רע"ב 6825/11 מאיר דור נ. נציב שירות בתי הסוהר

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר של שלוש שנים וחצי, בגין הרשעתו בעבירות נשק, רכוש, ניסיון לייבוא סם מסוכן, ניסיון לשידול לאיומים ועוד. ביום 11.7.2011, החליט המשיב שלא לאשר חופשות למבקש, עד לשילובו בטיפול להורדת רמת המסוכנות הנשקפת ממנו. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' אברהם ) דחה את עתירת המבקש על החלטה זו, בקובעו כי לא ניתן להוציאו לחופשה, על רקע המסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור, ובשל כך שטרם עבר תהליך טיפולי שיפחית ממסוכנות זו.

2.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי הוא אדם נורמטיבי שלא נשקף ממנו סיכון לשלום הציבור, אם ישוחרר לחופשות. בין היתר, הוא מדגיש כי לא היו לו הרשעות קודמות; הוא השלים שירות צבאי מלא; משפחתו היא משפחה נורמטיבית ותומכת; הוא לא ביצע כל עבירת משמעת משמעותית בין כתלי בית הסוהר; תסקיר שירות המבחן שלל קיומו של דפוס התנהגות עברייני; הוא נטל אחריות מלאה על מעשיו והתחיל בתהליך שיקומי. בצד האמור, הוא עומד על חשיבות היציאה לחופשה עבורו, הן לטובת התהליך השיקומי, הן כדי לאפשר לו לשהות במחיצת הוריו שמצבם הבריאותי אינו שפיר.

1.

המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף, משום שהיא אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן רשות ערעור על החלטות בעתירות אסירים. גם לגופם של דברים, מדגיש המשיב כי יציאה לחופשות אינה זכות מוקנית של האסיר אלא פריבילגיה המוענקת לו בהתאם להחלטת הגורמים המוסמכים. במקרה דנן, הגורמים הטיפוליים סבורים כי המבקש נמצא בשלב ראשוני מאד של התהליך הטיפולי, ובשלב זה, עדיין נשקפת ממנו מסוכנות שלא מאפשרת את הוצאות לחופשה. המשיב גם עומד על חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש, ובעטיין הוא נושא בעונש מאסר. החלטה שלא לאשר חופשות למבקש, כך מסכם המשיב, אינה חורגת ממתחם הסבירות ואינה מצדיקה את התערבות בית המשפט.

2.

הלכה היא כי רשות ערעור בעתירות המוגשות על-ידי אסירים תינתן במקרים שבהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). הבקשה שלפני – אשר נסבה כל כולה על שאלת יציאתו של המבקש לחופשה – אינה מעלה כל שאלה מעין זו, ומן הטעם הזה לבדו, דינה להידחות (השוו: רע"ב 6571/07 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 29.10.2007); רע"ב 3630/04 מקסימוב נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 5 (לא פורסם, 22.6.2001)).

3.

למעלה מן הצורך אעיר כי גם לגופם של דברים, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת המשיב. כידוע, יציאתו של אסיר לחופשות איננה זכות קנויה אלא טובת הנאה הנתונה לשיקול דעת הגורמים המוסמכים אצל המשיב, אשר מופעל לפי אמות מידה שנקבעו (ראו, למשל, בפרק א' סעיף 1(ב) לפקודת נציבות בתי הסוהר 04.40.00; תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978); רע"ב 5546/11 רוביע נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (לא פורסם, 27.9.2011)). בענייננו, סבר המשיב – על רקע נתוניו הפרטיקולריים של המבקש – כי בנקודת הזמן הנוכחית, הסיכון הנשקף מהמבקש לשלום הציבור עולה על התועלת השיקומית שעשויה לצמוח מיציאתו לחופשה. ברי כי אין מדובר בהחלטה שהיא סוף פסוק, וככל שיתקדם המבקש בתהליך השיקומי שהחל בין כתלי בית הסוהר (ועליו יש לברך), ישובו הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר ויבחנו את עמדתם, תוך מתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המבקש ולאינטרס הציבורי בשיקומו.

בנקודת הזמן הנוכחית, לא הונחה עילה להתערבות בשיקול הדעת המינהלי, וממילא גם לא למתן רשות ערעור. הבקשה נדחית.