רע"ב 7436/14 צבי גור נ. שירות בתי הסוהר

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (הנשיא א' טל ),

בעת"א 6402-04-14 מיום 30.10.14, בה נדחה ערעור המבקש לביטול החלטת המשיב, לפיה לא יבוטל אחד מתנאי יציאותיו של המבקש לחופשות, שעניינו ליווי באמצעות ערב צמוד בכל עת שנמצא מחוץ לכתלי בית הסוהר. המבקש עותר להסרתו של התנאי, המונע – כפי שיפורט – את אישור העברתו ממסגרת שיקום קבוצתית בה מצוי הוא כיום, אל שיקום בתכנית פרטנית.

רקע והליכים

ב.

המבקש מרצה עונש מאסר עולם שהוטל עליו בשנת 1980 בגין חטיפתו ורציחתו של הנער אורון ירדן ע"ה, יחד עם עבירת סחיטה באיומים ועבירה נוספת של חטיפת קטין; בשנת 1985 גם נידון ל-9 חודשי מאסר בפועל בשל בריחה ממאסר. בשנת 1999 נקצב עונשו ל-45 שנה, מתוכן ריצה עד כה 34 שנים; מאסרו צפוי לעת הזאת להסתיים בשנת 2025. ברקע הדברים ולשלמות התמונה יצוין, כי בין השנים 2005-1995 יצא המבקש לחופשות סדירות, ואולם בשלב מסוים ולמשך שנים אחדות נשללה זכות זו על רקע מידע מודיעיני בעניינו. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"ב 1675/08), אשר בפסק דינו מיום 29.11.10 קיבל את ערעור המבקש, לאחר שבפועל הוחזר באופן הדרגתי לסבב החופשות, בתנאים שקבע המשיב. בהקשר זה יוער, כי לצורך יציאותיו לחופשות מסווג המבקש בקטגוריה ב'1; על פי הוראות פקודת הנציבות (מס' 04.40.00), בקביעת תנאי יציאה לחופשות של אסירים בעלי סיווג זה, מסורה בידי גורמי המשטרה הסמכות לקבוע תנאי יציאה הדרושים על פי שיקול דעתה בנסיבות הענין. בעניינו של המבקש התנתה משטרת ישראל את יציאתו לחופשות בליווי צמוד.

ג.

במארס 2011 התקיימה בעניינו של המבקש ועדת שחרורים מיוחדת, שבמהלכה הציגה הרשות לשיקום האסיר תכנית שיקום למבקש והמליצה על שחרורו בתנאים. ביום 5.4.11 דחתה הועדה את בקשתו לשחרור על תנאי; ההחלטה נומקה, בין היתר, בכך שבמהלך מאסרו לא השתלב המבקש בהליכי השיקום שעמדו לרשותו. לדברי המבקש, בתקוה לשפר את סיכויי בקשתו לשחרור מוקדם, פנה לגורמי שירות בתי הסוהר בבקשה להשתלב בתכנית שיקומית; בעקבות כך הועבר לבית הסוהר מעשיהו, ובינואר 2012 החל שם בתהליך שיקום קבוצתי. לאורך השנים פנה המבקש בבקשה לעבור לשיקום במסגרת פרטנית; בקשותיו אלה נענו שלא בחיוב, תוך שנאמר לו כי אחד מן הקריטריונים להשתלבות בשיקום פרטני הוא שלא נקבעה לגבי האסיר דרישת ליווי באמצעות ערב צמוד, שכן שיקום זה מתבצע מחוץ לכתלי בית הסוהר, ללא ליווי והשגחה. במרץ 2014 קיימה ועדת השיקום דיון בעניינו של המבקש, במסגרתו המליצו הגורמים המקצועיים להעבירו למסגרת שיקום פרטנית. המשיב דחה בקשה זו בשל התנגדותה של המשטרה להסרת תנאי הערב הצמוד; התנגדות זו נבעה, בין היתר, מיתרת המאסר הארוכה שנותרה בעניינו של המבקש וחומרת העבירות בהן הורשע.

ד.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 14.5.14, הורה בית המשפט לועדה המשותפת לבחינת שינויים בתנאים מגבילים, המכונה גם "ועדת הקטגוריות", לבחון בשנית את עניינו של המבקש. ביום 27.5.14 קיימה הועדה דיון, שבסופו הוחלט שלא להסיר את תנאי הערב הצמוד, וזאת נוכח יתרת מאסרו של המבקש, חומרת העבירות בהן הורשע ובריחתו ממשמורת חוקית בשנת 1985. עניינו של המבקש נדון בשנית ביום 22.9.14, ובקשתו נדחתה פעם נוספת, תוך שנאמר כי קיימת בעניינו מסוכנות הניתנת להפחתה רק באמצעות תנאי הערב הצמוד. בדיון מיום 1.10.14 טען בא כוח המבקש לאפליה, באשר לדבריו ישנם אסירים שנותרה להם תקופת מאסר ארוכה יותר מאשר המבקש, ואשר לגביהם הוסר אותו תנאי; כי מאז אירוע הבריחה יצא המבקש לחופשות רבות ללא אירועים חריגים; כי המבקש הוא אסיר בעל נתונים חיוביים עד מאוד, ומצוי מזה כמה שנים בהליכי שיקום קבוצתי; וכי עד אותה עת בחר המבקש לדחות את הדיון בבקשתו לשחרור מוקדם – אף כי כבר ריצה מעל שני שליש ממאסרו – במטרה להיקלט למסגרת שיקום פרטנית כדי לשפר את סיכויי הבקשה. בהחלטה מיום 30.10.14, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש; נאמר, כי עמידתה של המשטרה על תנאי הערב הצמוד סבירה ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית, גם בהתחשב בנתוניו החיוביים של המבקש. כן צוין, כי אין מניעה שהמבקש ימשיך בהליך השיקום הקבוצתי, וכי סירוב המשיב לשלבו בהליכי שיקום פרטניים "לא תעמוד לו לרועץ אם יבקש להשתחרר על תנאי" (פסקה 8 להחלטה).

הבקשה

ה.

המבקש טוען, כי החלטת המשיב בעניינו שרירותית ובלתי סבירה, באשר לא נלקחו בחשבון תפקודו החיובי כאסיר, כברת הדרך השיקומית שעבר במסגרת השיקום הקבוצתי ולכך שיצא לחופשות רבות עד היום ללא תקלה. לטענתו, אין זה סביר לעכב את העברתו לשיקום פרטני בשל תנאי הערב הצמוד, המהוה לדבריו מגבלה טכנית במהותה. מוסיף המבקש וטוען, כי יש בהחלטת בית המשפט המחוזי כדי לפגוע בהליך שיקומו, ובפועל למנוע ממנו לממש את זכותו לשחרור מוקדם. בהקשר זה נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אי-העברתו של המבקש לשיקום פרטני לא תפגע בסיכויי בקשתו לשחרור מוקדם, אינה תואמת את המציאות בועדות השחרורים המיוחדות, אשר לעתים קרובות דוחות בקשות אסירים בשל כך שלא עברו את כל מדרגי השיקום בשירות בתי הסוהר, וביניהם שיקום פרטני. לבסוף טוען המבקש, כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בשויון, ולצורך כך הביא את עניינו של אסיר עולם אחר – אשר בניגוד למבקש לא נמצא בהליך שיקומי וטרם סיים לרצות שני שליש ממאסרו –

יש לגביו הוסר תנאי הערב הצמוד.

ו.

בתגובת המשיב נטען, כי יש לדחות את הבקשה על הסף באשר אין היא מעלה שאלה משפטית כללית החורגת מעניינו של המבקש. לגופם של דברים נטען, כי החלטת המשיב סבירה ומבוססת על שיקולים ענייניים שעמדו לעיני המשטרה כשמסרה את עמדתה, וביניהם יתרת מאסרו של המבקש, חומרת המעשים בהם הורשע, והסכנה כי יברח ממשמורת חוקית. עוד צוין בתגובה, כי טענת המבקש בדבר פגיעה בשויון אינה מסייעת לו, שעה שבמקרה האחר שציין אי-ביטולו של התנאי היה מביא להפסקת חופשותיו של האסיר, מה שאינו מתקיים בעניינו של המבקש. לבסוף טען המשיב, כי אין להידרש בשלב זה לטענותיו של המבקש ככל שהן מתייחסות לאפשרות שחרורו המוקדם מן המאסר.

הכרעה

ז.

לאחר העיון, חוששני כי לא אוכל להיעתר לבקשה, בכפוף לאמור להלן.

כאמור, גורמי שירות בתי הסוהר נתנו דעתם לעניין הערב הצמוד במספר הזדמנויות, ועל יסוד המלצתה של המשטרה, ענו שלא בחיוב; עיון בחומר מעלה, כי המלצה זו התבססה על שיקולים רלבנטיים, הראויים לבוא בחשבון בעת בחינת בקשות מסוג זה, כגון יתרת מאסרו של המבקש, חומרת העבירות בהן הורשע והמסוכנות. משכך, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, על פני הדברים אין בנסיבות אלה הצדקה להתערבות בהחלטותיו בהחלטותיו של המשיב, שאין לומר עליהם כי הן לוקות בחוסר סבירות, בודאי לא קיצוני; זאת, גם אם ננקוט קו "מקל" בהתיחסות לבקשות רשות ערעור בעתירות אסיר, למצער כאלה שבהן בית המשפט המחוזי הוא ערכאה שיפוטית ראשונה.

ח.

ואולם פטור בלא כלום אינו ראוי כאן. אכן, המבקש ביצע פשע קשה-מכל-קשה, ואין תימה שמשפחת הקרבן מסתייגת מהקלות למבקש. ואולם, אין לכחד, כי המבקש מתפקד במאסרו לאורך שנים באופן נאות בנסיבות, וראוי להמשיך ולעודדו בדרך זו. לדעתי עם הזמן גובר משקל השיקום, כאינטרס ציבורי בולט (ראו ע"פ 8092/04 חביב נ' מדינת ישראל , פסקה 9 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה ). בהקשר זה אציין, כי במשפט העברי, בנוסף לדרישה מן העבריין כי יחזור בתשובה וישנה את דרכיו, קיימת גם דרישה מקבילה כלפי החברה לסייע לעבריין המבקש להשתקם; כך נאמר, "הבא להיטהר מסייעין אותו" (בבלי שבת , קי"ד); ראו מאמר השופט ד"ר יצחק קיסטר "גישת היהדות לעבריין ולשיקומו" הפרקליט כה (תשכ"ט-תש"ל) 481, המסביר כי אמנם הכוונה המקורית במאמר חז"ל זה היא לסיוע משמים, אך מביא פירוש לפיו משמעות הדברים היא כי גם החברה נדרשת לסייע לעבריין הפועל כדי להשתקם. ואוסיף, גם אם קשה במקרה כגון ענייננו לומר בפה מלא "מודה ועוזב ירוחם" ( משלי כ"ח, י"ג), שכן את חיי הילד המנוח אין להשיב וקול דמיו זועק, עדיין אין הדלת נעולה לשיקום גם לעבריין קשה; ראו מ' פרישטיק, ענישה ושיקום ביהדות (תשמ"ו), 120-113 המסכם כך את גישת היהדות "שיש לעזור לעבריין להשתקם, והיהדות מוכנה ללכת כברת דרך כלפי אדם המוכן לגלות סימני תשובה", וראו גם שם עמ' 121 ואילך. אומר הרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, המאה הי"ח) בספר מסילת ישרים (פרק ד') כי "

התשובה, ודאי מידת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא

היה עומד זולתו כלל וכלל, ואף על פי כן אין מידת הדין לוקה, וזה כי לפי שורת הדין

ממש, היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה

בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל.כי

הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה?! הרי שרצח האדם את חברו, הרי

שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?

אמנם, מידת הרחמים היא הנותנת הפך השלושה דברים

שזכרנו,

דהיינו: שיותן זמן לחוטא, ולא יכחד מן הארץ

מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה. ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה. דהיינו: שבהיות השב מכיר את חטאו

ומודה בו, ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש , שהוא מתנחם לגמרי, והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא, ומצטער בלבו צער חזק

על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו

כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב ( ישעיה

ו, ו): 'וסר עוונך וחטאתך

תכופר', שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.

וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא

חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי , שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא

וההנאה שנהנה ממנו, בא עתה הנחמה והצער. וכן אריכות הזמן איננו ויתרון על החטא , אלא סבלנות קצת לפתח לו פתח תיקון. וכן שאר כל דרכי חסד. כעניין 'ברא מזכה אבא' ( סנהדרין קד, א), או 'מקצת נפש ככל הנפש' ( קהלת רבה ז, כה) המוזכרים בדברי חכמים, דרכי חסד הם לקבל את המועט כמרובה, אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מידת הדין, כי כבר

יש בהם טעם הגון להחשיב אותם".

ובלשוננו: הגם שהחטא הכבד נעשה, ואת המעוות אי אפשר לתקן במציאות, יש מקום לחרטה ולצער ועמם לחלוף הזמן כטעם לחסד ולתיקון. דברים אלה, גם אם קשה אנושית להלמם בזכרנו את המעשה, מצביעים על פתח שיקום.

ט.

אכן, איננו בוחני כליות ולב, ובודאי אין מחילת אנוש למעשה הנורא, אך שומה עלינו איפוא לעודד עבריינים המבקשים להשתקם, ובמקרה דנא יש ליתן משקל לחלוף השנים – שלושים וארבע – שגם במעשה נבלה יש להביאו בחשבון במובן השיקומי. במישור המעשי אבקש בענייננו מן המשיב, כי תישקל הפעלת התנאי הנדון באופן הדרגתי, כך שבתחילה יצא המבקש לחופשות פרטניות רק בליווי ערב צמוד שיהא עליו לאתר, ולפי ההתפתחויות, בתום תקופה מסוימת, יבחנו המשטרה והמשיב האם ניתן להסיר את התנאי ולאפשר יציאה מבוקרת ללא ערב צמוד. לעת הזאת מצוי הדבר בתחום שיקול דעתן של הרשויות, אשר יידרשו לכך ככל הניתן, ותוך איזון ושכל ישר. מכל מקום ולאחר דברים אלה אשוב ואדגיש, כי אף אילו ניתן היה להחליט אחרת, אין מקום עתה להתערב בהכרעתו של בית המשפט.

כללם של דברים

י.

בנתון לאמור, אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור.