פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
6305/14
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אחמד אלמסרי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע מיום 10.09.2014 בעת"א 57775-06-14
שניתנה על ידי כבוד השופט י' אברהם
בשם המבקש:
עו"ד מנחם רובינשטיין
בשם המשיבה:
עו"ד נועם מולה
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט י' אברהם ) בעת"א 57775-06-14 מיום 10.9.2014, במסגרתה נדחתה עתירת המבקש להשיבו לכלא חרמון ולחדש את סבב חופשותיו.
רקע והליכים קודמים
2.
המבקש נדון למאסר עולם מיום 1.2.1995, שנקצב ל-30 שנה, בגין עבירת רצח. עד לשנת 2012, נשא המבקש את מאסרו בכלא "שיטה" וכלא "מגן", וביום 15.7.2012 הועבר לכלא "חרמון". ביום 19.2.2013 הוחזר המבקש לכלא "שיטה" בשל מידע מודיעיני שהתקבל בעניינו, לפיו, סייע המבקש לבריחתו של אסיר אחר אשר שהה בחופשה. בהתאם, הוחלט להפסיק את שילוב המבקש בסבב החופשות.
3.
המבקש הגיש בעבר עתירה לבית המשפט המחוזי (עת"א 32405-04-13) בעניין בקשותיו הנוכחיות, אך חזר בו ומסר כי יגיש בקשה חדשה ליציאתו לחופשה. ביום 9.6.2014, קיבל נציב שירות בתי הסוהר החלטה שלא לאפשר את חזרת המבקש לסבב החופשות. בהחלטה זו, קיבל הנציב את המלצת ועדת אסירי עולם שלא לאפשר את בקשת המבקש, היות שטרם חלף די זמן על מנת לעקוב אחר התנהגות המבקש ברמה הסמויה והתקדמותו בטיפול, וטרם ניתן לתת בו אמון חדש לצורך חופשה. החלטה זו משליכה על אפשרות העברתו של המבקש לכלא "חרמון", כיוון שהוא אינו עומד בקריטריונים הנדרשים להעברה זו בשל יתרת מאסר ארוכה מיד ואי יציאה לחופשות. בהתאם לכך ועדת ההעברות קבעה ביום 7.10.2013 כי אין מקום להעביר את המבקש לכלא "חרמון".
4.
ביום 10.9.2014 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה וקבע כי המידע המודיעיני שהוצג בעניינו של המבקש מהווה ראיות מנהליות המקימות תשתית ראייתית מספקת לקבלת החלטת המשיב.
בקשת רשות הערעור
5.
המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי חרגה ממתחם הסבירות והיא מוטעית, היות שהמידע המודיעיני עליו הוא הסתמך אינו מבוסס כלל. לטענת המבקש, המשיבה פוגעת בזכויותיו להליך שיקומי בכלא "חרמון"; להתייצבות בפני ועדת השחרורים; ולסבב חופשות. מוסיף המבקש ומציין, כי למעט העבירה בה הורשע, אין לו כל עבר פלילי קודם וחלף די זמן, 20 שנים במאסר, על מנת להקהות את מסוכנותו, קל וחומר כאשר בתקופה זו כבר יצא המבקש ל-28 חופשות קודמות.
6.
הוחלט שהבקשה מצריכה תגובה, וזו אכן הוגשה. בתגובת המשיבה נטען כי הבקשה עוסקת כולה בבחינת הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, והיא אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה התערבות של בית משפט זה. כן היא מציינת, כי דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו עסקינן בבקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשת אסיר ליציאה לחופשה (לפי רע"ב 8315/13 מרוואן נ' שירות בתי הסוהר ואח' (19.2.2014)) ודחיית בקשה לשינוי מקום כליאה של אסיר (לפי רע"ב 1004/12 אבוטבול נ' מדינת ישראל (19.2.2012) (להלן: עניין אבוטבול )). לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות אף לגופה, שכן, החלטת שירות בתי הסוהר הינה סבירה ומאוזנת; סוגיית החופשות הוכרעה על בסיס מידע מודיעיני המעיד על יכולות המבקש לנצל חופשה לפעולות פליליות חמורות. באשר לסוגיית ההעברה לכלא "חרמון", טוענת המשיבה כי זכויות היסוד של האסיר אינן כוללות בחירת בית כלא בו הוא ישובץ. כן מציינת המשיבה, כי החלטות מסוג זה הן בליבת שיקול הדעת המינהלי ארגוני של שירות בתי הסוהר.
דיון והכרעה
7.
הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי בעתירת אסיר תינתן רק מקום בו הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית או נושא בעל חשיבות עקרונית כללית (ראו למשל: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009); רע"ב 7/86 וייל נגד מדינת ישראל (26.6.1986)). כך גם בכל הנוגע למתן רשות ערעור על עתירות אסיר שעוסקות בהחלטות של שירות בתי הסוהר בנוגע ליציאת אסירים לחופשה, אשר הינן שכיחות במיוחד. בפסקי הדין שניתנו בעתירות מסוג זה נקבע שוב ושוב כי לאסיר אין זכות קנויה לחופשה בעת היותו במאסר, וכי מדובר בפריבילגיה הנתונה לשיקול דעת הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר. כמו כן נקבעו כללים ועקרונות ברורים בסוגיה זו (ראו סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971; תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978; פקודת נציבות 04.40.00 בנושא חופשות אסירים. עוד ראו, בין היתר,
רע"ב 3630/04 מקסימוב נ' שירות בתי הסוהר (22.6.2004); רע"ב 5745/10 סאלח נ' שירות בתי הסוהר (21.9.2010) וההפניות שם; רע"ב 10408/03 זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר (7.3.2004); רע"ב 2758/11 פייזייב נ' שירות בתי הסוהר (29.8.2011)). וכך גם בכל הנוגע למתן רשות ערעור בעניין הנוגע לסוגיית מקום כליאתו של האסיר, נקבע לא אחת כי ככלל אין לאסיר זכות קנויה לגבי מקום כליאתו, ונקודת המוצא היא שההחלטה להעבירו אינה פוגעת בזכות יסוד שלו או מבססת עילת תביעה או עתירה (ראו למשל: עניין אבוטבול; רע"ב 8766/12 בלילטי נ' מדינת ישראל (9.12.2012); רע"ב 1463/13 מישייב נ' שירות בתי הסוהר (22.2.2013)).
8.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחומר המודיעיני, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. הטעם לדבר הוא כי כל עניינה של בקשת המבקש היא בתקיפת ההחלטה הפרטנית בעניינו, המצריכה הפעלת שיקול דעת על המקרה הפרטני. בקשה זו נבחנה הן על-ידי הגורם המקצועי, שירות בתי הסוהר והן על-ידי בית המשפט המחוזי. החלטתו של בית המשפט המחוזי מעוגנת בחומר המודיעיני שהוצג בפניו ולאחר עיון בחומר זה ניכר כי החלטתו מבוססת ונכונה. קביעות מסוג זה, הנטועות בליבת הסמכות של גורמי המקצוע ושל הערכאה הדיונית, אינן מצדיקות התערבות של בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור, למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן, אשר מקרה זה אינו נמנה עליהם.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ו בחשון התשע"ה (19.11.2014).
ש ו פ ט