רע"ב 7715/12 יוסף אסולין נ. שרות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה א' טל ) שדחה עתירת אסיר שהגיש המבקש בנוגע ליציאה לחופשה.

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר מאז יום 22.4.2008 בגין הרשעתו בעבירות של שידול להתחזות כאדם אחר, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי גזר את עונשו לשבע שנות מאסר בפועל, אך ערעורו לעניין חומרת העונש התקבל בחלקו, כך שעונש המאסר הועמד על שש שנות מאסר בפועל (ע"פ 1091/09 אסולין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.4.2010)). לפי פרטי כתב האישום שבו הודה המבקש, הוא פעל במרמה תוך שימוש בשירותיו של מתחזה כדי לגזול סכומי כסף משמעותיים מקשיש לקוי ראייה שאותו הכיר במסגרת עבודתו בעמותה המטפלת בקשישים.

2.

בהתאם לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.00 שעניינה חופשות אסירים, סווג המבקש לקטגוריה ב/1, כך שנדרש אישור גורמים מוסמכים בשירות בתי הסוהר לכל יציאה לחופשה, וכל יציאה תהיה בכפוף לתנאים מגבילים שייקבעו. ביום 19.6.2012, ניתנה חוות דעתה של עובדת סוציאלית בכלא איילון בעניינו של המבקש, ובה המלצה שלא להתיר את יציאתו לחופשה. בחוות הדעת צוין, בין היתר, כי המבקש לא הפיק תועלת מהמסגרות הטיפוליות שבהן שולב, ולא ניכר שינוי בדפוסי מחשבתו. על יסוד חוות הדעת האמורה, דחו הגורמים המוסמכים במשיב את בקשת המבקש לצאת לחופשה. בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה א' טל ) דחה עתירת אסיר שהגיש המבקש, וסמך את ידיו על החלטת המשיב המבוססת על חוות דעת גורמי הטיפול.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי יש להתיר לו לצאת לחופשה מן הטעמים הבאים: התנהגותו בכלא היא טובה; הוא סיים זה מכבר לשאת בשני שלישים מתוך תקופת המאסר שנגזרה עליו; זו הרשעתו הראשונה בעבירות הונאה; הוא לקח אחריות על מעשיו, הודה במעשיו כבר בשלבי המשפט הראשונים והחל לשלם את הפיצויים שנפסקו לחובתו; יציאה לחופשה היא אמצעי חשוב במסגרת שיקומו. המשיב סומך את ידיו על החלטת בית המשפט קמא. לדבריו, דין הבקשה להידחות על הסף נוכח אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר. לגופם של דברים, מבהיר המשיב כי יציאה לחופשה אינה זכות מוקנית לאסיר, אלא פריבילגיה הניתנת לו מטעמים שונים לפי שיקול דעתו של מנהל בית הסוהר. אחת מתכליותיה העיקריות של החופשה היא לעודד את האסיר להשתקם ולחזור למוטב, והשיקול הטיפולי-השיקומי כבר הוכר בפסיקה כשיקול רלוונטי ביותר להחלטת הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר בדבר הוצאת אסיר לחופשה. בענייננו, גורמי הטיפול קבעו כי לא חלה התקדמות בתהליך הטיפולי שעובר המבקש בבית הסוהר, וכי התרשמותם ממנו היא של אדם מניפולטיבי בעל עיוותי חשיבה בכל הנוגע למניעים שהביאו אותו לדבר עבירה.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר תינתן במקרים שבהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 1179/12

עיד נ' שרות בתי הסוהר

(לא פורסם, 9.2.2012)). הבקשה שלפניי – אשר נסבה כל כולה על שאלת יציאתו של המבקש לחופשה – אינה מעלה כל שאלה מעין זו (השוו: רע"ב 5383/12 בן ארי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 21.8.2012)

(להלן: עניין בן ארי ) ; רע"ב 6825/11

דור נ' נציב שירות בתי הסוהר

(לא פורסם, 27.11.2011)). גם אם אניח כי אמת המידה למתן רשות ערעור בעתירות מעין אלה מקילה יותר (השוו: רע"ב 425/09

פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסק-דינו של השופט (כתארו אז)

א' גרוניס

(לא פורסם, 11.3.2009); רע"ב 6687/09

אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר , פסקה י"א להחלטת השופט

א' רובינשטיין

(לא פורסם, 24.8.2009)), לא מצאתי כי הונחה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא. כפי שנפסק לא אחת, אין לאסיר זכות קנויה לצאת לחופשה מבית הסוהר, ומדובר בטובת הנאה שהענקתה נתונה לשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות בשירות בתי הסוהר (ראו: סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"א-1971; תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978; עניין בן ארי לעיל).

הגורמים הטיפוליים בשירות בתי הסוהר ציינו בחוות דעתם כי לא חל שינוי בדפוסי החשיבה המעוותים של המבקש כתוצאה מהתהליך הטיפולי שבו שולב, ולכן המליצו שלא לאשר לו יציאה לחופשה. המשיב אימץ המלצה זו, וציין בהחלטתו כי בעבר נמלט המבקש ממשמורת חוקית, כשלא שב מחופשה. בכתב התשובה שהוגש לבית המשפט המחוזי הבהיר המשיב כי בהיותו אמון על שלום הציבור עליו להיות סמוך ובטוח כי הוצאת אסיר לחופשה לא תסכן את שלום הציבור. ואכן כלל ידוע הוא כי ההחלטה לאשר יציאה לחופשה היא פרי האיזון בין הצורך להגן על שלום הציבור מפני מסוכנות האסיר לבין החשיבות שביציאתו לחופשה מבחינת שיקומו ורווחתו. על רקע הנתונים שהוצגו, לא מצאתי כי החלטה זו של המשיב חורגת ממתחם הסבירות במידה שמצדיקה התערבות שיפוטית לעת הזו. מכל מקום המשיב הבהיר כי ניתן יהיה לשלב את המבקש בהליך טיפולי נוסף. ככל שתוצאותיו של הליך טיפולי זה יהיו משביעות רצון, ניתן יהיה לשקול את בקשתו מחדש וחזקה על המשיב כי כך יעשה.

הבקשה נדחית אפוא.