רע"ב 5069/17 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופטים י' אברהם, י' בן-חמו ו ג' אזולאי ) מיום 24.5.2017 בעת"א 28548-05-17 בה נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים מיום 19.4.2017 אשר דחתה את בקשתו לשחרור על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת מאסרו.

1.

המבקש מרצה עונש של 20 שנות מאסר בגין עבירות מין שביצע בעת היותו אסיר משוחרר ברישיון. טרם מאסרו הנוכחי, ריצה המבקש עונש מאסר של 9 שנים שנגזר עליו בשנת 1991 בגין עבירות פריצה, בריחה ממשמר חוקי, הסגת גבול פלילית, גניבה, בעילה באיומים, בעילת קטינה ובעילת קטין מתחת לגיל 12 (להלן: עונש המאסר הקודם ). לאחר שריצה שני שליש מעונש המאסר הקודם קיבלה ועדת השחרורים את בקשתו לשחרור על-תנאי ממאסרו, וזאת לאחר שהובאו בפניה עדויות לפיהן המבקש עבר הליך שיקום משמעותי ומגלה אחריות מלאה למעשיו וכי הסיכוי שישוב ויבצע עבירות מין הוא קטן מאוד. ואולם, המבקש חזר לסורו עוד בתקופת השחרור על-תנאי והורשע בביצוע עבירות מין חמורות ובהן שתי עבירות של מעשים מגונים, שתי עבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות וכן תקיפה במטרה לבצע פשע וזאת כלפי שלוש צעירות בנות 22-19 שנה. בעת ריצוי תקופת המאסר הנוכחית החל המבקש לפעול כמדובב עבור משטרת ישראל ונראה כי אף סייע במקרים רבים להרשעתם של עבריינים איתם בא במגע, אך פעילות זו באה אל קצה לאחר שפועלו וזהותו נחשפו במספר הזדמנויות והתעורר חשש ממשי לחייו. המבקש שהה מספר שנים בהפרדה ארצית וביום 19.4.2017 דנה ועדת השחרורים בבקשתו לשחרור מוקדם ממאסר. בפני הוועדה הונחו שתי חוות דעת של המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר (להלן: מב"ן ) מחודש דצמבר 2015 לפיהן נשקפת מהמבקש מסוכנות ברמה גבוהה והוא סובל מהפרעת אישיות קשה. ניסיון נוסף של מב"ן לבצע בדיקה עדכנית ביום 26.3.2017 לא צלח שכן המבקש התנהג בצורה אלימה כלפי הבודק. הוועדה אף נתנה את דעתה לדו"ח הוועדה לשיקום עברייני מין מיום 14.12.2015 לפיו המבקש לוקה בעיוותי חשיבה וכן קיים אצלו ליקוי משמעותי בהבנת חומרת הפגיעה בקרבנותיו. ממצאים אלו תואמים את דו"ח המב"ן שהצביע על אי-אמינות המבקש המסתיר מהבודקים את עולמו הרגשי והמיני. על כן, כך צוין, הוא אינו מתאים בשלב זה לשיקום. דוח נוסף שהונח בפני הועדה מיום 17.1.2016 נערך על ידי גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר ממנו עלה כי התנהלות המבקש כלפי סביבתו מאופיינת בתוקפנות ובחוסר אמון על אף קיומה של מוטיבציה לשינוי וטיפול. עוד הובאה בפני הוועדה חוות דעת של עובדת סוציאלית עמה החל המבקש טיפול פרטני המיועד לאסירי הפרדה. בחוות הדעת צוין כי המבקש הוא אלים ותוקפן ונשקפת ממנו מסוכנות גבוהה וכי המבקש לא שיתף פעולה אלא בצמצום במטרה להשיג רווח משני. עוד צוין בחוות הדעת כי לא ניתן היה להיעתר לבקשתו של המבקש לקבל טיפול פרטי בין כותלי הכלא עקב התנהגותו האלימה והתוקפנית.

2.

נוכח מכלול חוות הדעת והדוחות שנסקרו לעיל קבעה ועדת השחרורים כי ניכר שהתרשמותם הברורה והחד משמעית של גורמי המקצוע היא שנשקפת מן המבקש מסוכנות גבוהה לשלום הציבור. עוד קבעה הוועדה כי המבקש לא עבר הליך שיקומי במהלך התקופה שבה ריצה את עונש המאסר ואין לוועדה יכולת או סמכות להעביר תחת שבט ביקורתה את ההחלטה בדבר החזקת המבקש בהפרדה או בדבר אי מתן טיפול המתאים לבעיותיו. הוועדה הוסיפה וקבעה כי נוכח דברי נציגת שירות בתי הסוהר נראה כי אם המבקש יביע מוטיבציה להשתלב בטיפול תיבחן אפשרות לסייע לו במגבלות הקיימות, אך הוועדה אינה יכולה לקבוע כי יש בתוכנית השיקום הפרטית שהציג בפניה כדי לאיין את מסוכנותו. לבסוף קבעה הוועדה כי התועלת שהביא האסיר למשטרת ישראל בפענוח מקרים כאלה ואחרים כמדובב, יכולה להישקל על ידי גורמים אחרים אך לא על ידי ועדת השחרורים.

כנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת.

3.

בהחלטתו מיום 24.5.2017 דחה בית המשפט קמא את עתירתו של המבקש וקבע כי אין חולק שנשקפת ממנו מסוכנות גבוהה לציבור. זאת, שכן מדובר בעבריין מין רצידיביסט אשר ביצע את העבירות בגינן ריצה את מאסרו הנוכחי בעת שהיה משוחרר על-תנאי מעונש מאסר קודם בגין עבירות דומות, והדבר מלמד כי "מדובר במי שאינו ירא כלל את החוק וספק רב אם שולט ביצריו המיניים". בית המשפט הוסיף כי גם השיקול השלישי המפורט בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ), אינו מתקיים בענייננו שכן מהחומר המודיעיני שהוצג לבית המשפט עולה בבירור כי התנהגותו של המבקש במהלך מאסרו לא הייתה תקינה. עוד נקבע כי סיכויי שיקומו של המבקש אינם טובים, וזאת בהינתן העובדה שבעת שריצה את עונש המאסר הקודם עבר הליך טיפולי בכלא וקיבל הזדמנות להשתחרר לתכנית שיקומית, אך חזר לסורו כבר במהלך תקופת השחרור על-תנאי. זאת ועוד, במהלך תקופת מאסרו הנוכחי המבקש לא קיבל טיפול בתחום עבירות המין מן הטעמים שפורטו בחוות הדעת, וגם טיפול מסוים הנוגע לאסירים בהפרדה שאותו קיבל, לא נוצל על ידו לטובה כפי שעולה בבירור מחוות דעתה של העובדת הסוציאלית. אשר על כן, קבע בית המשפט קמא כי לא התקיים אף תנאי המאפשר את שחרורו המוקדם של המבקש. לבסוף ציין בית המשפט כי צדקה ועדת השחרורים בכך שלא הביאה בחשבון את הסיוע של המבקש למשטרת ישראל שכן "אין מגלגלים לכתפי הציבור את הסיכון הכרוך באסיר, גם אם הסיבות לאי קבלת טיפול מפחית מסוכנות בין כותלי הכלא, אינן באשמת האסיר" ובפרט כשמדובר בעבריין מין רצידיביסט אשר קיבל בעבר הזדמנות להשתקם.

4.

בבקשה שבפניי ממקד המבקש את טענותיו לשתי סוגיות שהן לגישתו עקרוניות ומצדיקות התערבות בהחלטת בית המשפט קמא (סעיף 39 לבקשה). המבקש טוען כי הוועדה ובית המשפט לא התייחסו לכך שנוכח מחדלי שירות בתי הסוהר לא היה באפשרותו, על אף רצונו, להשתתף בתוכניות שיקום לעברייני מין. לטעמו עובדה זו מצדיקה עיון מחודש בעניינו תוך בחינה עקרונית של השאלה האם במקרה שבו אסיר לא קיבל את הטיפול הייעודי בשל מחדלי הרשות, מוסמכת ועדת השחרורים לבדוק את הסיבות לאי מתן הטיפול ולהביא זאת במסגרת שיקוליה. הסוגיה השנייה אותה מעלה המבקש היא הטענה לפיה ועדת השחרורים ובית המשפט לא שקלו באופן ראוי את תרומתו למשטרת ישראל כמדובב ואין להשלים עם קביעת בית המשפט וועדת השחרורים לפיה פועלו ותרומתו ישקלו במסגרת אחרת.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא שרשות ערעור בעתירת אסיר ניתנת במקרים מיוחדים בלבד בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (ראו: רע"ב 1383/17 מג'אדבה נ' שרות בתי הסוהר

(25.5.2017)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים מיוחדים.

סעיף 9 לחוק מגדיר שלושה קריטריונים מרכזיים שעל ועדת השחרורים לשקול בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, ואלו הם: מסוכנותו, הסיכוי לשיקומו והתנהגותו בעת המאסר. לשם בחינת עמידתו של אסיר בשלושת הקריטריונים האמורים על הוועדה להביא בחשבון, בין היתר, נתונים שונים אשר פורטו בסעיפי המשנה של סעיף 9 לחוק, אם כי כבר נפסק שהאמור בסעיף "אין בו כדי להקיף את כל המקרים והנסיבות שבהם בוצעו העבירות ואת מגוון התנהגויות האסירים והנסיבות האישיות שבהן נתונים האסירים. הוא בא כדי להנחות את ועדת השחרורים ואינו מעיד על הגבלת שיקול

דעתה. הוועדה רשאית לשקול שיקולים נוספים על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה" (א' שרון שחרור מוקדם ממאסר 156 (2003); ראו גם : רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2), 326, 330 (2004)) .

משאין מדובר ב"רשימה סגורה" נראה כי הוועדה רשאית ומוסמכת להביא בחשבון בין יתר שיקוליה גם את תרומתו של אסיר כמדובב, ככל שיש בה להקרין על ההכרעה בדבר מסוכנותו, הסיכוי לשיקומו והתנהגותו בעת המאסר. ובענייננו בהחלט ניתן היה לזקוף לזכות המבקש את תרומתו כמדובב למצער בקשר עם בחינת "התנהגותו כאסיר". ואולם, חשוב לזכור כי מדובר בנתון אחד מתוך מכלול של נתונים שהצטברו בעניינו ועל כן אין בנתון זה כדי להכריע את הכף. הוועדה וכן בית המשפט קמא בחנו היטב את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ובהתבסס על חוות-הדעת המפורטות שהוצגו בפניהם וכן בהתבסס על נתונים נוספים בעניינו של המבקש ובהם, בין היתר, מאסרו הקודם בעבירות דומות, הפרת תנאי השחרור שנקבעו לו באותו מאסר וביצוע עבירות המין שבגינן הוא מרצה את מאסרו הנוכחי, הגיעו למסקנה כי התנאים הקבועים בסעיף 9 לחוק אינם מתקיימים במקרה דנן. על כן, גם אם יש להביא בחשבון לטובתו של המבקש את תרומתו למשטרת ישראל כמדובב במהלך המאסר, אין בכך כדי להוות משקל נגד לשיקולים שפועלים לחובתו, המוליכים אל המסקנה כי אין מקום לשחרורו על-תנאי.

6.

בהקשר זה ראוי לציין כי אין לקבל את טענת המבקש לפיה לא שולב בהליך טיפולי בשל מחדלי שב"ס. עיון בדוחות גורמי הטיפול מלמד כי המבקש שולב בהליך טיפולי פרטני המיועד לאסירי הפרדה, אך הוא לא נרתם להליך, לא שיתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים, היה ממוקד בצרכיו ובמניעים אינטרסנטיים והתנהל באלימות ותוקפנות. מטעמים אלה אף הוחלט כי אין לקבל את תכנית הטיפול הפרטי שהציע המבקש. על כן, נראה כי העובדה שהמבקש אינו משולב במסלול שיקומי לעת הזו נעוצה בהתנהלותו שלו ולא במחדלי שב"ס כפי שטען. עם זאת, ככל שהמבקש יביע רצון כן והירתמות אמיתית להליך שיקומי בעתיד יש לשקול את הדבר ולאפשר זאת ככל הניתן.

הבקשה נדחית.