רע"ב 9045/17 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, יליד 1948, הורשע בעבירות ניסיון לרצח, תקיפה סתם ושתי עבירות של איומים. זאת, במסגרת סכסוך שהתגלע בין המבקש לבין המתלונן, לאחר שעל פי כתב האישום חשד המבקש בכך שהמתלונן (יליד 1934) נתן עינו בגרושתו של המבקש. בהמשך לכך, איים המבקש על המתלונן; ובסופו של דבר תקף המבקש את המתלונן בסכין ופצע אותו, מתוך כוונה להביא למותו. בגין מעשיו האמורים, נגזרו על המבקש 10 שנות מאסר בפועל. ערעור שהגיש המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו נדחה בבית משפט זה.

2.

ועדת שחרורים במקום מושבה בבית הסוהר צלמון (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) דנה ביום 26.6.2017 בעניינו של המבקש. הוועדה קבעה, בין היתר, כי מסוכנות המבקש אינה חד משמעית, שכן מצד אחד עומדות לחובתו הרשעות בעלות משקל, אך מצד שני מדובר באדם מבוגר שהדו"ח הסוציאלי בעניינו מעיד על תפקוד תקין וניתן לומר שהפיק את הלקחים מעצם נשיאתו במאסר הנוכחי. נוכח האמור, הורתה הוועדה על עריכת דו"ח הערכה פסיכו-דיאגנוסטית שיבהיר את עניין המסוכנות הנשקפת מהמבקש. עתירה שהגיש המבקש נגד ההחלטה לערוך דו"ח כאמור נמחקה לאחר שהמבקש עבר את האבחון בטרם נערך דיון בעתירה.

בדו"ח אבחון פסיכולוגי מיום 28.8.2017 (להלן: דו"ח האבחון ), צוין כי לאחר שערעורו נדחה, הודה המבקש בביצוע העבירה; אך כי הוא לוקח אחריות חלקית על מעשיו נוכח טענותיו כי פעל לבקשת גרושתו שלפיה המתלונן הטריד אותה; וכי דקר את המתלונן מתוך הגנה עצמית. בדו"ח הוזכר כי "רוב החרטה" שהביע המבקש היא על השלכות המאסר על חייו. עוד צוין, כי המבקש מאמין שהמתלונן סלח לו; כי המבקש טוען שהחל לשלם את הפיצויים שנגזרו עליו; וכי פרופיל אלימות במשפחה שהוגדר למבקש הוסר. על כך הוסף, כי המבקש עבר טיפול פרטני שהוביל, על פי גורמי הטיפול, לריכוך דפוסיו האלימים והעברייניים. בסיכומם של דברים, הוערכה רמת מסוכנותו של המבקש לאלימות עתידית כבינונית. זאת, בין היתר, נוכח מסקנת הדו"ח שלפיה המבקש משליך את האחריות למעשיו גם על גורמים חיצוניים ומסביר את התנהגותו האלימה כתגובה להתנהגותם של אחרים, תוך הצגת התנהגותו האלימה באור חיובי. עוד צוין בדו"ח כי המבקש יתקשה להפיק תועלת מטיפול נוסף.

3.

ביום 23.10.2017 התכנסה בשנית ועדת השחרורים והורתה על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר בתנאים שפורטו בהחלטתה. הוועדה ציינה, בין היתר, כי האסיר הוא אדם מבוגר הסובל ממחלות רבות; וכי בשנים האחרונות לא נשא המבקש בעונש מאסר בפועל, שכן בגין הרשעתו האחרונה משנת 2003 בעבירות פציעה בנסיבות מחמירות ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; נשא המבקש בעונש של עבודות שירות. הוועדה הוסיפה כי המבקש התנהג כראוי בתקופת מאסרו הממושכת וכי הדיון בעניין שחרורו המוקדם נדחה מספר פעמים, בעוד שמועד תום נשיאת שני שלישים מהמאסר (בניכוי מינהלי) חל ביום 13.6.2015. עוד הוסף כי נוכח השיקום המשמעותי שעבר המבקש במסגרת מאסרו, יש בתכנית השיקומית שהוצגה לפני הוועדה כדי לאיין את מסוכנותו; וכי כל גורמי הטיפול נתנו חוות דעת חיוביות בעניינו של המבקש. להשלמת התמונה יצוין, כי הוועדה עיכבה את ביצוע החלטתה למשך 7 ימים לבקשת היועץ המשפטי לממשלה.

4.

היועץ המשפטי לממשלה עתר נגד ההחלטה לשחרר את המבקש, ובהסכמת הצדדים שחרורו של המבקש עוכב עד למתן פסק דין בעתירה. ביום 8.11.2017 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופטים י' בן חמו , ע' הוד ו ח' סבאג ) את העתירה והורה על ביטול שחרורו המוקדם של המבקש. נקבע, בין היתר, כי מסוכנות האסיר היא השיקול המשמעותי שאותו ועדת השחרורים צריכה להביא בחשבון. בית המשפט עמד על דו"ח האבחון שממנו עולה כי קיים סיכון שהמבקש ישוב ויבצע במצבים מסוימים מעשי אלימות; וציין כי יש מקום להתערב בהחלטת הוועדה שנתנה משקל מכריע לדו"חות גורמי הטיפול על פני דו"ח האבחון. בית המשפט הוסיף כי נוכח גרסתו של המבקש לאירועים שהובילו לעבירה, לא ניתן לומר שעבר תהליך של הפנמה וחרטה. בית המשפט עמד על מסוכנות המבקש הנלמדת מעברו הפלילי המכביד הכולל 6 עונשי מאסר בפועל, כששניים מתוכם כללו תקופות מאסר משמעותיות. עוד צוין, כי חרף העובדה שהמבקש שוחרר פעמיים בעבר שחרור מוקדם, שב הוא לבצע עבירות חמורות.

5.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ) לא כולל דרישה לעריכת אבחון פסיכו-דיאגנוסטי כתנאי לשחרור מוקדם; כי אין אינדיקציה במהלך תקופת המאסר שממנה עלה צורך באבחון כאמור; וכי המבקש יצא לחופשות בטרם אובחן. לטענת המבקש, לא היה מקום לעריכת דו"ח האבחון, אך משזה ניתן, לא היה על בית המשפט לעניינים מינהליים לבכר את הדו"ח האמור על פני כל חוות הדעת החיוביות שניתנו בעניינו. המבקש סבור שעניינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית הקשורה לשיקול הדעת של בית המשפט לעניינים מינהליים והמשקל שיש לתת לדו"ח האבחון, שלטענת המבקש כאמור, אין חובה חוקית לעורכו.

6.

המדינה, בתשובתה, סומכת את ידיה על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענת המדינה, הבקשה אינה עומדת באמת המידה להתערבותו של בית משפט זה, מששאלות היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה והמשקל שיש לתת לחוות דעת פסיכו-דיאגנוסטיות הוכרעו בבית משפט זה; כך שעניינה של הבקשה נוגע ביישום הלכות קיימות על נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן. המדינה טוענת שדין הבקשה להידחות אף לגופה, בין היתר נוכח המעשה החמור שביצע המבקש; נוכח העובדה שגרסתו של המבקש לאירועי העבירה לא מאפשרת לקיחת אחריות על עובדות המקרה; ונוכח מסוכנות המבקש, הנלמדת ממעשיו ומדו"ח האבחון שניתן בעניינו.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובצרופותיהן ובחומר החסוי שעמד לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה על החלטת ועדת השחרורים תינתן במקרים חריגים בלבד, כאשר מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (רע"ב 9055/17 עקול נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 5 (27.11.2017); רע"ב 3306/16 גזית נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (31.5.2016)). אכן, במקרים מסוימים, מחיל בית משפט זה אמת מידה מקלה יותר בבחינת עתירות אסירים, ואולם, אמת מידה זו לא חלה במקרה שלפנינו, משמדובר בבקשת רשות לערער על פסק דין אשר בחן החלטה של ועדת שחרורים (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקאות 4-2 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)). טענות המבקש בדבר המשקל שהיה על בית המשפט לתת לדו"ח האבחון תחומות לנסיבותיו של המקרה הפרטני שלפניי ואינן מגלות עילה למתן רשות לערער (רע"ב 1563/14 גמליאל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 (24.4.2014)). כמו כן, בית משפט זה כבר נדרש לעניינים של דו"חות פסיכולוגיים שניתנו במסגרת חוק שחרור על תנאי, וטענות המבקש בעניין זה לא מצדיקות בנסיבות העניין ליתן רשות לערער (ראו למשל רע"ב 5343/16 מדינת ישראל נ' מוסקוביץ , פסקה 11 (3.8.2016)).

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.