רע"ב 2120/08 מוחמד דואס עלושי נ. ועדת השחרורים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בחיפה (השופטים: ש' ברלינר, י' גריל וב' בר-זיו) מיום 21.2.2008, לפיה נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתו להשתחרר שחרור מוקדם ממאסר.

המבקש, תושב השטחים שהיה קטין בעת ביצוע העבירות, הורשע על פי הודאתו בעבירות של שהיה בלתי חוקית בישראל, שוד בנסיבות מחמירות (7 אישומים), מסחר ברכב גנוב (5 אישומים), ניסיון שוד בנסיבות מחמירות (שני אישומים) ונהיגה ללא רישיון. המבקש ביצע את העבירות האמורות במספר אירועים בעלי אופי דומה במהלכם שדד או ניסה לשדוד כלי רכב. בגין מעשיו אלה הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של שמונה שנים וחצי וכן עונש מאסר על תנאי.

ביום 26.6.2007 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של המבקש להשתחרר שחרור מוקדם ממאסרו. בהחלטתה ציינה הועדה, כי אופי מעשיו של המבקש, מספרם והיקפם כמו גם עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגד המבקש (ואף הופעל על ידי בית המשפט המחוזי) וכן גיליון ההרשעות הקודמות שלו מלמדים כי למרות גילו הצעיר, מדובר באסיר רצידיביסט ומכאן קמה מסוכנותו לציבור. הועדה בחנה את המידע המודיעיני שהוגש לעיונה והגיעה לכלל מסקנה כי התנהגות המבקש בין כותלי בית הסוהר הינה בלתי ראויה. הועדה הוסיפה וציינה בהקשר זה כי עלתה גם מעורבותו של המבקש בסמים. בנוסף, עמדה הועדה על העובדה כי לחובת המבקש נזקפו הפרות משמעת שונות, מסוגים שונים ולאורך תקופה. אף על פי כן ציינה הועדה, כי היא שקלה גם שיקולים נוספים לטובתו של המבקש ובהם נסיבותיו האישיות, גילו הצעיר, משפחתו הממתינה לו ותעודות ההערכה שקיבל בבית הסוהר. לבסוף החליטה הועדה, לאור אופי העבירות, מקבץ הרשעותיו הקודמות של המבקש והתנהגותו בין כותלי בית הסוהר העולה מהמידע המודיעיני, כי שחרורו המוקדם של המבקש יש בו כדי להוות סכנה לציבור ומשכך יש לדחות את בקשתו.

ביום 7.1.2008 דחתה ועדת השחרורים בקשה לקיום דיון חוזר בעניינו של המבקש וקבעה כי לא נמצאו נסיבות או עובדות חדשות שלא היו בפני הועדה בישיבתה מיום 26.6.2007.

כנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לענינים מינהליים בחיפה. בהחלטתו מיום 21.2.2008, ציין בית המשפט כי המבקש עבר באופן שיטתי עבירות חמורות וקבע כי מעיון בעשרת האישומים בהם הורשע המבקש, עולה כי מדובר בעבריין מסוכן ביותר לציבור שאין כל הצדקה לשחררו שחרור מוקדם, כפי שאכן קבעה ועדת השחרורים בהחלטותיה. נקבע, כי לכך יש להוסיף את התנהגותו הבלתי תקינה של המבקש בכלא ואת אירועי המשמעת בהם היה מעורב. בית המשפט קבע, כי החלטת ועדת השחרורים היא החלטה סבירה המתחייבת מן הנתונים שעמדו בפניה. עוד נקבע, כי גם אם למבקש יש נימוקים ונסיבות אישיות כבדי משקל, אין בהם כדי להצדיק התערבות בהחלטת הועדה. לבסוף קבע בית המשפט, כי הסיכון הנשקף לציבור מהמבקש הוא ברור ובעל משקל של ממש וכי סיכון זה מצדיק את החלטת הועדה. לפיכך, דחה בית המשפט את העתירה.

בבקשת רשות הערעור שמונחת בפני מבקש המבקש כי תינתן לו הרשות לערער על ההחלטה האמורה של בית המשפט לענינים מינהליים. המבקש מציין כי בעת ביצוע העבירות היה קטין וכי הוא בן למשפחה מרובת ילדים עם רקע סוציו-אקונומי קשה ביותר. לדבריו, אביו כפה עליו לבצע עבירות מגיל צעיר לשם פרנסת המשפחה וקיימת סכנה שאביו יכפה התנהגות שלילית מעין זו גם על אחיו הקטינים. עוד מציין המבקש כי הוריו סובלים מבעיות רפואיות.

המבקש טוען כי התנהגותו הכללית בין כותלי בית הסוהר היא התנהגות חיובית. לדבריו, הוא עבד בכל בתי הכלא בהם ריצה את עונשו וכיום הוא מנהל חוליה בבית סוהר דמון. המבקש מוסיף ומציין כי הוא הקפיד על לימודיו והשתתף ברוב קורסי החינוך. לטענתו, מעידותיו שאירעו בבית הסוהר נבעו מתוך תסכול רב ואי הסתגלות למציאות החדשה ואולם כעת הוא הבין והפנים את חיוניות התנהגותו החיובית בין כותלי הכלא. המבקש טוען, כי במהלך שהותו בכלא ומחוצה לו הוא נמנע מכל השתתפות בפעילות המכוונת נגד ביטחון המדינה, ושהמידע שהוצג בנושא זה ישן ואין לו אחיזה במציאות. המבקש סבור, כי בית המשפט טעה כאשר ייחס משקל מכריע לכתב האישום אשר ייחס לו, בין היתר, ביצוע עבירות שוד. לטענתו, גם בעבירות קשות מאלה, ניתנת הזדמנות לאסירים והם משוחררים על ידי ועדת השחרורים. עוד טוען המבקש, כי הוא שילם מחיר כבד על מעשיו בכך שנכלא בהיותו קטין והותיר אחריו אחים קטינים ללא השגחה הנמצאים בסכנה ממשית בהיעדרו ובהיעדר תמיכתו בהם ובמשפחתו. לבסוף טוען המבקש, כי בהיותו אסיר תושב השטחים, הרשות לשיקום האסיר נמנעת מהכנת תוכניות בעבורו ובכך הוא מופלה לרעה ביחס לאסירים אחרים. עם זאת, כך לדבריו, הוא איתר באמצעות קרוביו מעסיק שמוכן להעסיקו במפעלו ולעזור לו לשמור על אורח חיים חיובי.

דין הבקשה להידחות. המבקש מעלה טענות שעניינן בנסיבותיו האישיות ואין בהן כדי לעורר בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שחשיבותו כללית ועל כן אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 8151/07 אלקיעאן נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 20.11.2007)). טענות אלה הוצגו בפני הערכאות הקודמות ונקבע כי הן אינן מצדיקות את שחרורו של המבקש נוכח סיכון ברור ובעל משקל של ממש הנשקף לציבור מהמבקש. ואכן, כלל הוא כי מסוכנותו של אסיר היא שיקול ראשון ועיקרי בהחלטת ועדת השחרורים בדבר שחרור ממאסר (עניין אלקיעאן

האמור, וראו גם: רע"ב 4516/06 עותמאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 19.6.2006); רע"ב 6299/01 ספיאשווילי נ' היועץ המשפטי (לא פורסם, 20.9.2001)). לפיכך, צדקו הערכאות הקודמות כאשר ראו במסוכנותו של המבקש הנלמדת, בין היתר, מאופיין, היקפן ומספרן של העבירות החמורות בהן הורשע ומשיטתיות ביצוען וכן מגיליון ההרשעות הקודמות שלו ומהתנהגותו בכלא, שיקול עיקרי בהחלטתן. הנה כי כן, גם בחינת בקשתו של המבקש לגופה מובילה למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט לענינים מינהליים.

הבקשה נדחית.