רע"ב 2937/19 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופטים י' בן חמו , ח' סבאג ו א' אריאלי ) בעת"א 56397-02-19 מיום 3.4.2019, שבו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 6.2.2019 – אשר דחתה את בקשתו לדיון חוזר בבקשתו לשחרור על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת מאסרו.

1.

המבקש נושא בעונש מאסר בפועל, אשר צפוי להסתיים בשנת 2022. עיקרו של הרקע העובדתי הרלוונטי פורט בהחלטה קודמת של בית משפט זה (כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות ) בבקשת רשות לערער – שנדחתה – על דחיית הבקשה לשחרור על-תנאי (ראו: רע"ב 5069/17 פלוני נ' מדינת ישראל (19.7.2017)). על כן, אעמוד על הרקע אך בתמצית. המבקש הורשע בעבירות שונות, ביניהן עבירות מין, ובגינן נשא בעונש מאסר בפועל בן 9 שנים החל משנת 1991. לאחר שהשלים שני שלישים מעונשו, קיבלה ועדת השחרורים את בקשתו לשחרור על תנאי – בהסתמך על הליך שיקום שעבר ועל הערכה כי הסיכוי שישוב לבצע עבירות מין הוא נמוך. עם זאת, בתקופת השחרור על תנאי הורשע המבקש בביצוע מספר עבירות מין חמורות, שבגינן נגזר עליו עונש מאסר של 20 שנים – שבו הוא נושא כעת. במהלך תקופה זו, המבקש פעל כמדובב עבור משטרת ישראל, ואף סייע להרשעת עבריינים שונים – אך פעילות זו הופסקה לאחר שזהותו נחשפה, והוא נאלץ לשהות בהפרדה ארצית מספר שנים. ועדת השחרורים דחתה את בקשת המבקש לשחרור על תנאי, בהינתן חוות דעת ברורות על מסוכנותו הגבוהה של המבקש, ומכיוון שלא ניתן לקבוע כי תכנית השיקום הפרטית שהציג תאיינהּ. ערעור של המבקש על ההחלטה נדחה. המבקש הגיש בקשת רשות לערער, וזו כאמור נדחתה. נקבע כי אומנם ניתן להביא בחשבון את תרומתו של המבקש כמדובב – למצער בגדרי בחינת התנהגותו כאסיר לפי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001; אך בהינתן מאסרו הקודם של המשיב בעבירות דומות, וביצוע עבירות מין נוספות תוך כדי תקופת השחרור על תנאי, אין מקום להתערב בהחלטה על דחיית בקשתו לשחרור על תנאי. כמו כן, נקבע כי אין לקבל את טענת המבקש שלפיה הוא לא שולב בהליך טיפולי בשל מחדלי שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ), שכן הוא שולב בהליך טיפולי פרטני לאסירי הפרדה אך לא שיתף עמו פעולה. עם זאת, בית המשפט העיר כי יש לשקול הליך שיקומי ככל שהדבר ייתאפשר וככל שהמבקש יירתם לכך.

2.

עקב הערת בית המשפט, השתלב המבקש בסדרת מפגשים פרטיים עם פסיכולוגית מחוז צפון של שירות בתי הסוהר – לצורך הכנה להשתתפות בטיפול קבוצתי בעברייני מין. בהמשך לכך, הגיש המבקש בקשה לדיון חוזר בעניינו. ביום 5.3.2018 הורתה וועדת השחרורים על קיום דיון חוזר. ביום 6.2.2019 דחתה וועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר שיטה (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) את בקשת המבקש לשחרור על-תנאי. הוועדה קבעה כי בעניין המבקש לא התקיים שינוי נסיבות המצדיק שינוי מהחלטת הוועדה משנת 2017; וכי מסוכנתו של המבקש עומדת בעינה, שכן הוא לא עבר תהליך טיפולי שעשוי היה להפחיתה – אף אם לא באשמתו. עוד נקבע כי הצעת הטיפול מטעם מרכז "התחלה חדשה", שהגיש המבקש, נדחתה כבר על ידי הוועדה בהחלטתה הקודמת – ואין הצדקה לשנות זאת; וכך גם בנוגע לטענות המבקש כי הוא לא שובץ בתהליך טיפולי בשל החזקתו בהפרדה שנבעה ממחדלי שירות בתי הסוהר. כמו כן, הוועדה ציינה כי המבקש צפוי לסיים את עונש המאסר בגין עבירות מין בחודש מאי 2019 ולהתחיל לשאת בעונש המאסר בגין עבירות מס, אך קבעה כי עובדה זו אינה משנה את המסקנה הסופית. זאת, שכן יש לתת משקל נכבד לחוות הדעת של המרכז לבריאות הנפש, המצביעה על מסוכנות מינית גבוהה.

3.

המבקש עתר נגד החלטת הוועדה. ביום 3.4.2019 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה. תחילה, ציין בית המשפט כי מאחר שניתנה רשות לקיום דיון חוזר, למעשה מדובר בהחלטה לגוף העניין, אך כי אין בכך כדי לשנות מן ההכרעה בעניין המבקש. נקבע כי עדיין קיימת מסוכנות מינית גבוהה מצד המבקש, אשר לא עבר תוכנית טיפולית ייעודית – אלא מפגשי הכנה בלבד; וכי לא ניתן להורות על שחרור מוקדם רק על בסיס התחייבות לטיפול פרטי עתידי. כמו כן, נקבע, לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקש באמצעים אחרים תוך שחרורו ממאסר. בית המשפט ציין כי שיתוף הפעולה של המבקש עם הרשויות הוא, כפי שנקבע על ידי בית משפט זה, אך שיקול אחד מני מספר שיקולים. בית המשפט ציין כי מחדלי הרשויות בעניין המבקש, הנוגעים לשיתוף הפעולה שלו כמדובב, אינם מקנים זכות לשחרור מוקדם שכן אין להחצין על הציבור את המסוכנות; מה גם שהמבקש זכה לפיצויים גבוהים בשל המחדלים האמורים. כמו כן, צוין כי הסיבות שבגינן לא שולב המבקש בתהליך טיפולי – מוצדקות ככל שיהיו – אינן רלוונטיות להכרעה בדבר רמת המסוכנות הנשקפת ממנו. לבסוף, נקבע כי ככל המבקש יירתם לכך, עדיין ניתן לשקול את שילובו בתוכנית טיפול ייעודית.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי החלטת הוועדה נגעה לבקשה לדיון חוזר ולא לגוף העניין. המבקש טוען כי שירות בתי הסוהר מסרב לשלב את המבקש בטיפול ייעודי לעברייני מין, ולא הפגין כל ניסיון לכך. לטענתו, הימצאותו בהפרדה, המקשה על שילובו בטיפול, נובעת ממחדלי הרשויות שהביאו לחשיפת זהותו כמדובב. לטענת המבקש, מבחינת האינטרס הציבורי, עדיף שחרורו המוקדם – תוך שילוב בתוכנית שיקום פרטית, הכוללת טיפול קבוצתי ותרופתי, לצד תנאי מעצר בית ופיקוח אלקטרוני – על פני שחרורו ללא כל טיפול בעוד כ-3.5 שנים. המבקש טוען כי בית המשפט לעניינים מינהליים כלל לא דן בתוכנית השיקום המוצעת על ידו, וכי היה לבחון אם היא מאיינת את מסוכנותו.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, באתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה על החלטת ועדת השחרורים תינתן במקרים חריגים בלבד, כאשר מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה ( רע"ב 9055/17 עקול נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 5 (27.11.2017); רע"ב 3306/16

גזית נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (31.5.2016)). אכן, לעיתים חלה אמת מידה מקלה יותר בבחינת עתירות אסירים, ואולם היא אינה חלה במקרה שלפנינו, משמדובר בבקשת רשות לערער על פסק דין אשר בחן החלטה של ועדת שחרורים ( רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקאות 4-2 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)). טענות המבקש בדבר התאמתה של תכנית השיקום הפרטית שהציע תחומות לנסיבותיו של המקרה הפרטני, ואינן מגלות עילה למתן רשות לערער בגדר אמות המידה המקובלות. גם אם חל שינוי נסיבות, והיה מקום לדון מחדש בעניינו, הרי שלא שוכנעתי כי קיימת הצדקה להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא – על יסוד הקביעות כי מהמבקש עדיין נשקפת מסוכנות גבוהה וכין אין בתוכנית שהציע כדי לאיינה. זאת, בייחוד על רקע הרשעותיו הקודמות וביצוע עבירות מין בעת תקופת שחרורו על תנאי. טענותיו אשר למחדלי השב"ס כבר נדונו, אף בהחלטת בית משפט זה, ואין מקום ליתן רשות לערער בגינן.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.