פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
7878/19
לפני:
כבוד השופט י' אלרון
המבקשת:
סיגלית כהן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ב-עת"א
062397-05-19 מיום 28.10.2019 שניתן על ידי כב' השופטים ד' מרשק-מרום, ז' בוסתן
ו-ש' בורנשטיין
בשם המבקשת:
עו"ד ציון אמיר
בשם המשיבה:
עו"ד פנחס גורט
החלטה
1.
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ד' מרשק מרום , השופטת העמיתה ז' בוסתן , והשופט ש' בורנשטיין ) בעת"א 62397-05-19 מיום 28.10.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ועדת השחרורים בוש"ר 41927-03-16 מיום 7.5.2019, אשר דחתה את בקשתה לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרה.
2.
המבקשת הורשעה לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה בצוותא לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
על פי המתואר בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים נ' עמית , ר' משל (שהם) ו- ש' ברוש )
בתפ"ח 1005/01 מיום 19.6.2002 ובכתב האישום, ביום 4.12.1996 שהו המבקשת ושני חבריה במרפסת דירת הוריה וצרכו סם מסוג "גראס".
באותה עת, עבר הקורבן בשביל סמוך למרפסת, וקרא לעבר אחד מחבריה "יא פחדן, בוא נראה אותך, אני יודע מה אתה עושה, בוא נראה שמה שאתה עושה תעשה אותו גם למטה פה".
אף שהשלושה לא זיהו את הקורבן, המבקשת אמרה לחבריה "בואו נהרוג אותו".
השלושה ירדו מהדירה, מצוידים בפגיונות ובזוג כפפות, והמתינו לבואו של הקורבן בחורשה סמוכה. לאחר זמן מה הציע אחד מחבריה של המבקשת כי "יפתה" את הקורבן להצטרף אליהם לעשן סם מסוג "גראס", ולאחר מכן היא וחברתה הנוספת יתקפו אותו ויגרמו למותו.
התכנית יצאה אל הפועל, ומספר דקות לאחר ששב חברהּ של המבקשת לחורשה מלווה בקורבן, לפת הראשון את צווארו והחל לדקור את גופו בפגיון פעמים רבות. אף המבקשת הלמה באגרופיה בקורבן אשר ניסה להימלט, וזאת חרף ניסיונות חברתהּ למנוע ממנה להכותו ובקשותיה כי השניים יחדלו ממעשיהם.
בשלב זה, מסרה המבקשת לחברהּ אבן על מנת שיהלום בקורבן, ובהמשך אף נתנה בידו אבן כבדה יותר באמצעותה הלם בראשו של הקורבן עד שהתמוטט ארצה מתבוסס בדמו.
או אז הניחה המבקשת את ידה על גרונו של הקרבן והפעילה עליו לחץ במטרה לגרום למותו, אולם הדבר לא עלה בידה בשל הדם הרב שניגר מגופו. אף ניסיון חברהּ לחנוק את הקרבן בכבל ברזל חלוד לא צלח – עד שלבסוף נטל את תיק המותן של הקרבן וכרך את רצועותיו סביב צווארו וסובב אותן.
לאחר ביצוע הרצח, סיפקה המבקשת לחברהּ בגדים נקיים על מנת שיפשוט את בגדיו המגואלים בדם, והבהירה לחברתה האחרת כי ראוי לה שתשתוק לגבי המעשה.
גופת הקרבן נמצאה למחרת הרצח, וזהות המבקשת ושותפהּ לרצח נודעו רק בחלוף ארבע שנים, בעקבות תלונה שהוגשה בעניין אחר נגד החבר עימו ביצעה המבקשת את הרצח.
בהכרעת דינו, הדגיש בית המשפט המחוזי כי רעיון הרצח נהגה לראשונה על ידי המבקשת, אשר השתתפה באופן פעיל בפעולות האלימות שהביאו למות הקרבן.
בגין מעשים חמורים אלו גזר בית המשפט המחוזי על המבקשת 24 שנות מאסר.
3.
כעולה מהבקשה ומנספחיה, מאסרה של המבקשת החל ביום 15.1.2001, והיא עתידה להשתחרר ממאסר ביום 14.1.2025.
ביום 23.10.2018 עתרה המבקשת לראשונה לוועדת השחרורים בבקשה להורות על שחרורה המוקדם על תנאי ממאסרה. ועדת השחרורים דחתה את הבקשה, תוך שהסתמכה בין היתר על הוראות סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, המורה כדלקמן:
"במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא."
4.
עתירת המבקשת נגד החלטה זו התקבלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ד' מרשק מרום , ע' קובו ו- נ' בכור ) מיום 4.3.2019.
בין היתר נקבע, כי לא ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון בעניין תחולת סעיף 10(א) לחוק על עניינה של המבקשת, וכי הוועדה תקיים דיון מחודש בבקשת המבקשת לשחרור מוקדם בפני מותב שונה.
5.
ביום 7.5.2019 התקיים דיון מחודש בבקשת המבקשת לשחרור מוקדם, במהלכו טענו הצדדים באשר לתחולת סעיף 10(א) לחוק על המקרה דנן.
בהחלטתה מאותו יום, דחתה ועדת השחרורים בדעת רוב את הבקשה לשחרורה המוקדם של המבקשת, בקובעה כי:
"מדובר ברצח שהסעיר את אמות הסיפים של מדינת ישראל. אנשים עמדו תוהים ומשתאים לנוכח מעשה הזוועה הנורא כשהם שואלים את עצמם על מה ולמה קיפח צעיר זה את חייו. [...] בנסיבות אלה, הגיעו [רוב] חברי הוועדה הנ"ל למסקנה כי יש מקום להחיל את הוראות סעיף 10(א) לחוק. שכן, מדובר במקרה בעל חומרה שאם תשוחרר האסירה [המבקשת – י' א' ] על-תנאי יפגע במידה חמורה אמון הציבור במערכת המשפט ומערכות אכיפת החוק והרתעת הרבים. שכן, יווצר יחס בלתי סביר בין נסיבות חומרת העבירה והעונש בפועל תרצה האסירה אם תשוחרר שחרור מוקדם על-תנאי".
6.
המבקשת עתרה אף נגד החלטה זו, אולם עתירתה נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 28.10.2019, אשר קבע כי:
"בעניינה של העותרת אין לדעתנו ספק בדבר חומרת העבירה ונסיבותיה. החומרה והחריגות של המקרה אינם רק משום שמדובר בעבירת רצח שהיא העבירה החמורה בספר החוקים, אלא בעיקר בשל נסיבות המקרה – ביצוע 'רצח לשם רצח', ואופן ביצוע הרצח הזוועתי שהתאפיין באכזריות וברשעות ללא קורטוב של חמלה, והוא מהמזעזעים ביותר שידענו. [...] אין בכוחן של המילים המוכרות לנו כדי לתאר את גודל הזוועה".
לאור חומרת המעשים, נקבע כי החלטת ועדת השחרורים "סבירה ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית". זאת, אף בשים לב לנסיבותיה האישיות – ובפרט לכך שביצעה את המעשים כאשר טרם מלאו לה 18 שנים ושעברה תהליך שיקום משמעותי במהלך תקופת מאסרה.
7.
מכאן הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
לטענת המבקשת, במקרה דנן מתעוררת סוגיה עקרונית בעלת חשיבות כללית, אשר עניינה ביחס שבין האינטרס הציבורי שבהגנה על אמון הציבור במערכת המשפט ובהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות חמורות, המעוגן בסעיף 10(א) לחוק, לבין האינטרס שבשחרור אסירים שהשלימו את תהליך שיקום משמעותי.
בפרט נטען, כי ההליך השיקומי שעברה כמו גם העובדה כי ביצעה את המעשים בהם הורשעה בטרם מלאו לה 18 שנים, מטים את הכף לטובת שחרורה המוקדם – וזאת חרף חומרת המעשים.
8.
מנגד, לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות.
לטענתה, טענות המבקשת עוסקות באופן שבו יש להחיל את הוראות סעיף 10(א) לחוק נסיבות המקרה דנן, וממילא אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור.
אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי שחרורה המוקדם של המבקשת ממאסר יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, במערכת אכיפת החוק, ובהרתעת הרבים. משכך, נטען כי בהתאם להוראות סעיף 10(א) לחוק, אין לאפשר את שחרורה המוקדם על תנאי ממאסר.
9.
דין הבקשה להידחות.
כידוע, רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירה נגד החלטת ועדת השחרורים תינתן כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (רע"ב 818/19 פלוני נ' מדינת ישראל (30.4.2019)).
זאת ועוד, ההצדקה להחלת סעיף 10(א) בעניינו של אסיר נוגעת מטבע הדברים לנסיבותיו הקונקרטיות של אותו אסיר, ועל פי רוב, היא אינה מעלה שאלות בעלות חשיבות כללית החורגות מעניינו של האסיר בו מדובר. משכך, ככלל אין היא מצדיקה מתן רשות לערעור בפני בית משפט זה (ראו למשל: רע"ב 7107/18 אבו עמאש נ' מדינת ישראל (16.12.2018)).
10.
במקרה דנן, חרף ניסיונה של המבקשת לשוות לטענותיה נופך עקרוני, הרי שכל טענתה היא כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיה האישיות, וכי לא היה מקום ליישם בעניינה את הוראות סעיף 10(א) לחוק (ראו גם: רע"ב 4039/15 צרפתי נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.8.2015)).
טענות אלו נדונו הן בפני ועדת השחרורים והן בפני בית המשפט המחוזי ונדחו, ואיני סבור כי יש בהן כדי לעורר כל סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערעור בפני בית משפט זה.
11.
אף לגופו של עניין, לנוכח חומרת מעשיה של המבקשת איני סבור כי נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים.
אמון הציבור במערכת המשפט חשוב מאין כמותו, ולאינטרס שבהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות חמורות ערך רב. במקרים שבהם בוצעו עבירות המלמדות על פגם מוסרי חמור, לעיתים השחרור המוקדם עלול לפגוע באופן משמעותי באמון הציבור במערכת המשפט ולפגוע בתכלית ההרתעתית של דיני העונשין (ראו בעניין זה: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו , נה(2) 838 (2001)). משכך, קבע המחוקק בסעיף 10(א) לחוק כי במקרים אלו רשאית ועדת השחרורים להתחשב בפגיעה שעלולה להיגרם לאינטרס הציבורי שבאמון הציבור במערכת המשפט ובהרתעת הרבים במסגרת החלטתה אם להיעתר לבקשתו לשחרורו המוקדם ממאסר.
בענייננו, לא ניתן להקל ראש בחומרת מעשיה של המבקשת, אשר הציעה לחבריה לרצוח את הקרבן – צעיר בדמי ימיו – מבלי שידעה כלל מי הוא, ונטלה חלק פעיל ואלים במעשה הרצח תוך שבין היתר הכתה בו באגרופיה וניסתה להביא למותו בחניקה בעוד הוא מוטל על הקרקע ומתבוסס בדמו בחוסר אונים.
מעשיהם האכזריים וחסרי הרחמים שלה ושל שותפהּ לרצח זעזעו רבים מהציבור, ויש בהם כדי ללמד על פגם מוסרי חמור ביותר. נסיבותיו החריגות והחמורות של המקרה דנן מצדיקות לטעמי התחשבות בהשלכות שחרורה המוקדם על תנאי של המבקשת ממאסרה על אמון הציבור במערכת המשפט, בהתאם להוראות סעיף 10(א) לחוק; ובדין קבעה ועדת השחרורים
כי לאור שיקולים אלו אין להיעתר לבקשתה של המבקשת לשחרורה המוקדם על תנאי ממאסרה.
12.
הבקשה נדחית אפוא.
ניתנה
היום, כ"ו בטבת התש"ף (23.1.2020).
ש ו פ ט