רע"ב 6469/07 רפי אוחנה נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כבוד השופטת נ' אהד ), מיום 22.7.07 בגדרה נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת המשיב שלא להתיר לו לצאת לחופשות.

1.

המבקש הינו אסיר המרצה – החל מיום 13.11.06 – עונש מאסר בפועל של שנה שנגזר עליו בגין הרשעתו בביצוע עבירות מס. עוד קודם שהחל לרצות את עונשו, היה עצור המבקש עד תום ההליכים בתיק אחר המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (תפ"ח 1120/04). ביום 24.1.07 נקבע על ידי בית משפט זה – בגדרי בקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 – כי המבקש ישוחרר לחלופת מעצר לאחר שיציע חלופה שתימצא מתאימה על ידי בית המשפט המחוזי (בש"פ 59/07, השופט א' א' לוי ), ובעקבות החלטה זו, הורה בית המשפט המחוזי על שחרור המבקש למעצר בית. עוד יש לציין, כי ביום 13.3.07, בעקבות עררים שהגישה המדינה, הוחמרו תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי (בש"פ 1686/07, השופט ס' ג'ובראן ).

פנייתו של המשיב בבקשה להתיר לו לצאת לחופשות סורבה, וכך אף עתירתו לבית המשפט המחוזי – היא נושא בקשת רשות הערעור דנן – וזאת בעיקר נוכח התרשמותו של בית המשפט מחומר מודיעיני אשר הונח לפניו (בהסכמת בא-כוח המבקש), אותו הגדיר כ"עדכני, מוצלב, ברמת הערכה גבוהה" לפיו לא ניתן – לעת זו – לאפשר יציאתו של המבקש לחופשות.

2.

מכאן הבקשה שלפני, למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, בעת שדנה ועדת השחרורים בבקשה שהגיש לשחרור מוקדם ממאסר, הצהירה משטרת ישראל (להלן: "המשטרה"), כי היא אינה נוקטת עמדה בנוגע לחופשות המבקש (להלן: "ההודעה הראשונה"), ואילו הודעה זו מנוגדת להצהרה שהוגשה על ידי המשטרה לבית משפט קמא, במסגרתה הביעה זו את התנגדותה ליציאת המבקש לחופשות (להלן: "ההודעה השניה"). לפיכך טוען המבקש, היה על בית המשפט קמא לפסול את עמדת הרשות "המדברת בשני קולות". לחלופין טוען המבקש, כי דינה של החלטת בית המשפט קמא להתבטל, וזאת משום שהמידע המודיעיני אשר היה בפני בית המשפט לא הוצג לו; כי ועדת השחרורים שדנה בעניין שחרורו, אשר גם לפניה הוצג המידע המודיעיני האמור, בחרה שלא להתייחס אליו מחמת קביעתה כי מדובר במידע שאינו רלוונטי ושעיקרו מתייחס לשנת 2005; כי מאחר ובית המשפט העליון שיחרר את המבקש בעבר למעצר בית בתנאים מגבילים, הרי שסבר כי בתנאים אלה לא נשקפת ממנו מסוכנות ולפיכך ניתן היה לשחררו לחופשה תחת אותם התנאים; לבסוף טוען המבקש, כי היה על בית המשפט קמא להביא את החלטתו האמורה של בית המשפט העליון במניין שיקוליו, ומשלא עשה כן, נפל בהחלטתו פגם של ממש.

3.

עמדת המשיב הינה כי יש לדחות את הבקשה אשר אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. המשיב טוען כי פירושו של המבקש את ההודעה הראשונה מוטעה, וכי למעשה הציגה המשטרה חזית אחידה לפיה היא מתנגדת לשחרורו של המבקש לחופשה. כן טוען המשיב, כי החלטתו של בית המשפט קמא הינה סבירה ומבוססת כדבעי.

4.

דין הבקשה להידחות, וזאת משום שאינה מעלה שאלה משפטית או כזו אשר חשיבותה מצדיקה מתן רשות ערעור, וכל כולה עוסקת בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן (השוו, למשל: רע"ב 6888/06

הלוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.8.06)).

גם טענת המבקש לפיה קיימת סתירה בין החלטתו של בית המשפט העליון לשחררו ממעצר ובין החלטתו של בית משפט קמא, אינה יכולה לסייע לו. המבקש הציג טענה ברוח דומה גם במסגרת בקשה אחרת שהגיש למתן רשות ערעור, שנסבה על פסק דין בגדרו נדחתה עתירתו נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם, לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (רע"ב 6936/07 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.07)). כפי שציינתי שם, אין דומה אינטרס הנאשם כאסיר לחירות ממאסר בגדרי הליך של שחרור על תנאי ממאסר, לזכות הנאשם לחירות ממעצר בגדרי הליך של מעצר עד תום ההליכים. לאסיר אין זכות מוקנית כי מאסרו יקוצר. מאידך, בהליכי מעצר לאחר הגשת כתב אישום, נהנה הנאשם מחזקת החפות והפגיעה בחירותו בדרך של מעצר היא קשה. נוכח כך, ייתכנו מצבים בהם הערכת מסוכנותו של אדם תביא לשחרורו לחלופת מעצר בגדרי הליך המעצר (או לכך שלא ייעצר כלל) ומאידך, תמצא ועדת השחרורים כי אין לשחררו שחרור מוקדם. דברים אלה, בשינויים המחויבים, יפים גם לכאן, שכן בדומה לשחרור מוקדם ממאסר, יציאתו של אסיר לחופשה אינה מהווה זכות קנויה (ראו, למשל, רע"ב 3630/04 מקסימוב נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 22.6.04); רע"ב 32/07 סבג נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 3.1.07)). לפיכך טענת העותר כי ההחלטה לשחררו למעצר בית מחייבת היענות לבקשתו לצאת לחופשות, אינה יכולה להתקבל. בענייננו, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, עמדה לנגד עיניו החלטת בית המשפט העליון, אך למרות זאת נדחתה העתירה בשים לב למידע המודיעיני הנוגע לעותר. מסקנה זו, שעניינה בהכרעה קונקרטית של ערכאת הביקורת השיפוטית, אינה מגלה – על פי אמות המידה המקובלות – עילה למתן רשות ערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.