רע"ב 2880/19 פלוני נ. בית המשפט המחוזי נצרת

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים אשר ניתן ביום 27.3.2019 בעת"א 47555-03-19 (השופטים: י' בן-חמו – אב"ד, ס' דבור ו א' אריאלי ) ובגדרו התקבלה עתירת המשיב 2 ובוטלה החלטת ועדת השחרורים מיום 14.3.2019 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) אשר הורתה על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסרו במסגרת תכנית שיקומית. בעקבות פסק דין זה הושאר המבקש לרצות את יתרת עונשו בין כתלי הכלא.

2.

המבקש הינו אסיר פלילי המרצה עונש מאסר בפועל של 9.5 שנים בגין הרשעתו בעבירות של ניסיון אינוס וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בתמצית יאמר, כי המבקש פרץ לביתה של המתלוננת וניסה לאנוס אותה תחת איומי סכין. בתגובה לניסיונותיה של המתלוננת להדוף את המבקש, המבקש חנק אותה, היכה אותה ודקר אותה מספר פעמים בחזה ובצוואר. עוד יצוין, כי בשנת 2007 המבקש שוחרר שחרור מוקדם ממאסר שהחל לרצות בהיותו קטין בגין גרימת חבלה חמורה לאדם אחר.

3.

ביום 29.11.2018, לקראת תום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו הנוכחי, פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם בהתאם לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי או החוק ). ביום 14.3.2019 דנה הוועדה ( בראשות השופטת בדימוס, ב' סמסון ; חברות הוועדה, גב' י' רון פנחסי וגב' י' ענבר ; ונציגת שב"ס, רס"ר ש' דרמון ) בעניינו של המבקש (וש"ר 20025-05-17).

לאחר שהוועדה נתנה את דעתה, בין היתר, לעברו הפלילי של המבקש; להליכי השיקום והטיפול אותם הוא עבר במשך תקופת מאסרו; לדו"ח הסוציאלי ולחוות הדעת שהוגשו בעניינו מטעם המב"ן ווועדת שע"מ – היא הגיעה לכלל מסקנה כי המבקש ראוי לשחרור מוקדם חרף היותו אסיר שמרצה את עונשו בגין עבירות חמורות ביותר אשר כוללות עבירת מין. הוועדה הטעימה כי במאסרו הנוכחי עבר המבקש טיפול ממושך, אינטנסיבי ומעמיק הן בתחום ההתמכרות לסמים והן בנושא של עבירות מין וכן כי על פי דוח גורמי הטיפול הלה נרתם לטיפול; שיתף עמם פעולה באופן מלא; והגיע לתובנות ביחס לסיבות שהביאוהו לביצוע העבירות. הוועדה הוסיפה כי התנהגותו של המבקש בבית הסוהר הייתה על פי רוב תקינה. כמו כן ציינה ועדת השחרורים כי ועדת שע"מ מצאה את המבקש מתאים לבניית תכנית שיקומית וכי התכנית שהותוותה עבורו תואמת את צרכיו הטיפוליים. עוד צוין, כי בחוות הדעת שהוגשה על ידי מב"ן נקבע כי מסוכנותו המינית של המבקש פחתה והינה כעת ברמה בינונית. בשים לב לכל האמור לעיל, שוכנעה הוועדה כי "הטיפול המעמיק [שהמבקש] עבר בכלא והתובנות שהפיק [...] יש [בהם] כדי להפחית במידה מספקת את מסוכנותו [...] לציבור" והורתה על שחרורו המוקדם לתכנית שיקומית תחת תנאים מגבילים.

4.

המשיב 2 הגיש עתירה נגד החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי נצרת ביושבו כבית משפט לעניינים מינהליים, בטענה כי ההחלטה האמורה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. המבקש מצדו טען כי ההחלטה סבירה לחלוטין, כי היא ניתנה במסגרת שיקול דעתה המקצועי של הוועדה וכי אין מקום להתערב בה.

5.

בפסק דינו מיום 27.3.2019, קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה והורה על ביטול החלטת הוועדה. בית המשפט הטעים כי המבקש ביצע עבירות מין חמורות ושוחרר חרף המלצת הגורם המקצועי – מב"ן, אשר הצביע על מסוכנות בינונית הנשקפת ממנו. בית המשפט עמד על כך שהחלטתה של הוועדה נעדרת התייחסות להוראה הקבועה בסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי. בעניין זה, קבע בית המשפט כי לא מצא בנימוקיה של הוועדה "טעמים מיוחדים שיירשמו" המצדיקים את שחרורו לחופשי של אסיר שביצע עבירות כה קשות. בית המשפט הדגיש כי "אין מדובר רק בחסר פורמאלי, אלא בחסר מהותי" המתחייב מפורשות על פי הדין. בנוסף, הביע בית המשפט המחוזי את תמיהתו לנוכח החלטת ועדת השחרורים ליתן למבקש "הנחה כפולה" לאור העובדה שהסיבה היחידה שבגינה הופחתה רמת מסוכנותו מבינונית-גבוהה לבינונית היא תהליך השיקום אותו עבר בכלא. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי קביעתה של ועדת השחרורים – כי יש בטיפול שעבר המבקש בכלא ובתובנות שהפיק במהלך מאסרו כדי להפחית במידה מספקת את מסוכנותו לציבור – איננה מבוססת. בית המשפט הטעים כי נתונים אלו נלקחו בחשבון על ידי מב"ן, אשר קבע כי נשקפת מן המבקש רמת מסוכנות בינונית שיש בה כדי למנוע את שחרורו המוקדם בשל הסכנה הצפויה לציבור. זאת ועוד: בית המשפט קבע כי במקרה דנן יש ליתן משקל ממשי גם לצורך בהגנה על נפגעת העבירה וציין כי לא ניתן להתעלם גם מהחומרה היתירה של העבירה הקודמת שעבר המבקש ואשר מצביעה על תוקפנות חריגה.

על פסק דין זה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

המבקש טוען כי פסק דינו של בית משפט קמא מעלה לדיון שתי שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. אחת משאלות אלה נוגעת לפרשנותו של סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי. לטענת המבקש, היעדר התנגדות מפורשת ופוזיטיבית מטעם הגורם המקצועי (מב"ן) לשחרורו המוקדם של אסיר פלוני והיעדר התייחסותו לאפשרות ששחרור כאמור יסכן את שלום הציבור, כמוה כחוות דעת חיובית כמובנה בסעיף 12(א) לחוק. במצב דברים זה, כך לטענת המבקש, מסורה ההחלטה בדבר שחרורו המוקדם של אסיר לשיקול דעתה של ועדת השחרורים כאמור בסעיף 12(א) לחוק; ומשכך, הוועדה אינה כפופה לחובת ההנמקה הקבועה בסעיף 12(ב) לחוק. המבקש מוסיף וטוען כי קביעתו של מב"ן בדבר רמת מסוכנות מינית הנשקפת מאסיר, אין בה, כשלעצמה, כדי לחסום את שחרורו; והיא אף איננה קובעת כי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור. לגופם של דברים, טוען המבקש כי הנחת המוצא של פסק הדין קמא – לפיה החלטת ועדת השחרורים ניתנה בניגוד להמלצת מב"ן ומשום כך נדרשים טעמים מיוחדים לביסוסה – הינה שגויה. זאת, לטענת המבקש, מאחר שחוות הדעת האמורה אינה מביעה התנגדות פוזיטיבית מהותית לשחרורו המוקדם. בנוסף, טוען המבקש כי החלטת הוועדה הינה סבירה וכי ממילא צוינו בה נימוקים מיוחדים בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק. לדברי המבקש, מקרהו מעורר שאלה משפטית כללית נוספת שעניינה גבולות התערבותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בהחלטותיה של ועדת השחרורים. המבקש טוען כי פסק הדין קמא ניתן בניגוד להלכה הפסוקה ותוך חריגה מסמכות – זאת, הואיל ובית המשפט המחוזי, בהחליטו כפי שהחליט בעניינו, החליף את שיקול דעתה המקצועי של הוועדה בשיקול דעתו שלו.

7.

סבורני כי דין הבקשה להידחות. בקשה זו איננה עומדת בדרישות שנקבעו בפסיקה לצורך מתן רשות ערעור במקרים כגון זה שלפניי ( ראו בר"ע 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)), שכן היא לא מעלה כל שאלה משפטית כללית אשר חורגת מעניינו הפרטי של המבקש . התערבותו של בית משפט קמא בהחלטת הוועדה נעשתה בהתאם לעילות ההתערבות המקובלות והידועות, שאין בהן שום חידוש (ראו, למשל, רע"ב 8151/07 אלקיעאן נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (20.11.2007); רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר בית מעצר קישון , פסקה 8 (21.2.2007);

ורע"ב 2918/07 רשמאוי נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.6.2007)).

8.

בידוע הוא, כי עברייני מין המרצים עונש מאסר בפועל כפופים להוראותיו של סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי, אשר קובעות כדלקמן:

"(א)

הועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות (להלן: חוות דעת חיובית – א.ש.). בסעיף זה, "חוות דעת", לענין אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין – הערכת מסוכנות כהגדרתה בחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (בחוק זה – חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין).

(ב)

לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו , כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

9.

במקרים כגון זה שלפניי, ועדת השחרורים חייבת להתאים את החלטותיה לאמור בסעיף זה. המלצת המב"ן שניתנה בעניינו של המבקש לא קבעה כי המבקש אינו מסוכן לציבור; ומשכך, אין לראותה כחוות דעת חיובית כמובנה בסעיף 12(א) לחוק. החלטה של הוועדה המנוגדת להמלצה בלתי חיובית של מב"ן חייבת להתבסס על " טעמים מיוחדים שיירשמו " (ראו רע"ב 4959/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 17 (3.9.2015) ;

ורע"ב 4554/07 כהן נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פסקה 6 (25.2.2008)). ודוק: שאלת פרשנותו של סעיף 12 הנ"ל נידונה והוכרעה על ידי בית משפט זה ברע"ב 10059/02

אסלאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 603 (2003), בגדרו נקבע כי סעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי דן במקרה מיוחד שבו הוגשה חוות דעת חיובית של מב"ן ואילו בכל שאר המקרים דן סעיף 12(ב) לחוק (ראו שם, בעמ' 610-609).

יתרה מזאת: הודגש כי " החלטה של הוועדה בניגוד לחוות-דעת מב"ן או בהיעדרה היא היוצא מן הכלל. הוועדה תידרש במקרים כאלה לנמק את החלטתה בנימוקים מיוחדים שיירשמו, ותידרש לקבוע מנגנונים שיבטיחו את היעדר מסוכנותו של האסיר" וכן כי "יש להניח שמקרים כאלה יהיו נדירים" ( ראו שם , בעמ' 610).

10.

במסגרת ביקורת שיפוטית על החלטות הוועדה, בית משפט מחוזי, ביושבו כבית משפט לעניינים מינהליים, מחויב לבדוק, בין היתר, אם הוועדה קיבלה את ההחלטה בהתאם לסעיף 12 הנ"ל. בית משפט קמא עשה בדיוק כך וקבע את אשר קבע ביחס למקרה הספציפי שהובא לפניי. כמו יתר קביעותיו של בית משפט קמא, קביעה זו איננה מעוררת שום שאלה משפטית כללית. אוסיף, למעלה מן הנדרש, כי קביעה זו הינה נכונה גם לגופם של דברים.

11.

מטעמים אלה אני דוחה את הבקשה.