים מינהליים עמד על הסדר הטיעון שנערך עם המבקש ועל הדיון שנערך בעניינו, וציין כי לא נמצאה בו התייחסות לעניין רישיון השחרור מצד המבקש. עוד צוין, כי גם בערעור על גזר הדין, שהוגש לאחר הגשת בקשת ההפקעה, לא נשמעו על-ידי המבקש טענות בעניין זה.

10.בית המשפט לעניינים מינהליים הוסיף ודחה את טענתו של המבקש, ולפיה יש לראות בעובדה שהמדינה נמנעה מלהפעיל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו כהסכמה גם לעניין אי-ביטול רישיון השחרור. כן קבע, כי החלטת הוועדה מתיישבת עם הנחיות פרקליט המדינה 8.3 "הסדרי טיעון המבטיחים אי הפקעת רישיון אסיר" (28.7.1999), ולפיהן אין לכלול בגדר הסדר טיעון הסכמה בנוגע לאי-הפקעת רישיון שחרור של אסיר. זאת מאחר שיש בכך משום כבילה מראש של שיקול הדעת של הרשות המוסמכת לעניין זה – היא ועדת השחרורים. באשר לטענות המבקש בכל הנוגע ליחס שבין סעיפים 20 ו-22 לחוק, ובכלל זאת לטענתו כי עניינו נופל בגדרי סעיף 22 לחוק, החזיר בית המשפט לעניינים מינהליים, בהסכמת הצדדים, את הדיון לוועדת השחרורים על מנת שזו תדון בסוגיה זו בלבד.

11.בהחלטתה מיום 10.3.2022 הגיעה ועדת השחרורים למסקנה, ולפיה אפילו יונח שחל על עניינו המבקש סעיף 22 לחוק, הרי שגם במקרה זה הסעיף מותיר לוועדה שיקול דעת אם להורות על הפקעת רישיונו של האסיר בהתקיים תנאים שיצדיקו זאת. בהתאם לכך, נקבע כי משהפר המבקש את תנאי שחרורו ונדון לעונש מאסר בפועל, הרי שהפקעת הרישיון איננה בבחינת עונש שמוטל עליו, כי אם בבחינת "פירעון חוב" בלבד. לפיכך, שבה הוועדה על החלטתה מיום 10.8.2021, והורתה על הפקעת מחצית תקופת רישיונו של המבקש.

12.ביני לביני, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה ברע"ב 396/22 על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 14.12.2021. בית המשפט (השופט י' עמית) דחה את בקשת רשות הערעור מן הטעם שזו הוגשה בטרם עת, שכן הבקשה האמורה הוגשה לפני שוועדת השחרורים קיבלה את החלטתה. בית המשפט הבהיר כי משנתקבלה ההחלטה הנוספת של ועדת השחרורים מיום 10.3.2022, פתוחה בפני המבקש הדרך להשיג עליה בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

המבקש אכן הגיש עתירה מנהלית נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד החלטת הוועדה מיום 10.3.2022 – היא העתירה העומדת ביסוד הבקשה שלפניי.

עיקרי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים

13.בית המשפט לעניינים מינהליים הבהיר בפתח הדברים כי יש ממש בטרוניית המבקש על כך שהוועדה לא הכריעה בסוגיה שהובאה לפתחה, בכל הנוגע ליחס שבין סעיפים 20 ו-22 לחוק, ואף ציין כי בנסיבות רגילות ראוי היה להחזיר את עניינו של המבקש לוועדה. עם זאת, נוכח התמשכות ההליכים ובקשת המבקש כי יתקיים דיון לגופו של עניין, הובהר כי סוגיה זו תוכרע על פי הטענות שהובאו לפני בית המשפט.

14.בית המשפט לעניינים מינהליים היה תמים דעים באשר לתוצאת ההליך וקבע פה אחד, כי יש לדחות את העתירה ולהותיר את החלטת הוועדה מיום 10.3.2022 על כנה. עם זאת, השופטים נחלקו בדרך הילוכם. בפסק הדין של השופטת מרשק-מרום, אליו הצטרף השופט העמית צלקובניק נקבע, כי בניגוד לעמדת המבקש, המסלולים שנקבעו בסעיפים 20 ו-22 לחוק אינם מסלולים חלופיים, כי אם מדובר במסלולים משלימים. בהקשר זה נקבע, כי המטרה המרכזית של סעיף 22 היא להגביל בתוך מסגרת זמנים מוגדרת את התקופה בה ניתן להגיש בקשה להפקעת רישיונו של האסיר. ואולם, ברמה המהותית, עיון בדברי ההסבר ובמטרה העומדת מאחורי דבר החקיקה מעלה, כי אין הבדל בין אסיר שבקשת ההפקעה שלו הוגשה בתוך תקופת התנאי לפי סעיף 20, לבין אסיר שבקשת ההפקעה שלו הוגשה לאחר תקופת התנאי לפי סעיף 22. באשר לשימוש במילה "רשאית" בלשון סעיף 22, נקבע כי זה איננו מבטל את העיקרון המנחה שבסעיף 20(א), לפיו הוועדה מחויבת לבטל את רישיון השחרור, מקום שבו עבר האסיר עבירה נוספת בתקופת התנאי, אלא נועד לאפשר לוועדה לדון בעניינו של אסיר גם בחלוף תקופת התנאי, בתוך מגבלת זמן מוגדרת. כן צוין, כי קבלת פרשנות המבקש עלולה להביא לתוצאות שאינן רצויות ולאפליה בלתי מוצדקת בין אסירים.

15.השופט ארד-אילון, הסכים, כאמור, עם התוצאה שאליה הגיעו השופטים מרשק-מרום וצלקובניק, אך חלק על קביעותיהם לעניין היחס שבין סעיפים 20 ו-22 לחוק. השופט ארד-אילון סבר, כי לשון החקיקה ודברי ההסבר מורים כי יש להבחין בין מקרים שבהם נעברה עבירה פלילית נוספת בתקופת התנאי והבקשה לביטול הרישיון מוגשת בתוך תקופת התנאי, לבין מקרים שבהם נעברה עבירה פלילית נוספת בתקופת התנאי והבקשה לביטול הרישיון מוגשת לאחר תקופת התנאי, כמו במקרה דנן. לגישתו, במקרים מן הסוג הראשון, סמכות הוועדה מכוח סעיף 20(א) לחוק היא סמכות חובה להורות על ביטול הרישיון, בכפוף לסייגים שנקבעו בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג), בעוד שבמקרים מן הסוג השני סמכות הוועדה מכוח סעיף 22 לחוק, היא סמכות שברשות ובידה שיקול דעת להחליט באם להורות על ביטול רישיון השחרור ועל תקופת הביטול. במסגרת שיקול דעת זה עליה להביא בחשבון שורה של שיקולים רלוונטיים, דוגמת שיהוי רשויות התביעה, חומרת העבירה, העונש שנגזר בגינה ועוד. באשר למבקש עצמו נקבע, כי מכלול שיקולים אלה מוביל למסקנה כי יש מקום להקלה מסוימת בעניינו אך אין באלה כדי לבטל לחלוטין את "חובו" של המבקש לחברה. צוין שהמבקש זכה בהקלה משמעותית בכך שהמדינה הסכימה להפחית מחצית מתקופת המאסר, לנוכח חלוף הזמן בין מועד ביצוע העבירה לביטול תקופת התנאי, אולם אין להתערב בהחלטת ועדת השחרורים אשר לא ראתה להקל עמו מעבר לכך.

מכאן הבקשה שלפניי.

עיקרי הבקשה דנן

16.בבקשה נטען, כי היה על בית המשפט לעניינים מינהליים לקבוע שהבקשה להפקעת רישיון הפרה את הסדר הטיעון שנערך עם המבקש, ועל כן דינה להידחות. לטענת המבקש, הדיון בקשר לטענה זו נערך בצורה חסרה, מבלי שניתנה התייחסות מספקת לטענותיו בהיבט העובדתי והמשפטי. כן לטענתו, לוּ ידע במהלך המשא ומתן שנערך לצורך גיבוש הסדר הטיעון, כי תיתכן אפשרות לביטול רישיון השחרור שניתן לו, הרי שלא הייתה מתגבשת הסכמה בתנאים אלו, והסדר הטיעון לא היה נכרת. לחלופין, טוען המבקש כי היה על בית המשפט לעניינים מינהליים לקבוע כי סעיף 22 לחוק חל על עניינו, כך שלוועדה מסור שיקול דעת להחליט באם להפקיע את רישיון השחרור שניתן לו. נוכח האמור, סבור המבקש כי היה על הוועדה לדון בטענותיו לגופן בכל הנוגע לעצם הפעלת שיקול הדעת לפי סעיף זה, ולהכריע כי במכלול הנסיבות לא היה מקום להפקיע את רישיון השחרור.

דיון והכרעה

17.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עניינה של הבקשה דנן בערעור ב"גלגול שלישי" על החלטת ועדת השחרורים. במקרים אלה, כאשר ההחלטה נתקבלה על-ידי גוף מעין שיפוטי, כגון ועדת השחרורים, רשות הערעור תינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה החורגת מעניינם של הצדדים. כוחם של דברים אלה יפה גם להחלטות ועדת השחרורים בכל הנוגע להפקעת רישיון שחרור של אסיר כבענייננו (רע"ב 6463/18 פלוני נ' ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר אשל, פסקה 7 (25.10.2018) (להלן: עניין פלוני)).

18.טענותיו של המבקש בכל הנוגע להסדר הטיעון שנערך עמו ולהבטחות שלטענתו ניתנו לו על-ידי רשויות התביעה, נטועות כולן בעניינו הפרטי, ולוּ רק מן הטעם הזה דינן להידחות. למעלה מן הדרוש יצוין, כי גם לגופם של דברים אני סבורה כי דין טענותיו בהקשר זה להידחות. הוועדה קבעה בעניינו של המבקש כי אין לכלול, בדיעבד, בגדר הסדר הטיעון הסופי תנאי שלא בא זכרו בכתב. אין לי אלא להסכים עם מסקנה זו. כלל נקוט הוא כי "על ההסכמות בין הצדדים להסדר הטיעון למצוא את ביטויין בצורה בהירה ומלאה בהסכם הפורמלי אליו הם מגיעים ועליו הם מדווחים לבית המשפט" ו"אין מקום להבנות לא רשמיות, מאחורי הקלעים, לצידו של הסדר הטיעון הפורמלי" (ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, פסקה 7 (3.7.2006); דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281, 297 (2005)). בהתאם לאמור, אין מקום להידרש בדיעבד להסכמות נטענות, מפורשות או מכללא, שהועלו במהלך המשא ומתן, מקום שאלו לא מצאו את ביטויין בכתב בהסדר הטיעון הסופי שנכרת ואושר. בנסיבות דומות לענייננו, שבהן נטענה טענה דומה, ולפיה במהלך המשא ומתן להסדר הטיעון לא ציינו בפני האסיר כי הרשעתו תוביל להפקעת תקופת התנאי, קבע בית משפט זה כי "אין כל נפקות לשאלה אם עמדה התביעה על כך שהרשעתו עלולה להוביל להפקעת תקופת התנאי, או לאו. מה גם, שהמבקש היה מיוצג לאורך ההליך שהוביל לכריתת הסדר הטיעון ולהרשעתו, וכאשר חזקה עליו כי ידע היטב כי שוחרר ממאסר על-תנאי, מה משך תקופת התנאי, ומה המשמעות של ביצוע עבירות בתוך תקופת התנאי" (ראו והשוו: רע"ב 6437/12 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (31.10.2012)).

19.באשר לטענות המבקש בכל הנוגע ליחס שבין סעיף 20 ו-22 לחוק ולכך שהיה על הוועדה להחיל על עניינו את סעיף 22 – אמנם יש בטענותיו של המבקש היבט עקרוני מסוים שאיננו מתמצה בעניינו הפרטי, ואולם אין די בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור, מקום בו אין בהכרעה בשאלה העקרונית כדי להשפיע על תוצאות ההליך דנן (רע"ב 51/15 פלוני נ' ועדת השחרורים, פסקה 12 (28.4.2015); רע"פ 9686/10 סלאמי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום, פסקה ז' (2.1.2011); רע"פ 2842/22 אבו שאח נ' מדינת ישראל - היחידה הארצית לאכיפת דיני תו"ב, פסקה 8 (15.6.2022)). ואכן, עיון בפסק הדין מושא הערעור ובהחלטת הוועדה מיום 10.3.2022 מעלה, כי מקרה זה הוא מקרה מובהק שבו הדיון בשאלה העקרונית לא ישנה מתוצאות ההליך, ולפיכך אינו מצדיק מתן רשות ערעור.

20.הגם שהדברים לא קיבלו התייחסות מספקת בהחלטת הוועדה מיום 10.3.2022, הוועדה ציינה, כי גם בהנחה שסעיף 22 חל על עניינו של המבקש באופן המקנה לה שיקול דעת באם להפקיע את רישיון השחרור, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה ולפיה יש להפקיע מחצית מתקופת רישיון השחרור שניתן לו. לא זו אף זו, בפסק הדין מושא הבקשה שלפניי, היה הרכב השופטים, כאמור, תמים דעים באשר לתוצאת ההליך וקבע כי אין מקום להתערבות בהחלטת הוועדה בעניין משך תקופת ההפקעה. השופט ארד-אילון, אשר כזכור, היה בדעת מיעוט לעניין ההנמקה, סבר אף הוא כי המבקש זכה בהקלה משמעותית בהסכמה שניתנה להפחתת מחצית מן התקופה, וכי מדובר בתוצאה הולמת בנסיבות המקרה. הנה, אף אם תתקבל עמדת המבקש בכל הנוגע לפרשנות סעיף 22 (ואיני נדרשת לגוף טענתו), לא יהא בכך כדי להועיל לו משהכל סבורים כי היה על הוועדה להפקיע מחצית מרישיון השחרור שניתן לו.

21.פרט לדברים האמורים, מן הראוי לחזור למושכלות ראשונים ולפיהם אסיר אינו אוחז בזכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר בטרם ריצוי מלוא עונשו, ואף לא בזכות קנויה לאי-הפקעת רישיון השחרור שניתן לו כנגזרת מכך (עניין פלוני, בפסקה 8). למבקש ניתנה הקלה משמעותית עת הוחלט לקבל את בקשתו לשחרור מוקדם על אף העבירות החמורות שבהן הורשע. במצב דברים זה, היה על המבקש לסור מרע ולעמוד בכל תנאי השחרור המוקדם, לא כל שכן שלא לבצע במהלך תקופת השחרור המותנה עבירות חמורות נוספות דוגמת העבירות בהן הורשע. חרף האמור, רשויות התביעה באו לקראתו דרך ארוכה והסכימו כי בקשת ההפקעה תוגש רק ביחס למחצית התקופה. בנסיבות אלה, סבורני כי לא ניתן לומר כי החלטת הוועדה להפקיע מחצית מתקופת רישיון השחרור של המבקש אינה החלטה סבירה, ולא נמצא מקום להתערב בה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.