רע"ב 3596/22 פלוני נ. ועדת שחרורים שמקום מושבה בבית סוהר מעשיהו

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 9.5.2022 בעת"א 8253-02-22 (השופטים י' שפסר – סג"נ, י' צלקובניק ו ע' דרויאן-גמליאל ) בגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים ).

1.

המבקש מרצה עונש מאסר בן 31 חודשים אשר הוטל עליו בגזר דינו של בית המשפט השלום בנתניה בת"פ 15849-01-18 (השופטת ה' רוזנברג שיינרט ) מיום 30.10.2019, וזאת לאחר שהורשע במעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14. על פי עובדות כתב האישום בהן הורשע לאחר ניהול הוכחות, המבקש ביצע את העבירה בחברה של בתו בעת שזו התארחה בביתם (להלן: המתלוננת ). ערעורו של המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה ביום 19.5.2020 בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"פ 16241-12-19 (השופטים ו' מרוז – סג"נ, ש' בורנשטיין ו א' גורמן ). באותו פסק דין התקבל בחלקו ערעור המדינה על קולת העונש והוגדל רכיב הפיצוי שנפסק למתלוננת. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה נדחתה אף היא (ראו: רע"פ 3875/20 פלוני נ' מדינת ישראל (30.8.2020)).

המבקש החל לרצות את עונשו ביום 21.6.2020, ומועד שחרורו המלא צפוי לחול ביום 31.12.2022.

2.

ביום 27.1.2022 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של המבקש להורות על שחרורו המוקדם וקבעה כי הוא אינו ראוי לשחרור. בהחלטתה ציינה ועדת השחרורים כי המבקש מכחיש את המיוחס לו וכי מחוות דעת מב"ן בעניינו עולה כי הוא טוען לעלילת שווא, סובל מעיוותי חשיבה, בעל עמדה קורבנית, ללא תובנות ביחס להשלכות מעשיו על המתלוננת וללא אמפתיה כלפיה. בהתאם, נקבעה מסוכנותו של המבקש כבינונית-נמוכה. עוד ציינה הוועדה כי מחוות דעת גורמי הטיפול בכלא עולה כי המבקש לא נתרם מקבוצה טיפולית בה השתתף. בהחלטתה הוסיפה הוועדה וציינה כי אף לפניה דבק המבקש בעמדתו כי נעשה לו עוול וכי הוא קורבן של המערכת, תוך שהוא מגלה נוקשות ויחס אנטי ממסדי. כן ציינה כי המבקש נמצא בלתי מתאים לתוכנית שיקום של רש"א ולא המציא תוכנית שיקום פרטית. לאור כל אלה, קבעה ועדת השחרורים כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו כי הוא ראוי לשחרור, כי מסוכנותו נותרה בעינה וכי ללא טיפול הוא עלול להוות סכנה לשלום הציבור. לפיכך, נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם.

3.

על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי אשר נדחתה ביום 9.5.2022. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לומר שהחלטת ועדת השחרורים אינה סבירה. זאת בהינתן חומרת העבירה בה הורשע המבקש; חוות הדעת הטיפוליות השליליות שמלמדות על קווי אישיותו הבעייתיים; עיוותי חשיבה; אי-לקיחת אחריות והעדר אמפתיה למתלוננת. בשים לב לכל אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו עומד ברף ההוכחה הנדרש להוכחת היותו ראוי לשחרור והעדר מסוכנותו לציבור. בהתאם לכל האמור, נדחתה עתירתו.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

בבקשתו מעלה המבקש טענות רבות נגד ועדת השחרורים ונגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך, טוען המבקש כי הוא מופלה לרעה לעומת אסירים אחרים אשר אושר להם שחרור מוקדם; כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל מכריע לעובדה שהוא עומד על חפותו וכי אין בכך כדי למנוע ממנו שחרור מוקדם; וכי שגה גם בקביעתו כי נשקפת ממנו מסוכנות לציבור; כי בית המשפט המחוזי לא התייחס למסמכים שצירף לעתירתו וסירב לקבל מסמכים נוספים; כי לא ניתן משקל מספק לטיפול שעבר ולפעילותו החיובית במסגרות שב"ס; כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לכך ששילם את מלוא הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת, לפגיעה במשפחתו ופרנסתו של המבקש בשל מאסרו הממושך, ולמעצר הבית הממושך בו שהה. כן טען כי דו"ח מב"ן ודו"חות גורמי הטיפול בכלא לא נמסרו לידיו ומכל מקום הוא מלין על מסקנותיהם. בנוסף לכך, מעלה המבקש טענות הנוגעות להכרעת הדין החלוטה בעניינו ולראיות על פיהן הורשע.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה ועיינתי בחומרי התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על פי הכלל, רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה על החלטתה של ועדת השחרורים תינתן במקרים חריגים בלבד, וזאת כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו: רע"ב 3118/22 עווד נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 8 (22.5.2022); רע"ב 228/22 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (15.3.2022)).

בענייננו, אף שהמבקש מבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני וטוען כי בקשתו מעלה שאלה רוחבית הנוגעת לכלל האסירים ול"מכחישי עבירה בפרט", לא מצאתי כי הבקשה מעלה סוגיה בעלת חשיבות כללית הראויה לדיון. המבקש רשאי, כמובן, לעמוד על חפותו ול"הכחיש" את ביצוע העבירה. עם זאת, ועדת השחרורים אינה רשאית להתעלם מפסק דין חלוט שניתן בעניינו, אשר נבחן גם על-ידי ערכאת הערעור, הקובע כי המבקש ביצע את העבירה. בהתאם לאמור, עמדת המבקש בהתייחס למעשה ולקורבן העבירה, לצד חוות דעת טיפוליות שליליות שניתנו בעניינו, עומדות בעוכריו.

יתר טענותיו של המבקש ממוקדות בעניינו הפרטני. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמו גם החלטת ועדת השחרורים לפניו, ניתנו על יסוד נסיבותיו של המבקש, המעלות מסוכנות קונקרטית כפי שזו נשקפת מהתייחסותו לעבירה, מחוות דעת שהוצגו בעניינו ומהעדר תוכנית שיקום. לאור כל אלה נקבע, כי לא הוכח שהמבקש ראוי לשחרור וכי שחרורו לא יסכן את הציבור. לא מצאתי עילה להתערב במסקנות אלה.