רע"ב 2026/09 מדינת ישראל נ. אברהם מגן

א.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.2.09 (עע"א 2889/08-השופטת שיצר) לקבל את בקשת המשיב ולהורות על שילובו בקבוצה טיפולית לעברייני מין.

רקע והליכים

ב.

המשיב מרצה עונש מאסר של שש שנים ושלושה חודשים בגין עבירות מין בקטינים. נוכח העבירות החמורות הללו, נשללה הימנו זכות לחופשה מהכלא, וכן - על פי המקובל - לא ניתן יהיה לשקול את שחרורו המוקדם ממאסר ללא המלצתה של חוות דעת מקצועית. חוות דעת של המב"ן, שנערכו במהלך השנים 2006-2008, הצביעו על כך שמסוכנותו של המשיב גבוהה, אולם טיפול ייעודי לעברייני מין עשוי להפחית את רמת מסוכנתו. ברם, בדיקות נוספות שנערכו למשיב בחודשים אפריל וספטמבר 2008 קבעו, כי המשיב אינו מתאים לקבוצה טיפולית ייעודית לעברייני מין. ביום 24.9.08 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא לשלבו בטיפול הקבוצתי למרות רצונו - כנטען - להתחיל בהליך שיקומי-טיפולי. בעתירה נטען, כי בחוות הדעת ששללו זאת לא נלקחו בחשבון חוות דעת מטעמו אשר כללו, לפי טענתו, המלצה לשילובו בטיפול הקבוצתי. כן נטען, כי מתחילת מאסרו לא יצא אף לא לחופשה אחת מהכלא, והחלטה זו מונעת ממנו כל חופשה עתידית. כמענה לעתירה נערכה חוות דעת נוספת של המב"ן (מיום 20.11.08) אשר קבעה בין היתר כי מסוכנותו המינית של המשיב מוערכת כגבוהה לטווח הקצר והארוך; הוא מתקשה לקבל אחריות על מעשיו וממזער את העבירות בהן הורשע; התנהגותו מניפולטיבית, והמוטיבציה שלו מונעת מ"רווחים משניים". מסקנת המב"ן היתה איפוא שהמשיב אינו מתאים לטיפול קבוצתי, והשתלבותו בטיפול עלולה אף להזיק ליתר המטופלים. חוות דעת נוספת של המב"ן (מיום 15.2.09), אשר התייחסה גם לחומר שהוגש שמטעם המשיב, קבעה אף היא, כי אין המשיב מתאים לטיפול הקבוצתי. בדיון בעתירתו לבית המשפט המחוזי, שוחחה השופטת עם המשיב והתרשמה, מרצונו להשתקם באמצעות הטיפול הקבוצתי. על כן הורה בית המשפט (בהחלטתו מיום 17.2.09) על שילובו של המשיב בקבוצה הטיפולית, ונתבקש דיווח על הסדרת העניין.

ג.

בבקשת רשות הערעור מקדימה המדינה וטוענת, כי חרף ההלכה הפסוקה לפיה רשות ערעור בעתירת אסיר ניתנת במשורה, הנושא הנדון הוא בעל חשיבות כללית וציבורית, המצדיק מתן רשות ערעור. נטען, כי בית המשפט קמא שם עצמו בנעלי הגורמים המקצועיים המוסמכים כשקבע על דעת עצמו, כי המשיב ישתלב בקבוצת הטיפול. בנימוקיה הסבירה המדינה, כי הגוף המקצועי האמון על הערכת מסוכנות עברייני מין הוא מב"ן, ולכן המלצתו עדיפה על פני חוות דעת אחרות. על מנת שבית המשפט יסטה מהמלצת המב"ן, כך נטען, יש צורך בטעמים כבדי משקל אשר, לדידה של המדינה, לא נמצאו בעניין זה. לבסוף טוענת המדינה, כי נוכח חוות הדעת של המב"ן, מסוכנותו של המשיב גבוהה, וכי הוא עלול לסכן גם אחרים בקבוצת הטיפול. ועל כן טוענת המדינה, כי יש לקבל את בקשתה לערער על החלטת בית משפט קמא. נתבקש גם עיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

ד.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. אכן, החלטתו של בית המשפט קמא תמציתית ביותר, ואינה מפרטת את השיקולים אל מול חוות הדעת המקצועיות. כפי שציינה המדינה בהרחבה, הכלל הוא כי בית המשפט יתן משקל רב להחלטות מקצועיות של שירות בתי הסוהר, ובתוכן החלטות הגורמים העוסקים בצד הרפואי הפיסי והנפשי; וכבר אמורה מלתו של בית המשפט מפי השופטת (כתארה אז) ביניש בעע"א 6481/01 אל-עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678, וראו גם רע"ב 4554/07 כהן נ' ועדת השחרורים המיוחדת (לא פורסם) (השופט לוי). אוכל בלב שלם לחזור על עמדה זו באשר למב"ן. החקיקה שאליה הפנתה המדינה, כמו סעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 והוראות חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו-2006, מדברות בעדן. אין צורך איפוא להכביר מלים על כך. משזהו המצב המשפטי, אין מקום לקבל בקשת רשות ערעור זו על מנת להעמיד הלכה על מכונה, שהרי על מכונה היא עומדת.

ה.

על כן אין צורך להפוך מקרה נקודתי זה ל"תיק פדרלי", על פי מטבע הלשון הרווחת בארה"ב. גם בהינתן חוות דעת מקצועיות, מוטלת האחריות להכרעה על בית המשפט, ועל כך אין חולק. משקל רב יינתן לחוות הדעת המקצועית, כך אמרנו – אך ההחלטה והאחריות לה מוטלים על כתפיו של בית המשפט, עם שעל פי רוב ילך יד ביד עם חוות הדעת המקצועיות. בית המשפט במקרה דנא, נזכור, לא שיחרר את המשיב לחופשה, ולא קבע אלא כי המשיב ישובץ לקבוצה טיפולית. על כן אין בכך סתירה לדברי הנשיא שמגר בע"פ 379/83 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 466 – מקרה שאליו הפנתה המדינה – באשר לצורך לשיקול אינדיבידואלי בעניין חופשות, שכן ברי כי כך נחוץ ויאה. אכן, אחד הטיעונים בכגון דא הוא, שהמבקש טיפול אינו מעוניין אלא במה שקרוי בלשונם המקצועית של המומחים "רווח משני"; קרי, לשם חופשות ושחרור על תנאי. כשלעצמי איני רואה בדבר זה כשלעצמו קושי רב; גם אם יש להתייחס לנטיה זו בחשדנות ולהציב רף גבוה, עסקינן בבני אנוש - ומתוך שלא לשמה עשוי לבוא לשמה. השאלה העיקרית היא המהות, היש סיכוי לטיפול ולשיקום, ואין לבוא חשבון בנקודה זו באופן גורף. יצוין כי חוות הדעת האחרונה מטעם המשיב, מאת ד"ר נ' שני מיום 7.9.08, ציינה שהמשיב זקוק לטיפול, אך בלעדיו אין להמליץ על חופשות.

ו.

נזכור, כי עמדתו של שירות בתי הסוהר בנושא טיפול לעברייני מין, כגון הגישה כי הטיפול יינתן רק לקראת סוף המאסר, אינה נטולת בעייתיות ואינה בלתי שנויה במחלוקת; ראו בין השאר ע"פ 2824/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (בחוות דעתי); ע"פ 3345/07 מדינת ישראל נ' אסולין (לא פורסם).

ז.

בין השאר נטען בנידון דידן, כאמור, כי המשיב עלול לסכן גם אחרים בקבוצת הטיפול. טיעון זה אינו פשוט לקבלו. מכל מקום, ומבלי שאטע מסמרות, ברי הוא, כי אם יתעוררו קשיים של ממש - וכפי שגם ציין בעתירה בבית המשפט קמא בא כוחו המלומד של המשיב, ניתן להפסיק את השתתפותו של המשיב בקבוצה ככל שהדבר ייעשה באורח ראוי.

ח.

ולבסוף, "חטאו" של בית המשפט קמא היה – כאמור – לא חלילה בכך ששילח לחופשי אדם מסוכן, אלא שקבע את הצורך לאפשר לו טיפול, וזאת אף אם לא נימק בהרחבה. נראה לי כי אין לפקוד עליו "חטא" זה ולהרחיב מקרה זה אל מעבר לגבולותיו.

ט.

כאמור, איני נעתר לבקשה. ממילא אין צורך להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע.